סקירה של ספרות מתורגמת בטיפול קבוצתי

ספרות מתורגמת בטיפול קבוצתי

צבי גיל

מרפאות קהילתיות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בי"ח חולים פסיכיאטרי ע"ש פליגלמן ('מזרע'), עכו; מרפאת לטיף, אום-אל-פאחם; מכון עמית, חדרה; מכון אנאפה לפסיכותרפיה, חיפה. tsvigil13@gmail.com
ו.ר. ביון – התנסויות בקבוצות, ומאמרים נוספים. תרגום: יהודית כפרי. הוצאת דביר, 1992. 156 עמ'.
הרולד בר וליזל הרסט – טיפול קבוצתי אנליטי – מפגש מוחות. מאנגלית: אלה רבינוביץ'. עריכה מדעית של המהדורה העברית: ד"ר רובי פרידמן. הוצאת אח, 2010, 293 עמ'.
ארווין יאלום עם מולין לשץ' – טיפול קבוצתי, תאוריה ומעשה. מאנגלית: בן ציון הרמן, עריכה מדעית: פרופ. גבי שפלר. הוצאות כנרת ומאגנס, 2006. 669 עמ'.
ג' סקוט רוטאן וולטר סטון – פסיכותירפיה קבוצתית פסיכודינמית: תפקידי המטפל הקבוצתי. מאנגלית: אמה ברוורמן, הוצאת אח, 2004, 399 עמ'.
חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית – תיאוריה וטכניקה. עורכים: קלאודיו נרי, מלקולם פיינס, ורובי פרידמן. תרגום: אמה ברוורמן. הוצאת אח 2006, 352 עמ'.
שכטמן צפורה – יעוץ וטיפול קבוצתי בילדים ומתבגרים: תיאוריה, מחקר וטיפול. מאנגלית: תמר עמית. עורך אקדמי: אדיר כהן. הוצאת ספרים אקדמית יזרעאל, 2010.
סקוט סימון פר – מבוא לתרפיה קבוצתית: מדריך מעשי. מאנגלית: אמה ברוורמן. מבוא מאת ד"ר רובי פרידמן. הוצאת "אח", 2005.
קשה שלא להתרשם מפריחה בתחום הטיפול הקבוצתי המתרחשת בישראל. על הפעילות של האגודה הישראלית הותיקה להנחיה ולטיפול קבוצתי נוספה, מאז תחילת שנות האלפיים, פעילותו של המכון לאנליזה קבוצתית, המקיים הכשרות להסמכה בתחום זה. שתי העמותות הללו מקיימות כנסים, השתלמויות, וימי עיון, ומוציאות את כתב העת לטיפול קבוצתי 'מקבץ'. אליהן מצטרפות תוכניות להנחיית קבוצות המתקיימות באוניברסיטאות, בדרך-כלל ליד התוכניות לפסיכותירפיה. בכינוס שנערך בשנה שעברה בתחום הטיפול הקבוצתי לילדים השתתף מספר גדול באופן מפתיע של משתתפים. התלמידים והבוגרים של פעילויות אלה מקיימים פעילות קבוצתית, וזו מוצעת לכלל האוכלוסיה.
בקרב הציבור הרחב נפוצה הסברה שטיפול קבוצתי הוא טיפול "סוג ב", כאשר טיפול "אמיתי" הוא טיפול פרטני, ואדם מופנה לטיפול קבוצתי רק כאשר אין נגישות לטיפול פרטני. בקרב קובעי מדיניות ומקבלי החלטות בתחום בריאות הנפש שכיחה ההנחה שטיפול קבוצתי הוא טיפול "כלכלי', בכך שבמקום לטפל בכל פעם באדם אחד בלבד, ניתן לטפל באותו זמן בכמה וכמה אנשים. שתי ההנחות גם יחד הן שגויות. טיפול קבוצתי אינו נחות מטיפול פרטני. נסיון קליני ומחקר מצביעים על כך שיעילותו, במונחים של רווח למטופל, אינה פחותה בהשוואה ליעילות של טיפול פרטני. ובמלותיו של יאלום (בספרו הנסקר בהמשך) (עמ. 238) “הראיות ליעילותו של הטיפול הקבוצתי משכנעות כל כך עד כי יש מומחים שממליצים להשתמש בטיפול הקבוצתי כמודל הראשוני של הפסיכותירפיה בימינו". נראה שהרווחים שעשויים להיות מופקים מטיפול קבוצתי הם בחלקם דומים ובחלקם שונים מרווחיו של טיפול פרטני, אבל בודאי אינם פחותים. מבחינת ההתוויות, יש אנשים שיתאים להם יותר טיפול פרטני, ועבור אנשים אחרים יש להמליץ על טיפול קבוצתי; אך רוב אנשים יכולים להפיק תועלת מכל אחד משני סוגי הטיפול. לעתים טיפול פרטני וקבוצתי נעשים במקביל, או שאדם שמיצה את רווחיו של טיפול פרטני פונה לטיפול קבוצתי.
גם ההנחה השניה אינה מדויקת. טיפול קבוצתי דורש השקעה שהיא מעבר לשעה או שעה וחצי בהן הקבוצה נפגשת. על המנחה להכין את הקבוצה, במובן של למצוא את המטופלים, למיין אותם, בדרך-כלל באמצעות ראיון פרטני, ולהכין אותם לטיפול הקבוצתי – לעתים באמצעות סדרה של פגישות פרטניות. בזמן קיומה של הקבוצה הטיפולית בדרך-כלל יש לתחזק אותה, באמצעות שמירת קשר עם משתתפיה (למשל, תקשורת עם משתתפים נעדרים), וצריך לנהל תיעוד של מפגשיה. כאשר מדובר בקו הנחיה צריך לקחת בחשבון הכפלה של כוח העבודה הדרוש. כאשר מוסיפים לכך תהליכי הכשרה והדרכה שנחוצים לשם השגת רמה הולמת של טיפול קבוצתי (שהם מעבר להכשרה הבסיסית בטיפול), הרי כמות המשאבים המחולקת במספר המטופלים אינה נופלת בהרבה מזו המוקצית למטופל הפרטני.
כחלק מהפריחה של התחום מופיעים ספרים מתורגמים בתחום העבודה הקבוצתית. הסקירה הנוכחית אינה מתיימרת להיות לא כוללנית ולא מעמיקה, אלא יותר מבחינת הצצה בלבד. יש ספרים שיצאו לאור בעברית שלא יסקרו בה (1), ואסתפק באלו המונחים על שולחני.

ו.ר. ביון – התנסויות בקבוצות, ומאמרים נוספים. תרגום: יהודית כפרי. הוצאת דביר, 1992. 156 עמ'.

לאמיתו של דבר ספר זה שתורגם בשנות התשעים אינו נמנה על קבוצת הספרים שתורגמו בשנים האחרונות: אבל פטור בלי ביון אי אפשר. ביון הפך כמעט לשם גנרי של הטיפול הקבוצתי, אף כי נדמה שזוהרו הועם במעט בשנים האחרונות, מתוך שנפוצה הדעה שבשיטתו אי אפשר באמת לטפל במטופלים 'אמיתיים', והיא נשמרת בעיקר לתהליכי הכשרה של תלמידים של טיפול קבוצתי. ספר זה שמסכם כמה ממאמריו של ביון בתחום העבודה הקבוצתית הוא, איפה, בבחינת קלסיקה, כזו שאדם אינו יכול לראות עצמו מומחה בתחום הקבוצתי, אם לא זכה ולו למידה מזערית של הכרות עימה. כמו כתביו האחרים של ביון, גם ספר זה אינו קל לקריאה. ומצד שני – מי שירצה לקבל מבט מסכם וברור של משנתו של ביון בתחום הקבוצות יתקשה לקבלו מספר זה, ויצטרך לפנות לספרי עזר. יחד עם זאת קריאה בספר זה יכולה לספק חוויה עזה ביותר. אני ממליץ, למשל, על פרק 1, בו ביון מתאר את הדרך בה החל לטפל בקבוצה במסגרת מרפאת טוויסטוק. פרק זה מדגים את המוניטין שיצא לביון – ולעובדים בשיטתו – של המנחה השתקן שמניח לקבוצה להתפתל בתסכוליה של אי הידיעה. קריאה בפרק זה – ויותר ממנה, צפיה בקבוצה כזו – מספקים תובנות מרשימות לגבי הדרך בה אנשים מתנהגים בקבוצות, ובמיוחד לדרכים בהן נפש האדם משתקפת בתהליך קבוצתי, שאליו היא משליכה את מנגנוניה היותר סובטיליים, וזאת כאשר מטרותיו וחוקיו של המצב הקבוצתי אינם מוגדרים בצורה מפורשת – ככל הנראה בדומה להשלכות שהמטופל עושה על ה'לוח הלבן' של האנאליטיקאי.
סקירה ממצה של כתיבתו של ביון על הנושא של תהליכים קבוצתיים הינה הרבה מעבר לגבולותיה של הסקירה הנוכחית. אזכיר, לכן, רק את מונחיו הידועים של "קבוצת עבודה" – הפעילות המנטלית בה עוסקת הקבוצה, שהיא, מבחינתה, מטרתה המודעת, שלשמה התכנסה; זו שונה מ'תרבות הקבוצה', שהיא האופי הקבוצתי שהקבוצה יוצרת; ההנחות הבסיסיות של פעילות קבוצתית, שכוללות תלות במנהיגה או תחרות עימו, יצירת זוגות בקבוצה, והנטיה להאבק או להמלט. ניתן להתבונן בקבוצות שונות וכן, בשלבים שונים בחייה של אותה קבוצה, כמתקיימות בכל אחת מהנחות בסיסיות אלה. "דפוסי התנהגות בסיסיים אלה נועדו לקיים ולשמר את הקבוצה – משמע, הנחות בסיסיות משמשות כהגנות, מעין אסטרטגיות פרימיטיביות להתמודדות עם חרדות, תחושות ורגשות, באמצעות התמרתן לפעולה של הקבוצה: ההנחה הבסיסית "תלות" מאזכרת את התלות המתמשכת של הילד בהוריו, ומשחזרת יחסים אלה במסגרת הקבוצה בשביל להתמודד עם תחושות של חוסר אונים; ההנחה הבסיסית "לחימה-בריחה" משתמשת בתוקפנות על מנת להתמודד עם חרדות מפני הסכנות שאורבות מבפנים או מבחוץ; ההנחה הבסיסית "זוגיות" מבטיחה סובלנות לפעילות מינית הנחוצה להשרדות, גם כדי להתמודד עם רגשות של שנאה ויאוש באמצעות התקווה שכרוכה באהבה מינית. התנהגות קבוצתית לפי הנחות בסיסיות אלה מבטאת את טבעי האדם כחיה חברותית" (לפי (2).

בהזדמנות של אזכור ספרו של ביון מן הראוי לבקש צדק הסטורי ולפלל לתרגום לפחות אחד מספריו של זיגפריד פוקס (Siegfried Foulkes), בן זמנו ואף בן עירו של ביון (לונדון), ומי שבחייו נחשב כבר פלוגתא שלו, אף כי שניהם במסגרת הפסיכואנליזה. מאחר ואין לפנינו תרגום לעברית של ספר שלו, לא אמשיך בהתייחסות למחבר חשוב זה.

הרולד בר וליזל הרסט – טיפול קבוצתי אנליטי – מפגש מוחות. מאנגלית: אלה רבינוביץ'. עריכה מדעית של המהדורה העברית: ד"ר רובי פרידמן. הוצאת אח, 2010, 293 עמ'.

אם אין דגים יאכלו סרטנים, ובמקרה הזה אם אין לפנינו ספר מתורגם של פולקס אזי יש לפנינו ספר אחר באנליזה קבוצתית, שנכתב על-ידי שני אנליטיקאים קבוצתיים מאנגליה. הרולד בר שנולד בדרום-אפריקה הוא פסיכיאטר, וליזל הרסט שנולדה בוינה היא עובדת סוציאלית. הפרקים הראשון והשני עוסקים בהסטוריה של הטיפול הקבוצתי, עם דגש על הפסיכואנליזה והאנליזה הקבוצתית. מנחה הקבוצה, המכונה כאן CONDUCTOR, כמו מנצח התזמורת, הוא מקור להשלכות של דמות הורית חכמה, יודעת כל, מיטיבה; ככל שהתהליך הקבוצתי מתקדם חברי הקבוצה משתחררים מהשלכות אשלייתיות אלה, ומשיבים אל עצמם את האחריות על ההתמודדות עם בעיותיהם. בקבוצה העובדת המנחה נשאר ברקע, ומדי פעם מכוון קלות את הקבוצה כאשר זו סוטה לכיוונים לא פרודוקטיביים. בעוד גישה זו אינה מדגישה את ה'קבוצה כשלם', הרי היא גם אינה רואה בחדר שמונה חברים שכל אחד מהם מקבל טיפול לעצמו. במטוטלת הנעה בין התייחסות לקבוצה כולה לבין התייחסות לחבריה כאינדיבידואלים, באנליזה הקבוצתית, לפחות בגישתו של פוקס, יש 'גם וגם' – "המנחה שואף להשיג איזון בין תשומת הלב לפרטים לבין תשומת הלב לקבוצה כמכלול" (עמ. 146). בעצם הקבוצה היא מערכת, או בלשונו של פוקס – מטריצה (מושג חשוב זה אינו נדון בפירוט מספיק בספר זה). הקבוצה היא מיקרוקוסמוס של העולם שבו כל אחד מהמשתתפים חי. כולנו נולדים לתוך קבוצות, ולהיות בקבוצה היא הדרך הטבעית של חיינו: בידוד הוא החריג. הפתולוגיה של הפרט היא ביטוי של הקושי שלו עם קיומו בקבוצה. כדי לטפל בה הקבוצה הטיפולית מנסה למסד תקשורת בין המשתתפים ולשפר אותה.
הפרק השלישי עוסק בתכנון הקבוצה האנליטית. הוא דן בסוגים שונים של קבוצות (ארוכות ופתוחות, פתוחות, סגורות, קצרות מועד, ועוד), המערך (ה-SETTING) שמתאים לקבוצה, וכולל לא רק את המערך הפיסי אלא גם ההקשר הארגוני בו הקבוצה מתקיימת, השגת מטופלים והרכבתם לקבוצה, מספרם, והמידע המסופק להם . מעניין לציין שגישת האנליזה הקבוצתית מסתייגת בתוקף מטיפול משותף, דהיינו, מצב שבו המטופל מקבל טיפול קבוצתי ופרטני במקביל. “הטיפול המשותף מביא לפיזור ההעברה, עם נטיה לפצל את שני המטפלים ל'טוב' ו'רע', 'טוב לב' ו'קפדן', או 'אמהי ואבהי'” (עמ. 35). מעניין, לכן, שמטפלים קבוצתיים רבים – חלקם נסקרים בסקירה זו – רואים בטיפול משותף אופציה אפשרית ולעתים אף עדיפה.
הפרק הרביעי עוסק במה שנקרא כאן 'ניהול דינמי', שהוא פעילויותיו של המנחה שמיועדות ליצירה ולשימור הקבוצה, כגון סידור החדר (אחד מסממני ההיכר של קבוצה אנליטית היא השולחן הקטן שניצב במרכז החדר), גבולות (גישה זו אינה מעודדת את משתתפי הקבוצה לקיים קשר מחוץ לקבוצה עצמה), ועוד.
הפרק החמישי עוסק בראיון המועמדים לקבוצה. המחברים מציינים, בשום שכל, לדעתי, כי הראיון הוא לא רק דרך עבור המטפל להעריך את התאמתו של המועמד לקבוצתו, אלא גם דרך עבור המועמד להעריך אם הוא באמת רוצה להשתתף בקבוצה, ואם המראיין שלפניו אמנם נראה לו מתאים להנחות את הקבוצה בה יבחר להשתתף. ההעברה מתחילה כבר בפגישה הזו, ואופיה מציין אם האינטראקציה שנוצרת במפגש טומנת בתוכה את הפוטנציאל להיות תרפויטית עבור המטופל.
הפרק הששי עוסק בסימפטום בהקשרו הקבוצתי. בעידן שבו סימפטום זוכה לתרופה מתאימה או לטיפול המיועד לטפל בסימפטום, חשוב לקחת בחשבון את ההשקפה שסימפטום הוא דרכו של המטופל לספר את עצמו ואת בעיותיו. חרדות עשויות לשקף קונפליקטים, שהופכים להיות פתולוגיים (גם) משום שהחרדה מבודדת את הפרט מעצמו (הוא עסוק בסימפטומים הגופניים ובביטויים ההתנהגותיים במקום במשמעותם) ומסביבתו (החרדה מורידה מהתקשורתיות שלו עם סביבתו האנושית). דיכאון, הגם שיכול להיות מטופל (גם) על-ידי תרופות, מוגדר בהקשר בין-אישי – כביטוי מעוות של זעם, שלעתים מוכחש (למשל כאשר מעורר רגשי אשמה). פרנויה היא כמובן השלכה של תוקפנות על הזולת. וכן הלאה.
הפרק השביעי עוסק בתחילתה של הקבוצה (הספר אינו מציג תיאוריה מגובשת של שלבים, אך ברור שיש התפתחות בחייה של כל קבוצה, והדרכים בהן המנחה והמשתתפים מרגישים, חווים, ומגיבים בתחילתה של הקבוצה, שונות מאלו שבאות לביטוי בהמשך דרכה או לקראת סיומה). המשתתפים (וכן, אולי גם המנחה) מגיעים לקבוצה החדשה עם הרבה ציפיות, ובאותו זמן גם עם הרבה חרדות. המנחה עושה אי אלה דברים כדי להפחית את החרדות ולאפשר למשתתפים להתחיל ליצור תקשורת קבוצתית. הפרק השמיני עוסק בהצטרפות משתתף חדש לקבוצה (מאחר וקבוצות אנליטיות הן בדרך-כלל ממושכות ולא סגורות, הרי הצטרפות ופרישה של משתתפים הינן חלק בלתי נמנע מחיי הקבוצה). תהליכים אלה כרוכים גם בתגובות על אובדן (הקבוצה לאחר ההצטרפות היא כבר לא אותה קבוצה כמו לפניה) וגם חרדה (אי הידיעה על מה תהיה השפעתו של המשתתף החדש על חיי הקבוצה). הפרק דן בתופעות שונות הכרוכות בכניסתו של המשתתף החדש, כגון: משתתף שמוכר לחלק מחברי הקבוצה, משתתף נרקיסיסט שמעצבן את חברי הקבוצה, משתתף שתקן, ועוד, ומציע המלצות למטפל כיצד לנהל מצבים אלה.
הפרק התשיעי דן במתח בין הקטבים – המנחה כאיש המקצוע בקבוצה שהוא זה שיודע לטפל, לעומת הקביעה שמי שמטפל בטיפול הקבוצתי זו הקבוצה. במלים אחרות, הטיפול נעשה על-ידי הקבוצה, אך המנחה צריך לכוון אותה לביצוע פעילות זו. המחברים מציינים, בין השאר, כי פירוש באנליזה קבוצתית הינו פחות מרכזי מאשר בפסיכואנליזה, וכן, שיכול להעשות לא רק על-ידי המנחה אלא גם על-ידי משתתפי הקבוצה. הפירוש הוא נסיון לתרגם את הלא מודע למודע. שפת הקבוצה היא מילולית, כך שמעודדת תרגום של ביטויים לא מילוליים – ACTING OUT – למילוליים. לכן תקשורת מילולית הינה כה מרכזית באנליזה הקבוצתית. הבנה ברמת ה'כאן ועכשיו' של מה שקורה בקבוצה הינה מרכזית אף היא ומקבילה, במובן מסוים, להעברה בטיפול הפרטני של יחסים מחייו של המטופל אל הקשר הטיפולי .
מאחר ומטופל משתתף בקבוצה אנליטית במשך זמן רב מתרחשים באורח בלתי נמנע בחייו ארועים משמעותיים, והפרק העשירי דן בהבאתם ובניהולם במסגרת הקבוצה. פרק 11 עוסק בסיום הטיפול הקבוצתי. המוטו של פרק זה מצטט מארנסט וולף "על מטרתו הסופית של התהליך הטיפולי להיות חיזוק עצמי, כדי שהאדם יהיה מוכן לצלול באופן פעיל אל תוך המאבקים של חיי היום-יום, לא בלי פחד, אך גם מבלי להרתע".
פרק 13 עוסק בנושא שמכונה "תרחישים מאתגרים", כמו נשירה של משתתפים מהקבוצה, תופעת השעיר לעזאזל, התנהגות שתלטנית של משתתף, תוקפנות בקבוצה, או להיפך – המשתתף שמתנהג כאילו הוא עוזרו של המנחה, חבר מבודד, קבוצה שנתקעת, וארוטיזציה בקבוצה. פרק 14 מטפל במטפל. פרק 15 עוסק בקבוצה הגדולה (LARGE GROUP), נושא אשר בשנים האחרונות עולה לכותרות של תחום הקבוצות. המחברים אינם מתעלמים מהשאלה האם יש לקבוצה הגדולה בכלל ערך טיפולי, למרות שתשובתו של פולקס היתה באופן חד משמעי חיובית (וזו גם תשובתם של המחברים). הם מסתמכים גם על הפסיכיאטר הישראלי רפאל שפרינגמן שניהל קבוצות גדולות במסגרת של בית חולים פסיכיאטרי, ומציינים כי דוקא תחת הגג של האנונימיות היחסית של ההשתתפות בקבוצה כזו חלק מהמטופלים חשים מוגנים יותר לבטא רגשות ועמדות קיצוניות או לא הגיוניות. נראה לי, מכל מקום, שנושא הקבוצה הגדולה שונה מהקבוצה הטיפולית הרגילה, שאותה מבצעים רוב המטפלים הקבוצתיים, וראוי לדיון נפרד. פרק 16 דן בקבוצות הומוגניות: אף כי האנליזה הקבוצתית מעדיפה בבירור קבוצות הטרוגניות, הרי המחברים לוקחים בחשבון שקבוצות הומוגניות עשויות להתחייב על ידי המסגרת בה מתקיים הטיפול הקבוצתי, או שיש מקרים בהם קבוצה הומוגנית היא יותר רלבנטית, למשל: קבוצת הומוסקסואלים או פורשים לגימלאות. פרק 17 דן בקבוצות לילדים ובני נוער. בדומה לפרופ. שכטמן, שתיסקר בהמשך, אף המחברים סבורים כי בקבוצה של ילדים או בני נוער על המנחה להיות יותר פעיל, במטרה לעזור לקבוצה לפתח אוירה של קבלה וביטחון, שהיא חיונית על מנת שיתקיים תהליך תרפויטי. הילדים המשתתפים בקבוצה כזו מפיקים תועלת מהיכולת לקיים תקשורת פעילה, פתוחה ומוגנת עם בני גילם, ויש לבחור בקפידה את המשתתפים על מנת שיוכלו לתרום לגיבושה של קבוצה כזו ולהפיק ממנה תועלת. במלים אחרות, לא כל ילד יכול להשתתף בקבוצה אנליטית ולא לכל אחד היא מועילה (נראה שהקריטריונים של פרופ. שכטמן, שאינה אנליטיקאית, הם גמישים ורחבים יותר, ר' בהמשך). פרק 18 דן בטיפול משפחתי מנקודת הראות של האנליזה הקבוצתית, כאשר לא קשה להתייחס למשפחה כאל קבוצה (כפי שתיאורטיקנים של הטיפול הקבוצתי נוטים להתייחס לקבוצה כאל משפחה). פרק 19 דן ברלבנטיות של גישות של האנליזה הקבוצתית למסגרות לא קליניות, למשל ביעוץ ארגוני. פרק 20 דן בנושא ההדרכה. פרק 22 דן בהתפתחותה של האנליזה הקבוצתית לאחר מותו (ב-1976) של מייסדה, פוקס, ובמיוחד בעולם המשתנה של בריאות הנפש, מבחינות ארגוניות, מחקריות, ותיאורטיות.
לספר אין אינדקס (חבל), אך יש לו רשימה ארוכה של ספרות ביבליוגרפית וספרות מומלצת. הספר הוא רציני ומעמיק אך כתוב בשפה מובנת, וכפי שרובי פרידמן מציין במבוא "הספר מיועד לא רק למנחים ומטפלים, אלא גם למעוניינים בקהל הרחב, שכן הוא קריא ואינו עמוס מדי בז'רגון מקצועי" . הפרקים הם קצרים, בראש כמעט כל פרק יש איור הומוריסטי, ובתוך הפרקים משולבות דוגמאות (VIGNETTES). הספר מומלץ בחום למי שמעוניין להכיר את תחום האנליזה הקבוצתית, ומגרה לקריאה נוספת.

ארווין יאלום עם מולין לשץ' – טיפול קבוצתי, תאוריה ומעשה. מאנגלית: בן ציון הרמן, עריכה מדעית: פרופ. גבי שפלר. הוצאות כנרת ומאגנס, 2006. 669 עמ'.

בעוד הציבור הרחב מכיר את הרומנים והסיפורים הטיפוליים של יאלום, שרובם תורגמו לעברית, הרי עבור מטפלים רבים, ואני בתוכם, יאלום הוא הכהן הגדול של הטיפול הקבוצתי. למעשה, רוב הקריירה המקצועית שלו הוקדשה לנושא הטיפול הקבוצתי. ספרו זה, שיצא במהדורתו הראשונה בשנת 1970, הינו ספר מונומנטלי, המקיף כמעט כל מה שניתן לבקש על הנושא של טיפול קבוצתי: תיאוריה של הטיפול הקבוצתי, מאפייני הקבוצה, משימותיו של המטפל, בחירת המטופלים, הרכבת הקבוצה והקמתה, שלבים בחייה של הקבוצה, קבוצות למטרות מיוחדות, הסטוריה של הטיפול הקבוצתי, והכשרת המטפל הקבוצתי – וכל אלה רק כותרות, על קצה המזלג. ספרו של יאלום מהווה עולם ומלואו, ויש בו כמעט כל מה שסטודנט לטיפול קבוצתי יכול לבקש. באורח תמוה משהו אין בו כמעט התייחסות לביון ולפוקס: הרושם הוא שלמרות שהשכלתו של יאלום בתחום של קבוצות וטיפול הינה רחבה ועמוקה, הרי הוא שואב אך מעט משניים אלה.
הספר הנוכחי הינו תרגום של המהדורה החמישית של ספרו של יאלום, והראשונה שתורגמה לעברית. בספר זה חבר יאלום לפסיכיאטר יהודי אחר, מולין לשץ', המשמש כפרופסור באוניברסיטת טורונטו, ואשר הופקד על המימד המחקרי של ספר זה. (יש לציין שלשץ' אף ביקר בארץ מספר פעמים, ונכח בכינוסים של האגודה לטיפול קבוצתי). התרגום העברי (שאף הוא מפעל מונומנטלי בפני עצמו) הופך ספר חשוב זה לזמין לקורא העברי, אשר במשך שלושים וחמש שנים עיין במהדורותיו האנגליות. יאלום מזהה עצמו כמטפל בגישה הומניסטית, ובמשך שנים רבות נבעה מחלוקת עמוקה בינו לבין הפסיכואנליזה – למעשה, בחירתו המודעת של יאלום, כפסיכיאטר אמריקאי בתחילת שנות הששים, שלא לעבור הכשרה פסיכואנליטית, כפי שהיה מקובל אז, היתה בבחינת התרסה בפני הממסד הפסיכואנליטי. ברבות השנים, ועם התגברות הפסיכיאטריה הביולוגית, מצד אחד, וגישות CBT, מצד שני, מצא יאלום שהקרבה בינו לבין הפסיכואנליזה רבה יותר, ושיש לאחד כוחות בין גישות אלו מול הכוחות העולים האחרים, שנבדלים באופן יותר מהותי ממה שניתן למצוא בגישות הומניסטיות ופסיכואנליטיות. יחד עם זאת, עדיין יש הבדלים מסוימים בין הטיפול לפי גישתו של יאלום לבין טיפולים בגישה אנאליטית, כאשר נראה שיאלום מדגיש במידה רבה את ה'כאן ועכשיו' של הקבוצה, ונותן אך חשיבות מועטה, יחסית, להעלאתה של ההסטוריה ההתפתחותית המוקדמת של המטופל. לדעתו "קבוצת פסיכותירפיה (בשונה מקבוצות אחרות) שמה דגש חזק על חשיבות החוויה של כאן ועכשיו" (עמ. 156). במקום אחר מדגיש יאלום ש"התמקדות בתהליך – בכאן ועכשיו – איננה רק עוד אחת מאפשרויות נוהליות רבות; זהו מכנה משותף שאין לוותר עליו בכל קבוצה אינטראקציונית יעילה" (עמ. 163). לעומת זאת, יאלום מבקר – ואף מלגלג – על מה שהוא קורא 'אוריג'ינולוגיה', חקר המקורות של התופעות, דהיינו, האמונה שהסיבות האמיתיות והעמוקות ביותר להתנהגות טמונות בעבר (עמ. 198).
לדעת יאלום למרות הריבוי הגדול של גישות וטכניקות, הרי העקרונות הבסיסיים של תהליכים קבוצתיים הם "מוגבלים במספרם ודומים להפליא" (עמ. 13). הוא מתוודה שברבות השנים הבין שטיפוליו אינם מציעים באמת ריפוי, ולכן מעדיף לדבר על שינוי וצמיחה. יחד עם זאת סקירת המחקר מצביע, לדעתו "באופן חד משמעי, שהטיפול הקבוצתי הוא צורה יעילה של פסיכותירפיה, והוא שקול לפחות לטיפול הפרטני ביכולתו להביא הטבה משמעותית" (עמ. 21). יאלום מונה 11 גורמים ראשיים שמרכיבים את מה שהוא טיפול: הפחת תקווה, אוניברסליות, הקניית מידע, אלטרואיזם, שחזור מתקן של הקבוצה המשפחתית הראשונית, סוציאליזציה, חיקוי, למידה בין אישית, לכידות קבוצתית, פורקן רגשי, תובנה, וגורמים קיומיים (עמ. 21-22). אלה האחרונים מונים את ההכרה שהחיים לעתים אינם הוגנים ואינם צודקים, את ההכרה שבסופו של דבר אין מפלט מכמה מכאבי החיים ומן המוות, את ההכרה שלא משנה כמה אני מתקרב לאנשים אחרים, בסופו של דבר עלי להתיצב לבד מול החיים, התעמתות עם סוגיות היסוד של חיים ומוות, והלמידה שעלי לקחת את האחריות הסופית לדרך בה אני חי את חיי, ללא קשר לכמה עזרה ותמיכה אני מקבל (עמ. 113). כל התיאוריות והעקרונות מלווים הן באזכורים מחקריים והן בדוגמאות מהנסיון של יאלום, וכתובים בצורה ברורה, בהירה ומובנת.
משימות היסוד של המטפל הקבוצתי כוללות את הקמת הקבוצה ואחזקתה, בניית התרבות הקבוצתית, וניהול הקבוצה במובן של התיחסות לכאן ועכשיו שלה (עמ. 131). יאלום מצביע על כך שיותר מדי או פחות מדי פעילות של המטפל בקבוצה תוביל לתוצאה לא מוצלחת: פחות מדי פעילות מצד המנחה יוצרת קבוצה מבולבלת ותועה, פעילות יתר של המנחה יוצרת קבוצה תלותית שפונה כל הזמן אל המנחה שיספק תשובות והנחיה (עמ. 175). במקום אחר הוא מציע ארבעה תפקודים של המנחה: הפעלה רגשית, אכפתיות, יחוס משמעות, ותפקודים ניהוליים. שני התפקידים הראשונים יוצרים יחס ליניארי עם הצלחת הקבוצה, ואילו שני התפקידים האחרונים יוצרים יחס קורביליניארי, דהיינו – פחות מדי או יותר מדי מהם מורידים מהיעילות (עמ. 525).
יאלום דן בפירוט בנושא ההעברה ובמיוחד בסוגיה של חשיפה עצמית של המטפל בקבוצה (פרק 7). פרקים מעשיים מוקדשים לנושאים של בחירת המטופלים לקבוצה (פרק 8) – בעצם, כולם, פרט לאלה שהם בבירור לא מתאימים לעבודה קבוצתית; ובמילותיו של יאלום, “רוב המטפלים אינם בוחרים מטופלים לטיפול קבוצתי, (אלא) הם פוסלים מטופלים מהשתתפות בטיפול קבוצתי. מול מאגר נתון של מועמדים, המטפל הקבוצתי המנוסה קובע שמועמדים מסויימים אינם יכולים או אינם מתאימים לעבוד בקבוצה, ויש לפסול אותם מהשתתפות, ואז הוא מקבל את כל שאר המועמדים" (עמ. 239). בהקשר זה דן יאלום בתופעה הכאובה אך הכה מוכרת ושכיחה, של נשירת מטופלים מקבוצה. פרק 10 דן באספקטים המעשיים של מקום, זמן, גודל והכנה של הקבוצה, כולל דיון בטיפול קבוצתי קצר מועד – אפשרות מפתה עבור קובעי המדיניות שסבורים שקבוצה הינה דרך חסכנית לטיפול. אך סקירת המחקר המובאת בספר מציעה ש"אם קבוצה קצרת מועד היא אילוץ הכרחי, אפשר לנהל אותה מתוך ביטחון שיש לנו הרבה להציע למטופלים במתכונת הקצרה: אבל אסור להסחף אחר הלחץ החזק המופעל בימינו לחתור ליתר יעילות. אסור לטעות באמונה שגישה טיפולית קצרת מועד מהוקצעת, שמחליקה פינות וחוסכת זמן, מציעה למטופל יותר מטיפול ארוך טווח" (עמ. 294). יש עיסוק רב במה שיאלום מכנה "הקבוצה המתקדמת", כלומר, שלב העבודה בחייה של הקבוצה (פרק 12). פרק 13 דן בחברי קבוצה בעייתיים – המונופוליסט (השתלטן), השותק, המשעמם, המתלונן שדוחה עזרה (הדפוס של "כן, אבל…”) , הפסיכוטי, הסכיזואידי, הגבולי, הנרקיסיסטי. בפרק 14 יאלום דן בסוגיות של טיפול פרטני וקבוצתי במקביל (יאלום אינו מתלהב מאפשרות זו, אבל תומך בטיפול משולב, קבוצתי ופרטני, אצל אותו מטפל), הנחיה משותפת (קו-הנחיה), פגישות ללא מנחה, עבודה עם חלומות, סיכומים בכתב, ותרגילים מובנים. פרק 17 דן בנושא ההכשרה. יאלום מעיד על עצמו שההתנסות האישית שלו בפסיכותרפיה, אנאליזה של חמש פעמים בשבוע לאורך כל שלוש שנות ההתמחות שלו, היא "החלק החשוב ביותר בהכשרתו כמטפל" (עמ. 546). במהלך הקריירה שלו הוא השתתף בהמון קבוצות ומסוגים שונים – כולל כאלה ששונים מאד מהמודל לפיו הוא עצמו עובד. בנוסף לזאת הוא משתתף מזה יותר מ-15 שנים בקבוצת עמיתים הנפגשת כל שבועיים למשך שעה וחצי.
למרות ביקורות והסתיגויות שעשויות להשמע לפעמים על גישתו של יאלום – מעין אסכולה שניתן לקרוא לה 'יאלומיזם' – הרי לדעתי זה ספר חובה למטפל הקבוצתי, ובכל שלב של התפתחותו המקצועית. בעוד זה ספר רב ערך למי שלומד על קבוצות ולמטפל המתחיל, הרי זה יכול להיות גם טקסטבוק אליו המטפל פונה מדי פעם כדי לעיין בסוגיות ספציפיות שנמצאות בו, ובחומר התיאורטי והמחקרי העצום שנמצא בו.

ג' סקוט רוטאן וולטר סטון – פסיכותירפיה קבוצתית פסיכודינמית: תפקידי המטפל הקבוצתי. מאנגלית: אמה ברוורמן, הוצאת אח, 2004, 399 עמ'.

ספר זה יצא במקור בשנת 2001 ועל כן ניתן לראותו כעדכני למדי. שני המחברים הם אמריקאים, הראשון (רוטאן) פסיכולוג והשני (סטון) פסיכיאטר, שניהם נשיאים לשעבר של האגודה האמריקאית לפסיכותירפיה קבוצתית. ספר זה סוקר את הנושא באופן מקיף, צעד אחר צעד, ועל כן הוא מצויין הן למטפל הקבוצתי המתחיל, והן למטפל קבוצתי מנוסה יותר, שרוצה מדי פעם להציץ כדי לקרוא על נושאים רלבנטים. שני הפרקים הראשונים סוקרים את ההסטוריה של הנושא. הפרק השלישי הוא מבוא לתיאוריה של קבוצות, או מה שנקרא 'דינמיקה קבוצתית'. בפרק זה ניתן למצוא תפקידים אופייניים שחברי הקבוצה נוטלים עליהם: התפקיד המבני – זה שמקפיד על כך שהקבוצה תעבוד כפי שהיא אמורה לעשות; התפקיד החברתי – זה שעוזר לגיבוש הקבוצה, ומחליק מצבים קשים; תפקיד השעיר לעזאזל; התפקיד הזהיר – השתקן והחשדן, שעוזר לחברי הקבוצה לשמור על עצמם. (ניתן לקרוא בפירוט על תפקידים אלה אצל מקנזי (3)). כמו כן ספר זה עוסק בשלבים בהתפתחותה של קבוצה – שלב ההתהוות, השלב התגובתי, שלב הבשלות, ושלב הסיום. המלכודת הנפוצה למטפלים קבוצתיים היא להניח ששלבים אלה הם ליניאריים ועוקבים, והם מתבלבלים כאשר לאחר שהקבוצה הגיעה, כך נראה, לשלב הבשלות, היא פתאם חוזרת לחרדות של ההתחלה או לקונפליקטים של השלב השני. הפרק השני דן בגורמים תרפויטיים בפסיכותרפיה קבוצתית – שם שדומה, וככל הנראה לא במקרה, לשם של פרק דומה בספרו של יאלום. גישתו של יאלום אמנם נסקרת כאן בהרחבה, אך המחברים מעדיפים לתמצת את הגורמים הטיפוליים לפי גישתו של מקנזי – תמיכה (תחושת השייכות, קבלת אהדה), גילוי עצמי (חשיפה עצמית), למידה, ועבודה פסיכולוגית – החלק התובנתי. ובהמשך לזה עוסק הפרק החמישי במנגנונים ותהליכים של שינוי. אלה כוללים, בין השאר, חיקוי, הזדהות, הפנמה, העברה, עימותים, הבהרות, ופירושים. פרק 6 נקרא בשם "גישת מערכות" אבל אינו עוסק, בניגוד למה שניתן היה לצפות משמו, בגישת המערכות לקבוצות (כמו זו של איבון אגזאריאן), אלא בהקשר המערכתי של הקמת הקבוצה – נושאים כמו הסביבה הטיפולית, זמינות המטופלים, מסגרות ציבוריות ופרטיות, הרכבת הקבוצה, הערכת המועמדים. נושא זה האחרון נוכח כמעט בכל טקסטבוק על קבוצות, וכמעט תמיד נותר ללא פיתרון – אולי פתרונו של יאלום הוא הנכון: מטפלים אינם בוחרים משתתפים לקבוצותיהם אלא מוציאים אותם – הם מנפים את אלה שבבירור אינם מתאימים, ומקבלים את כל השאר. עדיין הבעיה של מי מתאים (או לא מתאים) מעסיקה כל מטפל קבוצתי. מחברי ספר זה מדגישים את הפרמטרים של הכרה בצורך באחרים (ניתן אולי לקרוא לזה 'חברותיות' או 'יכולת ליחסי אובייקט'?), יכולת לרפלקסיה עצמית (תכונה שתמיד מבוקשת בהקשרים של טיפול פסיכולוגי, בעיקר דינמי), גמישות, והיכולת לתת ולקבל משוב. מכאן עובר הספר באופן טבעי לפרק 7 – בחירת המטופלים, וניתן לחזור ולצטט כאן את המחברים שכותבים כי "למרבה הצער קיימים מעט מאד נתונים מחקריים שניתן להשתמש בהם כקווים מנחים לדרך הטובה ביותר לבחירת מטופלים (על כן) על הקלינאי להסתמך על נסיון העבר (שלו)”. המחברים ממליצים שלא לצרף לקבוצה מטופלים שמסרבים להצטרף אליה – עצה הנראית מובנת מאליה, אבל מיהו המטפל הקבוצתי שלא מצא את עצמו עמל לשכנע מועמדים שיצטרפו לקבוצתו? פרק 8 דן בהכנת המטופלים, וכאן ניתן להצטרף למחברים שסבורים שיש לראיין כל מועמד לקבוצה – הראיון אינו רק כלי מיוני, אלא גם חלק מההכנה לקבוצה, שלב שבו ניתן ליצור ציפיות ולטעת מוטיבציה. פרק זה עוסק גם בהסכם הקבוצתי – מונח אותו המחברים מעדיפים על המלה הרווחת 'חוזה'. הסכם כזה יכול לכלול התחיבות לנוכחות, לעבודה פעילה, להמנעות ממימוש בפעולה (ACTING OUT) ובלשון המחברים – התחיבות להביע רגשות במלים ולא במעשים, לשימוש במערכות היחסים שנוצרות בקבוצה למטרות טיפוליות ולא חברתיות (המחברים עצמם מציינים שהתחיבות כזו הינה שנויה במחלוקת בין המטפלים הקבוצתיים). ישנם עוד סעיפים בהסכם אותו מציעים המחברים, אך מעניין ששמירת הסודיות מופיעה בו במקום האחרון. המחברים מציינים כי בפועל סודיות כזו ככל הנראה אינה נשמרת במלואה, ויתר על כן, טבעי הוא למשתתפים בתהליך טיפולי לשתף אחרים במה שקורה איתם. קשה לדרוש ממטופל לשפר את הפתיחות שלו ביחסיו הבין-אישיים, ובאותה עת לדרוש ממנו לא לספר על חוויות משמעותיות שקורות לו בקבוצה. לכן סעיף זה הינו בעצם בעיקר הדרישה לשמירה על האנונימיות של המשתתפים האחרים בקבוצה. פרק 9 דן בתפקידי המטפל הקבוצתי. המחברים מציעים למקד את פעילויות המטפל בקבוצה על שלושה רצפים – פעילות, עמימות (מול שקיפות) ותסכול (מול סיפוק). המטפל הקבוצתי יכול (וצריך) לבחור בכל עת אם להתמקד בעבר, בהווה, או בעתיד; בחברי הקבוצה כפרטים או בקבוצה כמכלול; בנעשה בקבוצה או מחוצה לה (ההקשר או המערכת); להתייחס למחשבות או להרגשות (במלים אחרות: לפרש או לשקף), להתייחס לתוכן או לתהליך, והאם להדגיש את הפורקן הרגשי או את התובנה. אכן, שורת משימותיו של המטפל הקבוצתי – ורובן נעשות בו זמנית – נראית כמעל ליכולותיו של אדם יחיד. פרק 10 עוסק בהתחלת הקבוצה. פרק 11 מביא סוגיות מיוחדות, כמו הנחיה משותפת (בקו), שילוב של טיפול קבוצתי עם אישי, העדרות המנחה או החלפתו, ועוד. פרק 12 דן ברגשות בקבוצה, וכולל גם התייחסות לחלומות, וכן את רגשותיו של המטפל עצמו. פרק 14 עוסק בקבוצות קשות ובמטופלים קשים (מטופל גבולי כבר אמרנו?), כולל הנושא של הצורך להרחיק מטופל מהקבוצה, למשל כאשר אינו מסוגל לקיים את ההסכם הקבוצתי. פרק 15 דן בנושא של קבוצות מוגבלות בזמן, ופרק 16, האחרון, דן – איך לא? בנושא הסיום (של הקבוצה כולה, של החבר הפורש, וגם של המטפל שמסיים את ההנחייה).
כל הספר רצוף דוגמאות קליניות. הוא מצליח גם להיות מקיף, גם ברור, וגם מעמיק, ועל כן מומלץ בחום.

חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית – תיאוריה וטכניקה. עורכים: קלאודיו נרי, מלקולם פיינס, ורובי פרידמן. תרגום: אמה ברוורמן. הוצאת אח 2006, 352 עמ'.

ספר זה נערך על ידי שלושה תיאורטיקנים בכירים בתחום הטיפול הקבוצתי: קלאודיו נרי הינו פסיכיאטר איטלקי, פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת רומא, פסיכואנליטיקאי, ומדריך בתחום הטיפול הקבוצתי. מלקולם פיינס אף הוא פסיכיאטר, בריטי, מהמובילים בתחום האנאליזה הקבוצתית, ולשעבר נשיא האגודה הבין-לאומית לפסיכותירפיה קבוצתית. והנקודה הישראלית – רובי פרידמן, פסיכולוג קליני ואנליטיקאי קבוצתי, לשעבר יו"ר העמותה הישראלית להנחיה ולטיפול קבוצתי, וממייסדי המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. הנקודה הישראלית באה לביטוי גם בכמה מהמחברים שפרקיהם נכללים בספר זה – חני בירן, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית, ואנליטיקאית קבוצתית, ופרץ לביא, פסיכולוג מחקרי שמתמחה בחקר השינה, כיהן כדקאן הפקולטה לרפואה בטכניון, וכיום הינו נשיא הטכניון; וכן כתבו לספר זה מחברים רבים אחרים, שאינם ישראלים. נושא החלומות בקבוצה מעסיק כמעט כל מטפל קבוצתי. הנטיה הכמעט אוטומטית הינה של המנעות – חלום הינו אקט כל כך אישי ותוך נפשי, שעדיף שלא להכנס אליו בקבוצה. אבל מעטים המטפלים הקבוצתיים שינקטו גישה כזו. חלק מהמטפלים יציעו למשתתף החולמני להביא את חלומו ולהעזר בקבוצה כדי לפרשו. ויש הרואים בחלומו של המשתתף היחיד ביטוי לתהליכים של הקבוצה כולה, וכך יתייחסו אליו בתהליך הפרשני. רובי פרידמן מציע שחלומו של המשתתף היחיד, המובא אל הקבוצה, הוא גם פניה של המשתתף אל הקבוצה – בקשה שתכיל אותו. המחברים סבורים שעיבוד של חלום בקבוצה יכול להוות משימה קבוצתית משותפת שתגביר צמיחה של הפרט ושל הקבוצה. במובן מסוים ניתן לראות את הקבוצה כולה, אשר באורח בלתי נמנע נסוגה לתהליכים ראשוניים, כמעין חלום – מצב שבו הקשר עם המציאות הוא רופף, ומאופיין בתהליכים ראשוניים . פרויד עצמו משווה את מצבו של הפרט בקבוצה למצב החלום או להיפנוזה (4) ומצטט את שילר שכתב "לעצמו כל אחד מהם נבון למדי ובר דעת; אך בהתקהלם, מייד מחנה אווילים לפניך". אברון מצרפת מציעה שהחולמים בקבוצה מנסים לשחזר מצבי סיפוק ראשוניים. חלק מהכותבים (למשל, רזניק) רואים את סיפור החלום בקבוצה כאקט של העברה, אולי באמצעות מנגנון של הזדהות השלכתית (פרידמן, רוטאן ורייס), ויש מחברים (קאס מצרפת, וכנראה גם סלומון מארה”ב) הרואים את החלום כנולד מתוך התהליך הקבוצתי האסוציאטיבי. במלים אחרות, לפי גישה זו, אין מדובר בחלום של עמקי הנפש הפרטית, המובא לקבוצה, אלא כחלום שלא היה נוצר לולי הקבוצה היתה קיימת ומבצעת את התהליך הקבוצתי הלא מודע. מארינלי מאיטליה מציעה שהחלום מבטא כאב אשר הפרט זקוק לקבוצה כדי לשאתו. בספר זה יש תרומות נוספות, תיאורטיות, מחקריות וקליניות, שאינן נכנסות לסקירה תמציתית זו, אבל ראויות מאד להקרא.

שכטמן צפורה – יעוץ וטיפול קבוצתי בילדים ומתבגרים: תיאוריה, מחקר וטיפול. מאנגלית: תמר עמית. עורך אקדמי: אדיר כהן. הוצאת ספרים אקדמית יזרעאל, 2010.

טיפול בילדים ובמתבגרים נכנס מאוחר יחסית לתחום הטיפול הקבוצתי, אך מאז הוא מתגבר ועושה חיל. כנס שהתקיים בנושא לפני כשנה (“למצוא תקומה במעגל – עבודה קבוצתית עם ילדים”) ע”י 'דרך הקבוצה – מרכז הכשרה והנחיה לטיפול בקבוצות ילדים', יחד עם העמותה הישראלית להנחיה ולטיפול קבוצתי, (רמת אפעל, יולי 2011) זכה לארח מאות משתתפים – כאלה שעוסקים בטיפול קבוצתי עם ילדים ובני נוער, או לפחות מעוניינים להכנס לנושא הזה. צפורה שכטמן, פרופסורית מן המניין בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, היא מהמובילות בעולם בתחום זה, והספר הנוכחי – תרגום מאנגלית של ספר שיצא בשנת 2007 בהוצאת LAWRENCE ERLBAUM – הוא TOUR DE FORCE של שלושים שנות מחקר, טיפול, הדרכה והוראה בתחום זה, ומייצג את הידע העדכני ביותר בתחום. הספר מצליח להיות גם שימושי עבור מי שמבקש ללמוד את נושא הטיפול הקבוצתי בילדים, וגם ספר מקור מצויין למי שמבקש להעמיק בתיאוריות ובמחקר בתחום זה. רוב נסיונה של פרופ. שכטמן נצבר, כך נראה, מקבוצות שנערכו במסגרות חינוכיות, אך הוא רלבנטי, באדפטציות מסוימות, גם למסגרות קליניות. שכטמן דוגלת בגישה אינטגרטיבית, כלומר, ככזו שאינה מנסה ליישם מודל יחיד (למשל: אנאליזה קבוצתית, או טיפול CBT) אצל ילדים. בהסתמך על יאלום ומחברים נוספים. היא סבורה כי "העקרונות הבסיסיים של יעוץ וטיפול קבוצתי חלים גם על עבודה עם ילדים בקבוצות, אם כי יש צורך בשיקולים חיוניים נוספים לגבי מבנה המפגשים" (עמ. 16). יחד עם זאת היא מעירה בהמשך (עמ. 29) כי "הדינמיקה בקבוצות ילדים שונה מאד מאלה של מבוגרים".
הפרק הראשון דן בשאלה "מי זקוק ליעוץ וטיפול קבוצתי?” מלבד הבעיות השכיחות אצל ילדים – חברתיות, רגשיות, והתנהגותיות, טיפול קבוצתי יכול להיות רלבנטי להרבה ילדים שאינם נכללים בקטגוריות אלה, למשל: התנהגויות מיניות בהתבגרות, ילדים של הורים שהתגרשו, חלו, או נפטרו, ילדים במצבים של מלחמות ואסונות טבע, מעברים הגירתיים, לקויות למידה; ובעצם, לא חייבים לחפש דווקא פתולוגיה או חריגות – “ילדים רבים נוספים יכולים להפיק תועלת מתמיכה רגשית וחברתית… יעוץ וטיפול מתמקדים בבניה עקבית של כשירות וגמישות, ולא בתיקון חולשות… הרמה הקבוצתית מפתחת אחריות, יכולת תגובה, אלטרואיזם וסובלנות" (עמ. 26-27). המשך הפרק סוקר סוגים שונים של קבוצות, אשר, כאמור לעיל, יכולות להתקיים בסביבות שונות – חינוכית וקלינית. המחברת מעירה הערה שלטעמי היא נכונה וחשובה כי "הצורך העיקרי (של ילדים עם קשיים רגשיים) הוא לזכות בפורקן רגשי, להרגיש מקובלים, להרגיש שהזולת מגלה בהם עניין, מבין ואוהב אותם" (עמ. 29). בפרק השני, הדן בתיאוריות בנושא היעוץ הקבוצתי לילדים, מבהירה המחברת את התנאים הנחוצים למימוש מטרות אלה: "הקבוצה חייבת להיות מקום אינטימי, שבו יכולים ילדים ומתבגרים לפתח תחושה של רוחה נפשית וצמיחה אישית… הקבוצה חייבת להיות סביבה דואגת ותומכת, שב המקבלים ומבינים את חברי הקבוצה" (עמ. 31). מבין התיאוריות הנסקרות בפרק זה אזכיר את המודל של היל (HILL) שמציע מודל תלת-שלבי – חקירה, תובנה, ופעולה. פרק 3 דן ב'גורמים תרפויטיים בקבוצות ילדים'. לדעת המחברת – הנסמכת על מחקר בתחום (הגם שמודה שהמחקר בנושא זה אינו רב) המנגנון הקבוצתי העיקרי שאחראי לצמיחה ולשינוי של הפרט הינו הלכידות הקבוצתית, ובעיקר, בתוכו, תמיכה וקשר בין-אישי עם חברי הקבוצה.
החלק השני של הספר עוסק בטיפול הקבוצתי בילדים ומתבגרים – הלכה למעשה. מנחי קבוצות של ילדים ומתבגרים חייבים להיות אנשים חמים, היכולים לבטא ולהעביר בפתיחות את רגשות אהבתם ודאגתם לילדים. מעבר למיומנויות שנדרשות בטיפול הפרטני, מנחים של קבוצות ילדים צריכים להנחות את התהליך הקבוצתי כך שיווצרו אוירה של אמון, מגעים בין-אישים חיוביים, ותמיכה הדדית. מנחי קבוצות ילדים נדרשים להיות פעילים יותר מאשר מנחים של קבוצות מבוגרים. מטפל דמוי ביון – ר' לעיל – ששתיקתו גורמת לחברי קבוצתו לטפס על הקירות מתוך תסכול (ובתוך כך לחשוף את הרבדים היותר מוקדמים שבאישיותם) נראה לא מתאים לקבוצת ילדים. פרק 5 עוסק בשיטות וטכניקות, כגון ביבליותירפיה, טיפול בעזרת תצלומים, וקלפים טיפוליים. פרק 6 עוסק בתכנון ובניית הקבוצה. ראיון אישי הוא כלי מקובל, וכאן יש להעיר כי מדובר לא רק באמצעי מיוני שבא לעזור למנחה הקבוצה לבחור את אלו שמתאימים לה ולסנן את הלא מתאימים, אלא גם בפעילות שנועדה ליצור מוטיבציה אצל המשתתף. רוב הפונים לטיפול אינם חושבים מראש על קבוצה (הפניה השכיחה היא “אני רוצה פסיכולוג") והפנייתם לקבוצה באה להם בהפתעה. במקרה של ילדים ובני נוער, המשפחה היא חלק בלתי נפרד מההליך. המשפחה היא שמביאה את הילד לטיפול, היא צריכה להסכים לטיפול ולתמוך בו. ההורים לעתים קרובות הם אלה שמביאים את הילד פיסית, במכוניתם, לטיפול. הם צריכים להיות מעוניינים בו ולהתעניין בו. הם מקיימים קשר עם המטפל לאורכו, וגם מהווים מקור של מידע על הנעשה עם הילד מחוץ לשעה הטיפולית. על כן הראיון המכין כולל בדרך-כלל גם את ההורים, ומנסה להביא אותם – יחד עם הילד – להבנה כי טיפול קבוצתי הוא הנכון והמתאים עבורו. בראיון הזה יש אפשרות להעלות התנגדויות והסתיגויות מהכניסה לקבוצה (למשל, שהילד יושפע לרעה מילדים אחרים בקבוצה, שסודות משפחתיים יחשפו בקבוצה, וכיו"ב). ואמנם, המחברת מציינת כי "חלק ניכר מהצלחה או מהכישלון של קבוצה תלוי בעבודה המתבצעת בשלב התכנון המקדים ובשלב הבנייה של הקבוצה" (עמ. 97). המחברת דנה בשאלה של הרכב הומוגני או הטרוגני של הקבוצה וממליצה – בצדק, לדעתי – על הטרוגניות מבחינת הבעיות והמגדר, אך הומוגניות במשתנה הגיל.
פרק 7 דן בשלב הראשוני בחייה של הקבוצה. זה השלב בו הקבוצה נוצרת ("שלב העיצוב”), שבו נוצרת הלכידות הקבוצתית, נבנות מערכות היחסים, מתפתחת שפה רגשית, מוגדרות נורמות קבוצתיות, ונוצרת תחושת ביטחון. כל אלה מאפשרים מעבר ל"שלב המעבר" (פרק 8) שבו הקבוצה מתמודדת עם התנגדויות וחרדות, וממנו לשלב העבודה (פרק 9). בשלב זה הילדים מביאים את עצמם, את עולמם, את רגשותיהם, את הנושאים היותר אישיים שמעסיקים אותם. הם יכולים לחשוף את עצמם, לבטא רגשות, וגם לחקור ברמה קוגניטיבית את בעיותיהם. חקירה עצמית ושיתוף אינפורמטיבי ורגשי כרוכים בשיתוף בין-אישי, קבלת משוב, הבנה, הזדהות ותמיכה. המחברת מציינת כי למרות הדמיות למה שקורה בקבוצות מבוגרים, הרי ילדים צריכים יותר הבניה. תגובות של ילדים זה לזה אינן תמיד נעימות, ו"על המנחה לאמן את הילדים ולעודדם להגיב תגובות בונות" (עמ. 151). פרק 10 עובר באורח בלתי נמנע לשלב הסיום. יש לציין כי רוב הקבוצות הנסקרות בספר זה הן מוגבלות בזמן (10-15 פגישות, ועל כל פנים לא יותר משנת לימודים). המחברת מציינת כי "לסיום מוצלח של הפעילות הקבוצתית תהיה השפעה רבה על ההערכה העצמית, על תחושת ההישג, ועל הביטחון העצמי של חברי הקבוצה" (עמ. 152).
החלק השלישי של הספר דן בקבוצות יותר ספציפיות, כמו יעוץ קבוצתי לילדים ומתבגרים הסובלים מבדידות (פרק 11), תלמידים עם לקויות למידה (פרק 12), ילדים להורים גרושים (פרק 13), ילדים ומתבגרים עם נטיה לתוקפנות (פרק 14), יעוץ קבוצתי למתבגרים ערבים (פרק 15).
החלק הרביעי הוא בעל אופי יותר תיאורטי ומחקרי. הראיות המחקריות ליעילות של טיפול קבוצתי בילדים אינן רבות אבל במידה וישנן הן חיוביות. מעניין יותר, לדעתי, הוא חקר התהליכים שהופכים את הטיפול הקבוצתי למועיל. נראה שיותר מאשר המודל התיאורטי, הקבוצה עצמה והמגעים הפנים-קבוצתיים, הם מנגנון השינוי העיקרי. "הלכידות הקבוצתית נראית כמנגנון העיקרי" (עמ. 272). לכידות זו כוללת את כוח המשיכה של הקבוצה, אוירה של תמיכה וטיפוח, מערכות יחסים קרובות, וברית מוצלחת עם המטפל. נראה שמשוב בין-אישי והברית עם המנחה ועם חברי הקבוצה הם גורמי השינוי העיקריים. ילדים יכולים להפיק תועלת רבה מהתנסות הקבוצתית, כאשר הדגש הוא על שיתוף רגשי ותקשורת בין-אישית, יותר מאשר על תובנות. יחד עם זאת יש לחזור ולזכור כי במקרה של ילדים "תהליך של מגעים בין-אישיים אינו תמיד תהליך בונה" (עמ. 272), וזה אומר שעל המנחה להיות יותר מעורב ומכוון את מה שקורה בקבוצה.
מעניין במיוחד עבורי היה דיונה של המחברת בנושא של 'טיפול מבוסס ראיות'. המחברת תומכת במאמצים להגדיר טיפול זה "משום שטיפול נפשי אינו יכול להיות ג'ונגל למטופלים ולמטפלים" (עמ. 277). לדעתה המחקר שלה “תומך באופן ברור בטיפול קבוצתי ללא ספרי הדרכה וללא התמקדות בתסמינים מסוימים. אנו מאמצים את היעדים ההומניסטיים של סיוע לאדם להתפתח, במקום סיוע לפתור בעיה מסוימת, ומבקשים להראות שגישה זו היא כדאית. זוהי תרומתנו הצנועה להגדרת "טיפול המבוסס על הוכחות" בגישה ההומניסטית" (שם). ובהמשך, “אני מודעת ללחץ המופעל על יועצים בתוך בית הספר ומחוצה לו להקים קבוצות קוגניטיביות-התנהגותית קצרות מועד, אך הרושם שלי הוא שסוג הקבוצות המוצעות בספר זה אינו מופעל במידה רחבה מספיק… אני מקווה שיועצים ומטפלים בילדים ובמתבגרים יאמצו ספר זה כמדריך שימושי וימצאו בו השראה" (שם). אני מצטרף בלב שלם לתקווה זו.

סקוט סימון פר – מבוא לתרפיה קבוצתית: מדריך מעשי. מאנגלית: אמה ברוורמן. מבוא מאת ד"ר רובי פרידמן. הוצאת "אח", 2005.

ס.ס. פר הינו פסיכולוג קליני אמריקאי (מקליפורניה) העוסק בטיפול ובהוראה בתחום הטיפול הקבוצתי. הספר מציע מבוא לתחום הטיפול הקבוצתי, והוא בנוי כספר לימוד, כאשר בסוף כל פרק מופיע סיכום דידקטי. הפרקים הראשון והשני עוסקים בהסטוריה של התחום, כאשר לכל אחד מהתיאורטיקנים המוזכרים בו מוקדש כעמוד. הפרק השלישי עוסק ברציונל של הטיפול הקבוצתי או במינוח פשוט – למה קבוצה? הפרקים הרביעי והחמישי מציגים 14 גישות שונות לקבוצות, ובהן קבוצות אדלר, פסיכודרמה, transactional analysis, גשטאלט, RET, CBT, ועוד. פרק 6 עוסק בהכנת הקבוצה ובחירת משתתפיה. גם מחבר זה מדגיש עד מאד את החשיבות של לכידות הקבוצה, ודן בדרכים שונות להגבירה. פרק 7 מציג את מחזור חיי הקבוצה, דהיינו, שלבי התפתחותה. פר מציע חמישה שלבים: שלב ראשון של הסתגלות, שלב שני של קונפליקט, שלב שלישי של גיבוש, שלב רביעי של עבודה, ושלב חמישי של סיום (המונחים של המחבר לשלבים אלה מעט שונים). פרק 8 דן בהתנגדות ובהגנות, כאשר גישתו של המחבר היא להשתמש במונחים מהתיאוריה של מנגנוני ההגנה של הפרט ולהחילם על הנעשה בקבוצה. פרק 9 דן בהעברה ובהעברה נגדית. פרקים 10-ו-11 מביאים מקרה מבחן הנדון בגישות שונות, המוצגות על יד מומחים לגישות אלה.
פרק 12 הוא פרק מורכב, המציג בצורה סיפורית את תחילת דרכו של המטפל הקבוצתי, אשר נעשית ב'שטח', במסגרות קליניות שמצפות ממטפלים מתחילים להתחיל טיפול קבוצתי עם מעט הכשרה ועם מטופלים קשים או בעייתיים. פרק זה דן גם במקומה של האמת בטיפול, ומצטט את גלוריה סטיינם שאמרה ש'האמת משחררת אבל מעצבנת'. בהמשך נידון המטופל הבעייתי, זה שאנחנו לא אוהבים אותו בקבוצה (בדרך-כלל גם הוא לא אוהב להיות בקבוצה), אבל הוא כנראה זה שהכי צריך אותה. המחבר מונה את המשתתף המעריץ, המשתתף הפסיבי (מכונה כאן 'הלא נותן' או 'בוא אלי', זה שמחכה שיפנו אליו), העמית (שהופך להיות סגן המנחה), הדברן (המכונה כאן 'המשדר'), המפתה (הנחמד), הרגיש, הקונפליקטואלי (תת-טיפוס אחד כזה מכונה כאן 'שכנע אותי', ותת-טיפוס אחר מכונה 'עימות חזיתי'), 'המפריד' (כנראה זה שעושה פיצול), המאיים (תוקפני), המאשים (הקרבן), המטופל הטוב (שהוא בעצם המרצה), הנרקיסיסט (מכונה כאן 'האם אני מקבל את חלקי?'), השתקן, המתחרה, היללן (עוד סוג של קרבן), מייבש הצבע (המשעמם). נראה שאף המחבר התקשה לסכם פרק מורכב זה בדרכו הדידקטית. פרק 13 דן באפשרות שקבוצה טיפולית תספק חוויה שלילית, אפשרות שיכולה לנבוע מכמה מקורות – בחירה לא נכונה של משתתפים, ניהול לא נכון של הקבוצה ובמיוחד העדר גבולות ברורים, או העדר עיבוד הולם של מה שקרה בקבוצה על-ידי המשתתפים עצמם. פרק 14 דן בסוגיות שונות שעולות בפרקטיקה של טיפול קבוצתי, כמו שימוש בהומור, חשיפה עצמית של המטפל, הצורך של המטפל הקבוצתי להתנסות בעצמו בהשתתפות בקבוצה (מעניין שהשאלה בכלל עולה), משתתפי קבוצה שמשתלטים עליה, שילוב של טיפול קבוצתי עם פרטני, ועוד. כל הסוגיות האלה זוכות לדיון של כמה משתתפים ולא לתשובות מוסמכות של המחבר. נספח א' עוסק בצורות שונות של טיפול קבוצתי, נספח ב' מציע תרגילים מובנים לפיתוח לכידות קבוצתית, וכן יש GLOSSARY ומילון מונחים.
כאמור זהו ספר דידקטי. נראה שהוא נבנה לתלמידים מתחילים בנושא, ברמה של קולג'. יש להניח שמטפלים ותיקים יותר יחפשו ספרות יותר מתקדמת, ואלה שלומדים טיפול קבוצתי לפי גישה מסוימת יעזרו בספרות ששייכת לגישה הזו. למרות שכותרתו מציינת שהוא 'מדריך מעשי' ספק בידי אם מנחי קבוצות באמת ילמדו מספר זה איך להנחות קבוצה. גם התרגום שלו לוקה, למרות שמדובר במתרגמת מיומנת שתרגמה גם כמה מהספרים האחרים שנסקרים כאן (למשל, המונח 'הטלה' מתייחס כנראה למה שמקובל לקרוא 'השלכה'). יחד עם כל אלה, זה ספר קריא, שיכול להוסיף ידע והכרות עם התחום.

יחוסים:

(1) בין הספרים שיצאו בעברית ואינם נכללים בסקירה זו ניתן למנות:
בנסון ג'. – יצירתיות בעבודה עם קבוצות. אח, 1992
ברון ר.ס., קר נ. ל., מילר נ. – תהליך קבוצתי, החלטה קבוצתית, פעולה קבוצתית. אח, 2004.
דובוסט ש., נייט מ. – מדריך למנחי קבוצות. אח, 2002.
דיינס ר. – משחקים יצירתיים בעבודה קבוצתית. אח, 2004.
דרוסט ג'., ביילי ס. – עבודה קבוצתית טיפולית עם ילדים. אח, 2004.
היקסון א. – פעילויות יצירתיות בעבודה קבוצתית. אח, 2004.
היקסון א. – המדריך לעבודה קבוצתית. אח, 2004.
לב-ויזל ר., קסן ל. – מסע של חוויות: פעילויות לקבוצה טיפולית. אח, 2002.
לונג ס. – תהליכים ומבנה של קבוצות קטנות. אח, 1995.
מקמנוס ר., ג'נינגס ג. (עורכים) – הנחיה בקבוצה: תרגילים מובנים לחיזוק המשפחה והקבוצה. אח, 2001.
מקנילי ג. – טיפול קבוצתי אנליטי באמצעות אמנות. אח, 2010
פיליפס ג'. – טיפול קבוצתי במסגרות חברתיות. אח, 2004
(2) שיקיירסקי דורית, זכרונות מהעתיד, חזיונות מהעבר: שמרנות וחדשנות בקהילה של יחסי קבוצות. הרצאה ביום עיון של 'אפק', 'ההסטוריה של העתיד והעתיד של ההסטוריה', 25 בנובמבר 2007,

http://www.ofek-groups.org/index.php?option=com_content&task=view&id=76&Itemid=101).

(3) McKenzie R. Introduction to Time-Limited Group Psychotherapy. American Psychiatric Publication, 1990.

(4) פרויד ז. פסיכולוגיה של ההמון ואנאליזה של האני (1921). כתבי זיגמונד פרויד, כרך חמישי, תרגום אריה בר, דביר, 1968.

 

כתיבת תגובה