סיכום על אובדנות

Leenaars A. A. – Edwin S, Shneidman on suicide. A review. Suicidology Online 1: 5-18, 2010

אדוין שניידמן (1918-2009), פסיכולוג קליני, הוא האב של תורת הסואיסידולוגיה בת זמננו. הוא הקדיש את חייו המקצועיים לחקר אנשים שהורגים את עצמם. מבחינתו, להבין אובדנות זה הנסיון להבין באופן מלא את נפש האדם, ולהבין את האובדנות במין האנושי זה אותו דבר להבין את האובדנות של כל אדם פרטי. סואיסידולוגיה היא בטבעה רב-מימדית, רב שכבתית, ומולטי-דיסציפלינרית, וכוללת יסודות ביולוגיים, חברתיים, פסיכולוגיים (בין-אישיים ותוך-אישיים), אפידמיולוגיים ופילוסופיים. אין רק תיאוריה אחת של אובדנות, ואין רק דרך אחת, או מתודולוגיה אחת, להבינה.
המושג המרכזי של שניידמן היה שאובדנות נובעת מכאב נפשי (PSYCHACHE). מושג זה כולל פגיעה, עגמת נפש, בושה, אשמה, השפלה, וכן הלאה. כאשר הוא מתרחש, קיומו אינו ניתן להכחשה. אובדנות מתרחשת כאשר הכאב הנפשי נחווה כבלתי נסבל. זה אומר שלאנשים שונים יש דרגות שונות של סף שמעבר לו כאב זה הוא בלתי נסבל. כל המצבים הרגשיים שאנו מקשרים לאובדנות (זעם, עוינות, דיכאון, בושה, אשמה, קהות רגשית, יאוש וכו) הם רלבנטיים לאובדנות רק כאשר הם מביאים לכאב נפשי בלתי נסבל. כאב זה נוצר ומתודלק מתסכולם של צרכים פסיכולוגיים. צרכים פסיכולוגיים שאדם מממש – או מנסה לממש – מרכיבים את אישיותו; וצרכים פסיכולוגיים מהותיים שאינו יכול לשאת את העדרם מרכיבים את אובדנותו. הטיפול במתאבד נמצא בהבנה ובשיכוך של צרכים אלה. לכן הטיפול במתאבד צריך להיות מכוון לצרכים הספציפיים של האדם המסוים הנמצא בטיפול (לא לכל המתאבדים יש צרכים זהים).
המרכיב הפסיכולוגי באובדנות הוא, באופן ציורי, הגזע שלו. שיטת ההתאבדות, התוכן והמסרים של מה שהמתאבד מעביר, ההשפעה על הסביבה, הם הענפים, העלים, והפירות של גזע זה. אובדות, כפי שנתפסת היום בתרבותנו, היא פעולה מודעת של הכחדה עצמית מכוונת, שניתן להבינה כהפרעה רב-מימדית באדם נזקק אשר עבורו התאבדות נתפסת כפיתרון הטוב ביותר.
אובדנות אינה מחלה, אינה חוסר מוסריות, וקרוב לודאי שאין תיאוריה יחידה שתוכל להסביר תופעה זו בכל מורכבותה וגווניה. באופן כללי ניתן לומר שבאובדנות יש אדם שנמצא במצב רגשי פנימי בלתי נסבל, שחשיבתו באותה עת היא מעונה וצרה (רואה את הדברים כמו במנהרה). התערובת של חשיבה צרה ועוגמת נפש בלתי נסבלת מצטרפיםם לפסיכודינמיקה המודעת והלא מודעת של האדם (רגשות ועמדות של שנאה, תלות, תקווה וכיו"ב), אשר מבטאת את עצמה בתוך הקשר חברתי ותרבותי, אשר גם משפיע בעיכוב או בעידוד של הפעולה האובדנית.
ההתאבדות כרוכה בהמשגה של מה זה למות, המשאלה המודעת להיות מת, הפסקה של חיים אינטרוספקטיביים מודעים.
המשבר האובדני – התקופה שבה יש סיכון גבוה להרוג את עצמו – הוא קצר יחסית, בדרך-כלל נמשך שעות או ימים, לא חודשים או שנים. האדם האובדני נמצא בשיא של ההרסנות העצמית לזמן קצר אשר מסתיים בכך שהוא נעזר, נרגע, או מת. זה לא סותר את זה שאדם יכול לחיות במשך שנים עם הרסנות עצמית א מחשבות על מוות.
יש הדגשה רבה על האמביוולנציה (דו-ערכיות) הכרוכה באובדנות. אובדנות אינה בפשטות הבחירה בין הרצון למות לבין הרצון לחיות. גם כאשר אדם עסוק בהריסת עצמו ובמחשבות על איך למות, יש בו חלק שמדמיין הצלה, עזרה, שינוי. הפעולה ההורגת יכולה לבוא בעת ובעונה אחת עם זעקה לעזרה. התוצאה הסופית יכולה להיות מוות, אך אין פירושה שהאדם לא התלבט, וההשוואה היא לכך שהסנאט יכול לקבל החלטה ברוב של 100:0 או 51:49, וההחלטה תקפה באותה מידה.
רוב מקרי האובדנות הם ארועים דיאדיים, כלומר, ארוע המתרחש בין שני אנשים (לפחות). יש לכך שתי פאזות – ההתמודדות הפנימית של המאבד עם האחרים המשמעותיים בחייו, וההשפעה שיש לאובדנות על הניצולים. למרות שהדרמה של האובדנות מתרחשת בתוך הראש, הרי הקונפליקט הוא בינו לבין אדם אחר (לפחות).
שניידמן עשה הרבה מחקר אמפירי. הוא יכול היה להראות, למשל, שניתן לנבא התאבדות בשנות החמישים כבר לפי ארועים שהתרחשו עשרים שנים קודם לכן. הוא היה מעורב בהקמה של המרכזים הראשונים של ער"ן (בארה"ב: מרכז למניעת התאבדות). בתוך שלוש שנים מספרם בארה"ב תפח משלושה למאה. שניידמן האמין שניתן למנוע התאבדות. כמתואר לעיל, אדם הוא במשבר אובדני לזמן קצר וגם בזמן זה הוא אמביוולנטי. אם ניתן לזהות אנשים במצב זה ולפתח שיטות להתערבות, ניתן למנוע את ההתאבדות. לכן הוא היה מעורב בתוכנית לאומית למניעת התאבדות.
בנייר שהפיץ לציבור הרחב שנידמן הפריך כמה אמונות שגויות ביחס להתאבדות:
"אנשים שמדברים על התאבדות לא באמת הורגים את עצמם". עובדה: שמונים אחוז מהמתאבדים התריעו מראש – בצורה ישירה או עקיפה – על כוונתם.
יש לציין שחלק גדול מהרמזים שאנשים נותנים הם מעורפלים, ממוסכים, או מטעים. יש אנשים שחיים חיים סודיים שיש בהם אובדנות שאף אחד זולתם אינו מודע לה. הם בונים סביבם מחיצות סביב המניעים שלהם, מחשבותיהם ורגשותיהם.
"מי שרוצה להרוג את עצמו עושה זאת". עובדה: רוב האובדנים אינם החלטיים. הם "מהמרים עם המוות", ומאפשרים לאחרים להציל אותם. כמעט אף אחד אינו הורג את עצמו בלי לתת לאחרים אפשרות לדעת זאת ולהתערב בכך.
"אדם שניסה פעם אחת להתאבד יהיה כזה תמיד". עובדה: אנשים כאלה הם באמת בסיכון אובדני רק לפרק זמן קצר.
"טיפול לאחר ניסיון אובדני מבטל את הסיכון לאובדנות" עובדה: חלק גדול ממקרי ההתאבדות מתרחשים דוקא במה שנראה כתקופה של שיפור, שבה לאדם יש יותר אנרגיה נפשית לממש את מחשבותיו ורגשותיו ההרסניים.
"רק אנשים עניים הורגים את עצמם" (או להיפך: "רק אנשים עשירים הורגים את עצמם"). עובדה: אובדנות היא 'דמוקרטית', ואינה מתחלקת לפי מעמדות.
"אובדנות היא תורשתית". עובדה: אובדנות היא אינדיבידואלית ואינה עוברת מדור לדור.
"כל המתאבדים חולים בנפשם". עובדה: אף כי מתאבדים מרגישים אומללות רבה הם אינם בהכרח חולים בנפשם. שניידמן התנגד בתוקף לנטיה להעניק אבחנות פסיכיאטריות למתאבדים. דכאון אינו זהה לכאב נפשי, כפי שמחלה פיסית אינה זהה לסבל הנובע ממנה. לדעתו גם קשה לקבוע אם יכולה להיות התאבדות 'רציונלית'. עבור האדם המתאבד פעולתו היא הגיונית. יחד עם זאת, מנקודת הראות הזו התאבדות היא פיתרון קבוע לבעיה זמנית, והמטרה הטיפולית היא לזוז מהנקודה הזו, כך שיוכל לראות פתרונות נוספים.
הטיפול המרכזי במתאבדים הוא פסיכותירפיה. אך יש בה כמה מאפיינים שיחודיים לטיפול באובדני. על המטפל להעריך סיכון, ולהיות מודע למה שזה מעורר בתוך עצמו. בעת הצורך עליו לערב בטיפול, דרך התייעצות, אנשים נוספים. הטיפול עצמו הוא ברמת ההעברה.
התערבות אחת היא להרחיב את הראיה הצרה של המתאבד. אובדניים מאופיינים בחשיבה דוגמטית של "אני לא יכול", “זה בלתי אפשרי", “”אני חייב" “לעולם לא", “יש רק אפשרות אחת”, וכיו"ב. המטפל עוזר למתאבד לנסח את המחשבות הללו, ולדרג אותן לפי מידת האפשריות שלהן. העמדה היא עניינית, לא מוסרית, לא שיפוטית. התאבדות יכולה להשאר אופציה (זה לא "בשום אופן אסור לך לעשות דבר איום כזה!”), אבל לא יחידה או ראשונה. השאלות הרלבנטיות בפניה למתאבד הן "איך זה כואב לך?” ו"איך אני יכול לעזור לך?" הטקטיקות האפשריות כאן הן רבות ומגוונות, ומכוונות בדיוק למה שהאדם הספציפי הזה צריך כרגע.
העיקרון הבסיסי הוא להפחית סיכון על ידי שמושיטים לאדם האובדני עוגן. כאשר זה נעשה, והסיכון המיידי פוחת, יש להמשיך בפסיכותירפיה רגילה.
בהערה מסכמת ששנידמן כתב בהיותו בן תשעים הוא כותב: יש הרבה כאב וסבל נפשיים בעולם ללא התאבדות, אך אין התאבדות בלי כאב נפשי. הנוסחה הבסיסית של התאבדות היא פשוטה: סבל פנימי יחד עם הרעיון של מות כשחרור. המפתח, לב ההתאבדות, הוא כאב חריף בנפש. לכן, אובדנות אינה מחלה של המוח אלא סערה בנפש, אי סיפוק ביחס לאיך שהאדם חי, נסיון הרסני לחזור למצב קודם.
במחקר על התאבדות יש להדגיש לא את הסטטיסטיקה (גברים מול נשים, צעירים מול מבוגרים, מערביים מול מזרחיים, וכן הלאה) אלא דוקא את המשותף לכל המתאבדים.

THE TEN COMMONALITIES OF SYUICIDE:
1. המטרה השכיחה של התאבדות היא לחפש פיתרון לבעיה שאותה המתאבד חווה כגורמת למצוקה בלתי נסבלת.
2. היעד השכיח של התאבדות הוא הפסקה של מודעות. מבחינת המתאבד סוף המודעות זה גם סוף הסבל.
3. הגרוי השכיח להתאבדות הוא כאב נפשי.
4. גורם הלחץ השכיח הוא תסכול של צרכים פסיכולוגיים.
5. הרגש השכיח בהתאבדות הוא חוסר ישע וחוסר תקווה.
6. המצב הקוגניטיבי השכיח הוא אמביוולנציה.
7. המצב התפישתי השכיח הוא צמצום. החשיבה של המתאבד מצטמצמת ביכולתה לתפוס אלטרנטיבות ורואה בטעות רק אפשרות אחת או שתיים – לסבול או למות.
8. הפעולה השכיחה היא המלטות – כמו לברוח מהבית, להתפטר, לערוק, להתגרש, לנטוש, להעלם.
9. הפעולה הבין-אישית היא תקשורת של כוונות: המתאבד מנסה להגיד משהו למישהו חשוב. לעתים קרובות תקשורת זו מתקיימת עוד לפני הפעולה האובדנית עצמה, אלא שאין מבחינים בה או מבינים אותה. תקשורת כזו מבטאת מצוקה ומתחננת לעזרה.
10. הדפוס השכיח הוא עקבי ביחס לסגנון ההתמודדות האופייני של המתאבד: למשל, הנטיה לחשיבה דיכוטומית (שחור-לבן), צורך בשליטה, כניעה, אגרסיביות.

Briggs S. – Suicide prevention: the contribution of psychoanalysis. In A. Lemma and M. Patrick, Off The Couch: Contemporary psychoanalytic applications. Routledge 2010

לדעתו של דורקהיים (1897) התאבדות מתרחשת במצבים של חוסר איזון ביו הלכידות החברתית לויסות המוסרי. פרויד סבר שהתאבדות מתרחשת בשדה בין-אישי. לדעתו התאבדות היא תגובה לאבדן של אובייקט משמעותי שאיתו האדם הזדהה ואשר היחס אליו היה אמביוולנטי – אהבה ושנאה.
אובדנות היא פעולה שיש לה משמעות ומטרה, גם גלויות וגם לא מודעות. היא מתרחשת בהקשר של יחסים דיאדיים, או כשלונם, והסבל שנחווה על ידי הניצולים.
לפי פרויד, הקונפליקט בין האגו לסופר-אגו יוצר מצבים פסיכולוגיים, ובהם דיכאון (מלנכוליה). מנקודת ראות של גישת יחסי אובייקט הקונפליקט הדיאדי מערב אספקטים מופנמים של אחרים, ושאלת המפתח היא "מי פוגע ב- או הורג את- מי?” כמעט בכל התאבדות יש פנטסיה, יותר או פחות מודעת, למשל – התמזגות, הענשה, נקמה, סילוק (התנקשות), או הימור כנגד המוות. המהות של פנטסיה זו היא קיומו של קונפליקט שבו אי אפשר לזכות (NO WIN CONFLICT). למשל, אדם שעבורו גם אינטימיות וגם אוטונומיה הן בלתי אפשריות (או בלתי נסבלות): אינטימיות מאיימת בהבלעות, אוטונומיה מאיימת בנטישה. בשני המקרים התאבדות נחווית כפיתרון, המבוסס על הערכה לא מציאותית של ההשפעה הדינמית של ההתאבדות על העצמי, במיוחד הדלוזיה שהעצמי יכול לשרוד לאחר שהגוף ימות.
התאבדות היא מצב טראומטי של התפרקות (לעתים פסיכוטית, אך לא בהכרח, ובכל מקרה, לא בהכרח מחלה פסיכוטית) אצל אדם שמוצף מבחינה רגשית. עבור אדם כזה ההתקפה האלימה על הגוף נחווית כמרגיעה. הכאב הפיסי נחווה כפחות חמור מהכאב הנפשי. המנגנון הנפשי הרגיל נעשה משותק. לעתים רואים מעין קהות רגשית אצל אדם שניצל מנסיון אובדני.
כמעט כל אובדנות כרוכה ברמות גבוהות של תוקפנות ועוינות. התוקפנות יכולה להיות סדיסטית או מזוכיסטית ובמובן מסוים שניהם גם יחד – התוקפנות מופנית כלפי העצמי וכלפי האחרים שמופנמים בו. כאשר התאבדות נעשית בתוך טיפול, יש לראות בה (גם) פעולה המכוונת כלפי המטפל. המטופל משחזר בטיפול כזה דיאדה משמעותית מחייו – ההורה האומניפוטנטי, ההורה המציל, ההורה המעניש, או ההורה הנכשל. המטופל מנסה לגרור את המטפל לקחת אחריות על חייו או על מותו. המטפל שמודע להעברה הנגדית שלו יכול להעזר בה כדי להבין איזה תפקיד הורי הוא מקבל בדינמיקה של המטופל. ההבנה שהתאבדות היא כמעט תמיד פעולה בתוך יחסים (אמיתיים, דמיוניים,או מופנמים) הינה מרכזית בעמדה טיפולית עם אובדניים. המטפל מוזמן ליטול תפקיד בדרמה הפנימית בחיי הנפש של המטפל. לעתים מועברות אליו איכויות מהאובייקט המופנם אצל המטופל, כמו להיות לא אמפאתי, לא רגיש, עוין, נקמני, מעניש וכיו"ב. מבחינת האובדניים, הטיפול לעתים נחווה כלא נכון, לא יעיל, קר, לא אכפתי וכדומה. למעשה, יתכן שהמטפל עושה ENACTMENT של איכויות אלה של האובייקטים המופנמים אצל המטופל. למשל, מטפל כועס או מאשים עושה מבלי משים מה שהוריו של המטופל עשו. המגע עם אובדניים הוא "מרעיל" עבור המטפל, במובן שמעורר בו אספקטים חבויים של אישיותו או מעברו. לדעת שניידמן לפחות ששה אנשים מעורבים בכל נסיון אובדני – המתאבד עצמו, למי שההתאבדות מכוונת (בצורה בלתי מודעת), אלה שמוצאים אותו, אלה שמנסים לטפל בו, וכן הלאה. האדם שמנסה להתאבד מניח את השלד הפסיכולוגי שלו בארון הרגשי של הניצול. הוא גוזר עליו להתמודד עם הרבה רגשות שליליים ועם אשמה וחרטה ביחס למה שעשה או היה צריך לעשות וביחס לכשלונו, האמיתי או המדומיין. השלד הפסיכולוגי הזה מהווה שדה השלכתי, שביחס אליו הפנטסיות של המתאבד פעילות עוד לפני ההתאבדות, לעתים על פני שנים. יש לציין שכל אלה אפשר לראות גם ברמה של מחשבות, דיבורים, כוונות, איומים ונסיונות להתאבד – גם אם ההתאבדות לא התרחשה בפועל. הבנה זו עוזרת גם בגישה הטיפולית למתאבד – ההבנה שיש לו פנטסיה שהוא מרגיש שצריך לממש אותה (או להמלט ממנה), שיש קשר משמעותי אליו הוא מנסה להעביר מסר, שיש עמדה בין אישית שהוא צריך ושהיא חיונית בשבילו (כבוד, הערכה, אהבה, תמיכה וכיו"ב). למתאבד יש נרטיב פרטי אשר בשבילו הוא ממשי מאד, גם אם מבחוץ נראה לא מציאותי או לא הגיוני. טיפול חייב לא רק לנסות להבין נרטיב זה אלא גם לכבד אותו, ולתפוס שעבור המתאבד הוא ממשי. לא יהיה זה נכון להתעלם ממנו, להכחיש אותו, או לנסות לסתור אותו. אלה חשובים גם לשלב ההערכה של המסוכנות – המסוכנות צריכה להיות מוערכת גם מתוך ההבנה של המטפל למצב הסובייקטיבי בו נמצא המתאבד. הערכה זו צריכה להתבסס על הבנת ההשלכות של ההתנהגות האובדנית – הצורך של המתאבד בהכלה. צריך לשמוע את הנרטיב שלו ואת מערכת יחסיו המשמעותיים.
נסיון אובדני משאיר חלק מת בעצמי, שנשאר שם עד שהאדם מצליח להבין מה קרה, למה באותה עת הוא הרגיש חייב להתאבד. אובדנות נובעת מתוך טראומה וגורמת בעצמה לטראומה, בה יש לטפל. אובדנות היא התמוטטות של הדרך הרגילה של התפקוד של המנגנון הנפשי. המחיצות בין הפנים והחוץ, ובין חלקים שונים של הנפש, מתפוררות. היצוגים הנפשיים אינם מצליחים לפעול בצורה תקינה, משום שהנפש אינה מסוגלת יותר למלא באופן תקין את התפקיד שלה להתחבר למה שקורה בתוכה ומחוצה לה. התפקוד הנפשי נעשה משותק. לכן מה שהמתאבד צריך הכי הרבה זו הכלה, מעין "אתחול" של המנגנון הנפשי. בשלב השני צריך לבר מהן הסיבות – כולל סיבות ברמה של הדינמיקה התוך נפשית – שבגללן רצה להתאבד, ולטפל בהן.

Maltsberger J. T. and Ronningstam E. F. – Rumpelstiltkin suicide. Suicidology Online 2: 80-88, 2011

לפעמים אנשים מתאבדים מתוך זעם, בפתאומיות, ללא אזהרה, לא סימנים של דיכאון. אלה נרקיסיסטים אשר הורגים את עצמם כאשר חייהם אינם הולכים בדרך שלהם. נראה כיום שאימפולסיביות נוטלת תפקיד באובדנות יותר מכפי שחשבו בעבר. נרקיסיסטים מאופיינים בהערכה עצמית שבירה המשתנה תכופות. הם דורשים הרבה מעצמם ומאחרים, ורגישים מאד לשינויים קלים ביחס אליהם או בנסיבות חייהם. למרות שכלפי חוץ הם מדגישים את חשיבותם ואת הישגיהם, מאמינים שהם מיוחדים, עליונים, וזכאים לכבוד ולהערצה, הרי בתוכם הם מתגוננים מפני תחושה של דלות פנימית באמצעות ההפגנה של עצמי גרנדיוזי, עליון ורב יכולת – מעמידים פנים שהם גדולים כדי לא להרגיש קטנים. הגרנדיוזיות שלהם היא העמדת פנים, שהם מנסים להאמין בה בעצמם, כדי שאחרים יאמינו בה, כי האלטרנטיבה עבורם היא ריקנות, בושה, וחסך נרקיסיסטי בלתי נסבלים. אפילו המוכשרים שביניהם, שיש להם הצלחות, מרגישים בפנים לא שווים, לא אמיתיים, מגוחכים, ולא בטוחים שמגיע להם אהבה או הערכה אמיתיים. בהעדר ההגנה הנרקיסיסטית הם חווים עצמם כמכוערים, מעוותים, מוזרים. לעתים הם חווים את גופם או הופעתם כמעוותים, משונים, או נחותים.
קוהוט תיאר את העצמי הגרנדיוזי כמבנה ארכאי שנוכח מאז הילדות, והוא אקסהיביציוניסטי ואומניפוטנטי. בהתפתחות תקינה הוא מתחלף בהדרגה לעצמי בוגר, מציאותי, באמצעות אינטראקציה אמפאתית עם האם ולאחריה עם אחרים. ניתן לראות את העצמי הגרנדיוזי אצל המבוגר כעצמי כוזב, כזה שמגן על עצמי אמיתי שהוא יותר פגיע. לדעת uויניקוט, אובדנות עולה כאשר ההגנה הנרקיסיסטית נכשלת, והעצמי האמיתי נפגע. מטופלים אלה מנסים לשמר את הגרנדיוזיות שלהם כנחוץ להשרדותם. הם כמו שחקנים שחייבים להאמיi באמיתיות של המשחק של עצמם ושגם אחרים יאמינו בו. הם אינם נוכלים, אך הם מרגישים כך – שהם מתעתעים באחרים.
לדעת קרנברג העצמי הגרנדיוזי הוא מבנה דחוס פתולוגי שבו יש שלושה רכיבים – העצמי האמיתי, העצמי האידיאלי, והאובייקט האידיאלי. העצמי האמיתי נובע מאותן חוויות ילדות שבהן הילד באמת קיבל אידיאליזציה הולמת. העצמי האידיאלי בנוי מפנטסיות של כוח, עושר, יכולת ויופי אשר באמצעותן הילד מפצה את עצמו כאשר מתוסכל או בטראומה. האובייקט האידיאלי גם הוא פנטסיה – של אהבה מוחלטת ונצחית וקבלה ללא גבולות. ככל שהילד יותר מתוסכל כך הוא יותר נסוג לעולם הפנטסיוני של העצמי הגרנדיוזי.
רוב המחברים מסכימים שהעצמי הגרנדיוזי של הילדות מתחלף בהדרגה בעצמי יותר מציאותי באמצעות הקשרים שהילד יוצר בעולם (TRANSMUTING INTERNALIZATIONS של קוהוט, או האם הטובה דיה של וויניקוט). אצל הנרקיסיסט שימורו של העצמי הגרנדיוזי מהילדות הוא מבנה לא יציב, שהקשר שלו עם המציאות הוא רופף, ומאופיין בתנודות רבות ומהירות בין להרגיש בזוי וגרוטסקי לבין להרגיש חשוב, מיוחד ומוצלח. כאשר המעטה של העצמי הגרנדיוזי נבקע, המטופל מוצף ברגשות של בושה, זעם, וחרדה.
נסיגה מהתסכולים של עולם אובייקטים לא מספק לממלכת הדמיון מציעה לא רק דחיה של המציאות אלא גם חוזה מראש פתולוגיה התפתחותית רצינית בפיתוח של אני אידיאלי (עצמי אידיאלי). בהעדר אני אידיאלי בשל המטופל נשאר לא מוגן מהמלכודות של תשוקות רגרסיביות פרימיטיביות; הוא מקובע בתשוקה הפרימיטיבית של הילד הקטן שמשתוקק להתאחד עם האם הדמיונית המושלמת וניחומיה. המטופל מאזין לקריאות הסירנות של אהבה ומיניות רגרסיבית, ואף מרגיש שמגיע לו להיות מסופק על-ידיהן. אחרים נתפסים אצלו כמקורות סיפוק להשתוקקויותיו הגרנדיוזיות לעונג ולאושר. להיות בלי אני אידיאלי מהימן זה כמו אניה בים ללא ניווט, תועה אם אינו מוצא לו אחרי מי לעקוב, צפוי ללכת לאיבוד ולהתרסק על מכשולים. בהתפתחות תקינה, ההפנמות ההוריות הן גורמי ויסות מול לחצי המציאות. בהעדר עצמי אידיאלי מגובש היכולת לויסות עצמי רגשי היא חלקית, האדם מרגיש שמגיע לו יחס מיוחד לצד ציפיות לא ריאליות מעצמו. באופן לא מודע מטופלים אלה שואפים להתמזגות, לתקן את ליקוייהם הנרקיסיסטים על ידי התמזגות עם האובייקט האידיאלי. כאשר המציאות מפריעה באורח בלתי נמנע לאידיאליזציות אלה מופיעה אכזבה ובעקבותיה דיכאון ואחריו פיצול, שבו האובייקט האידיאלי הופך להיות דחוי ומושפל.
אחד המאפיינים של אנשים אובדניים היא ההסתמכות שלהם על אובייקטים של העצמי
(SELF-OBJECT), במונח של קוהוט, כלומר, משאבים חיצוניים (בעיקר בני אדם אחרים) שאמורים לעזור להם לווסת ולמתן את רגשותיהם.
הזעם הנרקיסיסטי המפורסם יכול לדחוף להתאבדות. כבר פרויד הצביע על כך שדיכאון יכול להיות מופנה פנימה, כלפי העצמי. מחקר מודרני מצביע על כך שמתאבדים רבים הם במצב של זעם. ההתאבדות הופכת להיות אקט של מחאה, של התנגדות. זהו זעם על התסכול של אובייקט-עצמי מואדר. קוהוט כתב שכאשר הזעם הנרקיסיסטי נחסם הוא יכול להיות מוסט אל העצמי ואפילו אל הגוף. התאבדות כזו ניתן להבין כהתרסה הסופית, המאגית, המגלומנית כנגד העולם, שוות ערך להרס של הכל.
לסיכום: נרקיסיסטים צפויים לחוות סבל כתוצאה מאכזבות והשפלות, כאלה שהן חלק בלתי נפרד מהחיים: אך להם אין משאבים להתמודד איתן. הם מרגישים פצועים על ידי החיים, ונוטים להאשים את זולתם. הם יכולים לזעום, ולעתים מפנים את הזעם כלפי עצמם. הם אינם יכולים לשאת מצב שמפריך את העצמי הגרנדיוזי שלהם, משום שעצמי כזה הוא חיוני להשרדותם. עצמי זה הינו שריון הגנתי, שבו הפגנה של עליונות ושל העמדה של 'מגיע לי' מגנים על רגישות ופגיעות. בקעים בשריון זה מביאים לזעם ולהשפלה במידות שמערערות את יציבות האגו. ההתאבדות בשבילם היא מפלט מרגשות בלתי נסבלים אלה.

כתיבת תגובה