העצמי בראי השם

מאיר נדב, סטנלי רבין, אשר שיבר, יצחק (צחי) בן ציון, ובנימין מעוזהעצמי במראת השם. תל-אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד/סדרת אדום, 2008, 175 עמ'.
צבי גיל, מרפאות קהילתיות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית-חולים פסיכיאטרי ע"ש פליגלמן (מזרע); מכון עמית, חיפה.

בפולקלור הישראלי מתן שמות הוא חלק בלתי נפרד מההווי המשפחתי. האם המעוברת אינה מוכנה לתת לילוד את שמה של אהובת נעוריו של הבעל (קנאה?); האב המאושר מסרב לתת לה את שמה של הדודה האנטיפטית והמכוערת (בעיניו); הזוג מתלבט בין שם שורשי שיחבר אותם למסורת ישראל, שם מודרני כרוח הזמן, או שם מקורי שיבטא את יחודם. ברור, איפה, כפי שכותבים המחברים (מפיה של איזבל איינדה, עמ' 7), כי מתן שמות הוא אחת מן הפעילויות האנושיות הבסיסיות ביותר. "השם הוא דרך אנושית יחודית לבטא את עצמנו בהקשר החברתי, לתקשר את עולמנו פנימי ולהקרין אותו אל זולתנו" (עמ' 148). פעילות זו הינה אינטראקציונית ומבטאת תוצר של דינמיקה משפחתית. או כפי שכותב יאיר נוימן במבוא (עמ' 9), "שם הוא סימפטום המבטא את יחסם של האחרים המשמעותיים (הורינו) אלינו… שמו של אדם הוא ביטוי אחד, חלקי ותלוי הקשר, ליחסיו עם הוריו". ואולם, כפי שהוא מדגיש בצדק, "אין לבלבל רעיון זה עם הבלים מהבלים שונים הנוטים להעניק לשם משמעות מיסטית או לחילופין לטעון ששם האדם קובע את גורלו באמצעות מנגנונים קוסמיים המוכרים ליודעי ח"ן בלבד" (שם). אזהרה זו אולי מיותרת לקוראי הספר, אבל נראה שבימינו (ניו אייג'?) היא רחוקה מלהיות ברורה מאליה.
תובנות אלה מביאות את המחברים להציע שבירור משמעות השם וההקשר בו ניתן יהיו חלק מההכרות עם מטופל חדש (האינטייק) (עמ' 13-14); הם ממליצים לכל איש מקצוע "לבדוק את נרטיב השמות של המטופלים הפונים אליו לעזרה. הסיפור שמאחורי השם עשוי לגלות נדבכים, שרובם חבויים ונוטים לעלות רק בשלבים מאוחרים יותר של התהליך הטיפולי" (עמ' 150). וכפי שיכולתי להווכח מנסיוני בסדנא עם ד"ר אריקה לנדאו, הזמנת המשתתפים לפרוש את משמעות שמם והדרך בה ניתן להם יכולה ליצור תהליך קבוצתי מרתק ומרגש.
המחברים מציעים – גם מתוך סקירה של הספרות המחקרית המועטה יחסית בתחום זה – כי "שמות מוזרים, מורכבים ולא מקובלים הקשו על נושאם בתחום הדימוי וההערכה העצמית, וכתוצאה מכך גם על יכולת ההסתגלות החברתית של בעל השם" (עמ' 14), אך קשה להבין את המנגנון היוצר יחס זה, ומהו היחס הסיבתי בו: האם השם המוזר יצר קושי בהערכה העצמית? האם השם המוזר העיד על קשיי ההסתגלות של אלו שנתנו אותו, ההורים? ושוב יש לזכור את אזהרתו של יאיר נוימן שצוטטה לעיל, להמנע מליחס משמעויות מיסטיות לשמות לכשעצמם.
המחברים מצטטים מחקר שהראה על קשר בין ראשי התיבות של השם (בארצות הברית נהוג ליתן שני שמות פרטיים, כך שלרוב האנשים ראשי התיבות של שמם מורכבים משלוש אותיות שיכולות ליצור מלה בעלת משמעות, שיכולה להיות חיובית, כמו VICTOR IRVING PAULSON – VIP או שלילית, כמו BERNARD ARTHUR DAVIDSON – BAD) לבין תוחלת חייהם וסיבת מותם. בעוד ממצא זה עצמו מפליא עד כדי ליצור חוסר אמון, ולא לגמרי ברור המנגנון שיוצר אותו (האם הידיעה של אדם לגבי שמו יוצרת השפעה על הדרך בה הוא מנהל את חייו? האם נתינה, אמנם לא מודעת, של שם 'רע' או 'טוב' על ידי ההורים, מעידה על יחסם אל הילד?), כדאי שוב לחזור ולזכור את אזהרתו של נוימן לעיל, כדי להמנע מלחצות את הגבול המטושטש בין משמעות לבין מיסטיקה. המחברים עצמם מציינים כי (עמ' 19) "לא ניתן להתיחס אל שם כטוב או רע במהותו, והשפעתו תלויה בעיקר בעמדה הפסיכולוגית של נותן השם". אחת האפשרויות המוצעות להשפעות אלה היא כי "התווית המוענקת לאדם על ידי עצמו וסביבתו משפיעה על תפיסתו את עצמו ועל התנהגותו ביחס לעצמו, וכן על תפיסת החברה אותו ויחסה אליו. כתוצאה משני אלו מתפתח דפוס התנהגותי חיובי או שלילי ביחס לעצמי, הקובע את ההתנהגות האקטואלית" (עמ' 32). מכל מקום המחברים מעידים כי "מאמר זה הביא לשינוי בהתיחסות שלנו לתחום. הבנו כי שמותיהם של אנשים משפיעים על אופן התנהגותם וקובעים לעתים קרובות את יחס הסביבה אליהם. התרשמנו כי שמות פרטיים ושמות משפחה נושאים עימם אינפורמציה רבת חשיבות שחלקה הגדול אינו גלוי, והחלטנו אפוא להעמיק ולחקור את הנושא מבחינה קלינית ותיאורטית" (עמ' 16).
המחברים מגיעים לכמה מסקנות, כמו "שמות הם סימנים בעלי משמעות, וככאלה הם משפיעים בהכרח על הדימוי העצמי, ההערכה העצמית, הזהות, תחושת השייכות, והתנהגות כלפי העצמי וביחס לחברה" (עמ' 35); "חסכים של הורים בתקופת ילדותם יוצרים אצלם מוטיבציה מיוחדת להעניק לילדיהם שמות בעלי מאפיינים מסויימים" (עמ' 16). אחת האפשרויות היא בחירה בשם כ"תגובה מפצה לחוויה קשה בתהליך ההולדה ובתקופה שלפניה" (שם). הענקת שם היא הענקה של "ניצחון מסוים על המוות…המשכיות קיומו בחלל ובזמן גם כאשר אינו עוד בין החיים" (עמ' 18), וכן "ביטוי של קשר ויחס חשוב ומשמעותי ביותר לבעל השם המקורי" (שם). "תהליך הענקת השם הוא מפתח להבנת הטראומות וההסטוריה האישית או המשפחתית של נותן השם" (עמ' 21). השם מתווך בין האדם לחוויותיו, והוא גשר אל ומן הלא-מודע (עמ' 44). בתהליך הלא-מודע המחברים מצביעים על ומדגימים את שלושת המנגנונים המוכרים לנו מתהליכים ראשוניים, כמו בחלום – העיבוי, ההיפוך, וההתקה.
לשם יש מרכיב צלילי (פונטי), מרכיב נושאי (תמטי), מרכיב מטאפורי ומרכיב אבסולוטי (עמ' 44), כאשר מתוכם המחברים מיחסים חשיבות רבה ביותר למרכיב המטאפורי (אף כי אינם מזניחים את המרכיבים האחרים). אחת הדוגמאות לשימוש לא מודע דוקא במרכיב הפונטי נעוץ לדעת המחברים בשמות (כמו מור, מורן, לימור, וגם מירב, וכדומה) הכוללים בתוכם את ההברה "מור" אשר יש בה מן המלה "MORE" באנגלית, שמשמעה – "יותר, הרבה גבוה, חשוב" (עמ' 92) ואשר לדעתם "באופן זה מצפין ההורה את הצורך המאגי שלו בהאדרה של עצמו ושל ילדו בגלל צרכים שלו, בשעה שכלפי חוץ הוא מציג שם מקובל ובעל משמעות אחרת" (שם). אני איכשהוא לא השתכנעתי שהבחירה בשמות אלה כוללת בתוכה את הבחירה בערך הסמנטי של המלה MORE עם משמעויותיה המאדירות. לעומת בחירות "מאדירות עצמי" אלה מצביעים המחברים על שמות חסרי אמפתיה, וגם כאן הדוגמא שלהם לא שכנעה אותי – הם מביאים את השם "לבנה" עבור נערה כהת עור (עמ' 94); למיטב ידיעתי 'לבנה' הוא העיברות של המלה הספרדית (המופיעה גם בתרבויות הלדינו) "בלנקה" ולחילופין – "לונה" (ירח = לבנה). בדומה, בהדגמה לשמות המציגים 'הפחתה בערך' מביאים המחברים את השם הגר, אשר היתה שפחתו של אברהם אבינו (עמ' 95 והלאה). לא השתכנעתי כי זוהי באמת המשמעות, ולו הסמויה או הלא-מודעת, עבור הבוחרים בשם זה לבנותיהם. דוגמא עוד יותר בולטת היא השם דינה (עמ' 96), שהיתה בת יעקב ונאנסה בידי חמור בן מלך שכם. למיטב ידיעתי שם זה היה מקובל בקרב לפחות כמה מעדות היהודים, ולא כשם מפחית ערך. תחום נוסף של בחירה נרקיסיסטית של שמות היא של המשכיות (אקסטנציה) של העצמי ושל שמות מביעי רגש חיובי (במיוחד שמות שהמחברים מכנים אפקטיבים – כאלה שמביעים אפקט חיובי, כמו גיל, רננה, אושרי ודומיהם) (עמ' 99-100).
כל הדוגמאות הללו מרכיבות מה שנראה לי כתיאוריה המרכזית של הספר והיא, כי במקרים רבים שמו של ילד נבחר על ידי הוריו בתהליך שניתן לכנותו נרקיסיסטי (וכאן כמובן מוסברת התיאוריה של קוהוט). ההורים יכולים להיות עם אישיות נרקיסיסטית או עם חסך נרקיסיסטי כתוצאה מנסיבות חייהם. השמות כשלעצמם אינם נרקיסיסטיים כפי שמציינים בצדק המחברים (עמ' 108), אלא רק הדרך בה הם נבחרים: חיבור תימטי רעיוני להורה עצמו, למשל השלכה ונסיון להשתחרר מדימוי עצמי נחות באמצעות שם המוענק לילד (בין אם הוא בעל משמעות גרנדיוזית של האדרה והדגשת עוצמה ובין אם הוא שם 'מפחית ערך'), או חוסר אמפתיה לשם, למשמעויותיו ולהשלכותיו (עמ' 108-109).
הספר מלא בדוגמאות שהינם מרתקות לכשעצמן, ומעידות על תהליך איסוף שקדני, הן ממטופלים, מהספרות, מהפולקלור, ומידע שהמחברים צברו. יחד עם זאת המחברים מצביעים על קושי מובן בהבאה של דוגמאות קליניות בגלל הצורך לשמור על חסיון המטופלים – בעוד שדוקא הדגמת שמם האמיתי היא העניין עצמו.
מלבד תובנות פסיכולוגיות שצפויות מספר שחובר על ידי אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, הספר כולל גם התיחסויות לרבדים פילוסופיים ולשוניים של השמות, התיחסויות המעידות על השכלתם המגוונת של המחברים ועל ראיה רב מימדית של הנושא. המחברים מסתמכים הן על הגל והן על לאקאן כדי להציע ש"חשיבה וידע אינם נוצרים במלואם עד לרגע בו הם מובעים במלים" (עמ' 40) (וכן באמצעות ציור, פיסול וכיו"ב), אך בנושא זה קיים ויכוח הסטורי בין ויגוטסקי לפיאז'ה (1) וקשה לומר שויכוח זה הוכרע. על כן ספק בעיני כמה משמעות ניתן ליחס לשם לכשעצמו.
המחברים סוקרים את הנושא כפי שמתבטא בתנ"ך ובמקורות יהודיים, כולל דיון מפורט, ועבורי חדש, במשמעויות של שמות שבטי ישראל, בני יעקב, על רקע ההקשר המיוחד של נישואיו ללאה ולרחל; התפתחות השמות בעדות ישראל לדורותיהם, מגמות בבחירת שמות בחברה הישראלית; וסקירתם חיה ומהנה מאד. בדיון ב"שמות בקבוצות באלינט" מציינים המחברים כי "שמות נדירים או שונים מן המצופה תרבותית צריכים לעורר ברופא רצון לתהות על קנקנם של ההורה מעניק השם ועל היחסים של המטופל עם הוריו וילדיו. האופן בו מציגים החולים את עצמם ואת השמות שהם נושאים הוא מקור אינפורמציה רבה וחשובה לגבי סיפור הרקע למחלתם, ועל ידי סיפורים אלה הם עשויים להאיר עבורנו פינות חשוכות בחיפוש אחר גורמי המחלה ומרכיביה" (עמ' 128).
בקריאה נוקדנית בספר מצאתי אי אלו שגיאות, כמו ששמו הפרטי של הפילוסוף הגל הוא גיאורג, מאחר והוא גרמני, ולא ג'ורג', שהיא צורתו האנגלית (עמ' 37); המלה 'פרקין' אינה מוכרת ליודעי רוסית כתרגום של דב (עמ' 55); ויש לי ספק אם 'הרצוג' קשור ללב (הרץ) ולא לתואר האצולה האירופי (עמ' 56); בדיון בשם 'זבולון' (עמ' 118) מצטטים המחברים את הפסוק "זבדני ה' אותי זבד טוב" (בראשית ל' 20), ועל בסיס זה מביאים את מדרש רש"י המתיחס לשורש 'זבד' במשמעות של "לתת מתנה, להעניק", אך מתעלמים מזה ששורש השם אינו זבד אלא זבל וקשור למלה 'זבול' שהינה משכן או מעון, ונמצא בפסוק עצמו בו מבארת לאה "הפעם יזבלני אישי". שגיאות אלו (אם הן אמנם שגיאות) הן זעירות ואינן פוגמות לא בערכו של הספר ולא בהנאה של קריאתו, אך אינן צריכות להופיע בספר שעצם מהותו היא רגישות לשונית.
בסיכומו של דבר, הקריאה בספר זה מחדדת באורח בלתי נמנע את המודעות לשם, לצלילו, למשמעותו, לסיפור שמאחוריו, אצל עצמנו ואצל זולתנו, ובאופן ספציפי – אצל מטופלינו.

(1) לב ויגוטסקי, חשיבה ודיבור. תרגום מרוסית; רחל גילבאום, הוצאת מגנס, ירושלים, 2007

כתיבת תגובה