איפה התרופה של הריפוי בפסיכואנליזה

סיכום של המאמר:

?Where is the medicine of healing in psychoanalysis

Neville Symington, Australian Journal of psychotherapy 23(1) 2004

מאמר זה מתבסס על הרצאה שסימינגטון נתן במלבורן בשנת 2003

(ההדגשות הן שלי, צבי)

 

במקום להחזיק אתכם במתח אגיד לכם כבר עכשיו: התרופה המרפאת היא בתוך המטופל.

 

לעתים לא קרובות אני פוגש אנשים שכבר היו בטיפול. לעתים הם אפילו היו בכמה טיפולים לפני שפנו, סוף סוף, כמוצא אחרון, לפסיכואנליזה. גישתי היא כזו: משהו השתבש. מטפלים קודמים אלה עשו טעות כלשהי, אם על ידי כך שעשו משהו מיותר או על ידי כך שהחסירו משהו. אבל מה זה ה'משהו'  הזה? אני זוכר את האנליטיקאי שלי מזהיר אותי שאם אני שומע מטופל מתלונן על מטפל קודם שלו עלי לזהות בהסתברות גבוהה שאני עצמי אכנס לאותה מלכודת כמו המטפל הקודם. הוא (האנליטיקאי שלי) אפילו לקח את זה עוד יותר קדימה באומרו שהמטופל בעצם מתלונן עלי, אם על בסיס של התקה ואם באופן חלקי מוצדק על ידי ההתנהגות שלי עצמי שאינני מודע לה אבל איכשהו נתפסת על ידי המטופל.

הבעיה הגדולה בפסיכותירפיה היא שהמטופל מושפע על ידי אותן התנהגויות שלי (כמטפל) שאני עצמי לא יודע עליהן. דבר אחד בטוח: שאספקטים סובטיליים, לא מילוליים, של תקשורת, הם בעלי השפעה רבת עוצמה על המטופל; אבל אם אני לא מודע להם מה אני יכול לעשות איתם? אני בטוח שרוב העבודה שלנו היא גסה בצורה שלא תיאמן. כאשר אנחנו מדברים של משימות, מטרות, ואסטרטגיות בפסיכותירפיה, אנחנו כבר מתעלמים מהאספקטים היותר סובטיליים של התקשורת שהיא הערוץ לשינוי אישי. כך שהאנליטיקאי הותיק שלי צדק: המטופל מתלונן על המטפל הקודם שלו אבל לאמיתו של דבר מתלונן עלי. אבל אני עדיין לא יודע על מה התלונה. המטופל חווה משהו ביחס עלי, שאני עצמי עדיין אינני יודע.

אני חושב שכמה מכם מכירים את המאמר של הרולד סירלס "המטופל כמטפל של המטפל שלו" (1975). המטופל אומר "אני לא יכול להשתפר עד שאתה (המטפל שלי) תרפא את עצמך." עכשיו – איך זה אמור להתרחש? כי הרי רק הרגע אמרתי שהתרופה של הריפוי היא בתוך המטופל? המשימה שלי היא לתת לתרופה לעבוד. התשובה המפתיעה היא שהתרופה תעבוד אם המטפל אינו מפריע לה. האם אתה מתכוון לומר, אני שומע אתכם ממלמלים, שהמשימה של המטפל היא רק לא להפריע לריפוי העצמי של המטופל?

 

התשובה היא "כן" מהדהד. אבל לא להפריע אין משמעו שהמטפל לא עושה כלום, אלא זה דורש עמדה חיובית של המטפל אשר אותה נבחן בקרוב. במאמר זה, אני עומד לנסות להבהיר את העניין בבהירות המקסימלית.

בואו ננסה לברר איפה אנחנו עד כה: העניין הראשון הוא שהתרופה של הריפוי היא בתוך המטופל. העניין השני הוא שההפרעה הוא מהתחום הסובטילי. העניין השלישי הוא תת-נושא של העניין השני: שמה שהיא הפרעה עבור מטופל אחד אינה בהכרח כזו עבור מטופל אחר.

העיקרון שמדריך אותנו כאן הוא שהתרופה של הריפוי היא בתוך המטופל, וזה מתייחס לעניין נוסף: שכל מטופל מגיע לקליניקה בנסותו לפתור בעיה. לכן הדבר הראשון שעלי לעשות הוא לשמוע מהי הבעיה שלו. "אוה, כן, אנחנו כולנו יודעים את זה" אני שומע אתכם אומרים, אבל האם באמת אנחנו יודעים? רבים מאיתנו שנמצאים בתוך האסכולה של הדיאגנוזות הקלסיות לעתים קרובות כופים על המטופל את הבעיה שלו: "הוא סובל מ-OCD" או , "הוא בעל אישיות סכיזואידית" או "יש לה אנורקסיה נרבוזה" או "הוא גבולי". אז אנו פותחים את מחסן הנשק שלנו ומתחילים לטפל במצב המאובחן שהוא לגמרי מנוכר לבעיה האמיתית שאותה המטופל מביא. דוגמא: אדם הגיע אלי לפני מספר שנים, אחרי שאובחן על ידי פסיכיאטר כסובל מהפרעה דו קוטבית. הוא החליט שהוא רוצה להבין את מצבו, וחשד שתווית זו טומנת בחובה את ההשקפה שמצבו קבוע ובלתי ניתן לשינוי. למעשה, התנודות במצבי הרוח שלו פחתו מהר מאד. אני סבור שעצם זה שאני, כמטפל שלו, לא האמנתי שמצבו בלתי ניתן לריפוי, או שהוא לפחות פתוח לאפשרות של שינוי, אולי אפשרה לתרופה הפנימית שלו לעשות את העבודה. כל האבחנות האלה הן קטגוריזציות גסות שלפעמים הן אמיתיות ורלבנטיות, אבל הן אינן מרכזיות. הערך שלהן הוא כמו להגיד "היא צרפתיה" או "הוא ממוצא רוסי",או "הוא מבוגר" או "היא גדלה במלבורן", וכיוצא באלה.  הבעיה עשויה להתייחס לאחד מהגורמים הללו, אבל הם אינם הבעיה עצמה. יש הבדל גדול בין מה שאני מאמין שהוא הבעיה, ולמה שהבעיה היא באמת.

אם התרופה של הריפוי היא בתוך המטופל, אזי זו שגיאה לחשוב שהיא באה מבחוץ. אם המטפל מאמין שהיא באה מבחוץ, אזי הוא יאמין שהריפוי בא מהתמיכה שלו, מהדאגה שלו, מהעידוד שלו. זו שגיאה מרכזית, ואני מאמין שטיפול פסיכואנליטי מובחן מתרפיות אחרות באמונתו שתהליך הריפוי הוא בתוך המטופל. אין משמעו של זה שהאנליטיקאי אינו נופל לאותה שגיאה, משום שאני יודע עבור עצמי שאין יום שבו אני עצמי לא נופל לשגיאה זו – אבל זו עדיין שגיאה. נדרשת משמעת רגשית גדולה, צמודה לענווה, כדי לשמור עלינו מליפול לשגיאה הזו. כך שהמוקד שלנו הוא ביחס למה שקורה בפנים. אתן לכם שתי ציטטות שמאיירות אמת זו. אחת היא מהפסיכיאונליטיקאי ווילפריד ביון, והאחרת היא הצהרה של ספרדי שכתובה על החומות של מנזר מרטין הקדוש שבפואבלה דה סנבריה באסטוריאס שבצפון ספרד. מטופל כעס על ביון ובתגובה אמר לו ביון:

אני לא יודע מדוע אתה כועס עלי. אני לא מנסה לעזור לך.

משפט זה מצוטט לעתים קרובות כבדיחה, אבל אני מאמין שביון היה מדויק ביחס למה שהוא עשה. הוא לבטח עשה משהו, ומשהו זה שהוא עשה לא היה לנסות לעזור למטופל. אז בעצם הוא ניסה לעשות? לפני שנפנה לתשובה, אתן לכם את הציטטה ממנזר מרטין הקדוש:

הבה נעסיק את עצמנו לא בקנאה באחרים, אלא בלמצוא בתוך עצמנו במה אנו מקנאים.

אני חושב ששתי ההצהרות האלה הן אוצר גדול: בוא ננסה למצוא מהו.

אם כן, אם ביון לא מנסה לעזור למטופל, מה בעצם הוא עושה? הוא לבטח עסוק באיזשהי פעילות. אבל מהי? בוא נתבונן בהמלצות הטכניות שלו. הראשונה היא "תתבונן"; השניה היא לתרבת מצב של הנפש שהוא תיאר כרֶבֶֶרי, והשלישית היתה המשמעות של מה שהוא קרה 'העובדה הנבחרת', מונח שהוא שאל מהמתמטיקאי הצרפתי פואנקרה.

בוא ניקח קודם את ההתבוננות. משמעה להתבונן ולהאמין במה שרואים. אתן לכם דוגמא. טיפלתי באשה שהיתה בבלגן גדול בחיים שלה במשך זמן רב, אחרי משבר שבעטיו אף אושפזה. היא הופיעה בקליניקה שלי, לבושה יפה ופניה מאירים בפריחה בריאה. כאשר הקשבתי  לה שמעתי אותה מספרת כמה ענייניה נוראים, כמה איום היא מרגישה. מה שאני התבוננתי בו היה ההיפך מזה. בהזדמנות זו בטחתי בהתבוננות שלי ונכנסתי לדבריה, באומרי:

את נראית מאד בריאה הן בהופעה שלך והן בדרך בה את לבושה. לדעתי זה אומר שאת מנותקת מאיך שאת – שקול כלשהו מוליך אותך שולל.

אמירה  זו שינתה באחת את מבע פניה, ולפתע המלים שנבעו ממנה תאמו את החוויה שלי ממנה. היא אף הגיעה להבנה שהיא בעצם פחדה מסיום הטיפול שלה והרגישה שאני אאבד בה עניין אלא אם תשכנע אותי כמה רע היא מרגישה.

דבר נוסף שביון המליץ עליו זה מצב נפשי שהוא קרא לו רברי (reverie). זה מצב שבו הנפש של אדם אחד עסוקה בנפש של אדם אחר בצורה כזו שיש מרחב לשחזור בדמיון אצל המאזין, זה שמתבונן. גירויים אינם נלקחים בצורה לא מעובדת אלא מותמרים באמצעות עריכה בדמיון למשהו שנלקח לעומק. המטפל אינו נצמד בחרדה למלים, אלא מעבד את ה'מוסיקה' שיוצרת אותן. אנאלוגיה עשויה להיות מישהו שיושב ביער ושומע צפורים שרות, הרוח נושבת, וממרחק יש מכסחה שפועלת, והוא מתמיר את התזמורת הזו לשיר. הנפש שלו צריכה להיות בתוך זה, אבל באותו זמן גם להיות במרחק גדול דיו שיאפשר לה להתמיר את המכלול למדיום חדש.

המטרה של ביון היא להגיע למה שהוא מתייחס אליו כאל ה'עובדה הנבחרת'. באמצעות תהליך זה הוא מגיע לעובדה או ישות  יחידה, שמאגדת מכלול של תופעות לדפוס אחיד. דוגמא: אדם צעיר נמנע מלהתבונן במטפל שלו, והתלונן שהוא לא מצליח להיות מעורב בשיח חברתי עם אנשים אחרים במסיבה או בכל התכנסות, והזכיר שכאשר הוא היה סטודנט הוא לא היה יכול להתרכז ביותר מנקודה אחת בכל הרצאה. אחר כך הוא מלמל משהו על כך שהוא נמצא בגריית יתר. העובדה עבורו היתה אימה של גריה שיכלה לפרק אותו: זו היתה העובדה הנבחרת, שחיברה את אשכול התופעות השונות למכלול בעל משמעות.

אלה לדעתי היו הפעילויות שביון היה עסוק בהן. כאשר הוא ענה "אני לא מנסה לעזור לך" זה היה נכון.  האם פעילויות אלה עזרו למטופל? יתכן, אבל לא לכך התכוון ביון. אם הוא היה אומר לעצמו "אני חייב לעזור לברנש בזה" הוא לא היה יכול להתרכז בשלוש הפעילויות הללו שניסיתי לתאר. שלוש פעילויות אלה הן למעשה פעילות אחת, אשר לדעתי ניתן לקבץ כשלושה אספקטים של פעילות אחת: הרהור (contemplation). לעזור לך או לעזור לעצמי זו פעילות מוגבלת מדי. זו לדעתי המגבלה שנובעת ממצב אוטיסטי. העזרה שנובעת, מצד שני, מפעילות קונטמפלטיבית מתרחשת כתוצר לוואי של פעילות זו שעוברת דרך המטופל המסוים או המטפל המסוים.

כאן יש הזדמנות עבורי להדגיש את הטבע המוגבל של הפעילות הנפשית. אם אני מתכוונן לדבר אחד אינני יכול באותה עת להתכוונן לדבר אחר. לכל אחד מאיתנו יש מאגר של קשב נפשי, ואני צריך את כולו עבור הפעילות הקונטמפלטיבית.  דוגמא: מטופלת אמרה "אני מבוהלת מהרעיון של לעשות ילד". המטפל ענה: "מדוע את מפחדת"? הנפש של המטפל היתה עסוקה בלייצר שאלה, ופעילות זו ייבשה את המאגר שלו. מאגר זה היה נחוץ למטפל כד שישאל את עצמו  מדוע היא מבוהלת. הוא היה צריך להתבונן אל תוכו פנימה ולחשוב. לשאול את השאלה היווה הפרעה. היא הפריעה לזרם התקשורתי שהותחל על ידי ההצהרה "אני מבוהלת מתינוק".  אשה זו היתה בת מאומצת. כמטפל, במקום לשאול את השאלה הייתי צריך להתחיל להרהר – או, פתאום הופעה אצלי מחשבה~ אימה מסרה אותה. האם היא  תחת  ההשפעה של הבהלה של אימה? האם להיות עם תינוק עשוי להיות הלם עבורה? הלם כה גדול שהיא תצטרך למסור אותו? לכן אמרתי לה:

אימך זרקה אותך כאשר את נולדת. זה משאיר סוג של זיכרון בדמיון שתינוק עשוי להיות איום מפריע, ומשאיר עקבות של אימה שהיתה אצל אימך ושהביאה אותה למסור אותך, והיא עדיין בך.

זה הוביל את המטופלת לעצור ואז להגיד:

אני חושבת שיש משהו  נכון במה שאתה אמרת. אני לא בטוחה שזה מדוייק, אבל אני חושבת שיש משהו במה שאמרת.

כפי שאתם רואים, זו לא היתה הפרעה. המטופלת הבינה שכאשר היא אמרה "אני מבוהלת מהרעיון של לעשות ילד", שהמטפל חשב על ההצהרה שלה, כך שתהליך החשיבה שלו דוחף לכיוון של תשובה לשאלה שהיא הציבה. לכן, תהליך החשיבה של המטפל הוא ברצף עם השאלה החרדה של המטופלת. גם אם החקירה הזו היא לא לגמרי נכונה זה ברור שהמטפל מחפש בכיוון הנכון. זו לא הפרעה. חקירה בפעולה – הדחיפה הראשונה לעבר הבהרה – החלה להעשות. המטופלת יודעת שהמטפל משתף איתה פעולה בצורה אקטיבית. יש לה חבר לנפש. אבל אם המטפל שואל: למה את מבוהלת מלעשות ילד? הוא אינו חבר לנפש, אלא חוקר שמגחיך את הפחד של המטופלת. זו הפרעה גדולה. ושמו לב: פלישה זו אינה בהכרח במלים אלא במצב המנטלי של המטפל. זה לא בלתי שכיח בקליניקה לשמוע מטפלים אומרים:

המטופל שלי נעשה קר ומרוחק.

המדריך שואל: מה עשית? מה קרה?

"אני רק שאלתי למה היא מפחדת שיהיה לה ילד" עונה המטפל בטון של הצדקה עצמית.  במקרה כזה המטפל אינו נמצא במגע עם הזרם הפנימי של נפשו: אם הוא כן היה הוא היה מקבל מושג של העמדה המנטלית שלו שהיתה מנוכרת לחיפוש ולמאבק הרגשיים של המטופלת.

עכשיו אני בסכנה של לעשות מה שאני מזהיר אתכם מפניו – להשתמש במאגר לפני שהדילמה הובהרה. אני אמרתי שהתרופה של הריפוי היא בתוך המטופל, ושהתפקיד של המטפל הוא לא להפריע ליכולת הטבעית של המטופל לעבוד במעגל הפנימי. הזכרתי את שלושת האופנים שהיו יחודיים לביון וקטלגתי אותם תחת הכותרת של קונטמפלציה. עכשיו עולה שאלה חשובה: מה המטרה של הקונטמפלציה? התשובה – ללכוד את אובייקט ההתנסות כנגד הרקע, או אולי יותר מדוייק – בתוך הרקע, של העולם בכללותו. יש בזה תחושה של פליאה – להרהר על העולם ולמקם את האנושות בתוכו, ויש כאן שני חברים של האנושות – אני כמטפל והאדם השני שקרוי מטופל. סומרסט מוהם באוטוביוגרפיה שלו אמר שהוא יצא לעולם ההתנסויות לא רק כדי למצוא חומר לכתיבה שלו, אלא כדי להשתתף  ב"הרפתקה הפנטסטית של להיות אדם".  ברגע זה הוא רואה את התופעה האנושית כשרויה באור מפעים שהוא חלק ממנו. העובדה הנבחרת היא נקודת הכניסה לאובייקט הקונטמפלציה – היא מה שמתמיר אלמנטים נפרדים לדפוס הכוללני.

התחלתי באומרי שהתפקיד של המטפל הוא לא להפריע לתרופה הפנימית של הריפוי. הוא לא יעשה זאת על ידי שיחזיק את עצמו בעצבנות ויגיד "אסור לי להפריע!", אלא בכך שהוא יעשה באופן טבעי מה שהוא עושה כאשר הוא בקונטמפלציה.

אשה שעמדה להצטרף לחברה חדשה של עורכי דין אמרה: אני מרגישה שכל החברים האחרים של החברה הם הרבה יותר מנוסים ממני. אני מרגישה שאני ממש לא יודעת כלום.

המטפל ענה: אבל הרי את יודעת המון על משפט. עשית התמחות מלאה והצלחת יפה במבחני הלשכה: את בטח טובה לא פחות מהאחרים.

זה נשמע יפה, אבל המטפל מספק הרגשה טובה שבאה מבחוץ, בעוד החיפוש של המטופלת הוא למצוא אותה בתוך עצמה. אם הטיפול ימשיך ככה, המטופלת תישאר עם פנים מדולדל, ותמיד תצטרך עידוד מבחוץ. מה שהמטפל היה צריך לומר הוא משהו כזה:

את יודעת על משפט. את סיפרת לי על ההתמחות שלך ועל התוצאות הטובות של המבחנים שעברת, ועדיין את מרגישה נחותה ביחס לאחרים. כך שההרגשה של להיות פחות טובה מאחרים צריכה לבוא ממקום אחר. נראה שאנחנו צריכים לנסות למצוא את המקור שלה.

באמירה כזו המטפל אינו מפריע אלא דוחף בכיוון  של חיפוש עצמי של המטופלת עצמה. עבור דרך החשיבה הפסיכואנליטית זה בסיסי שהתפקיד של המטפל הוא לעשות אבחנה יחד עם המטופלת. אתם עשויים לומר – "מה התועלת בכך? אין שום טעם לעשות אבחון אם אינך מספק ריפוי; רופא שמאבחן מחלה אבל אינו מספק אמצעים לריפויה אינו מביא תועלת רבה". אבל זה בדיוק מה שמבחין מחלה מנטלית ממחלה גופנית. ברפואת הגוף התרופה היא בחוץ: הרופא מספק אותה. במחלה מנטלית המטופל מספק אותה. יש לו התרופה בתוכו. מה אם כן תפקיד האבחון?  הוא ממקם איפה צריך לספק את התרופה. זה מתחיל להראות לנו איך הטיפול של המטפל הראשון (בדוגמא שלעיל)  מפריע: במקום לעורר את המשאבים שבתוך המטופלת הוא דורס אותם תחת הכיסוי של מלותיו המעודדות, אבל בעצם מלים אלה אינן מיטיבות כי הן מניחות שלמטופלת אין המשאבים הנחוצים. יש בכך זלזול סמוי. יש לזה כל הסימנים של רחמים, אשר גרהאם גרין תיאר בדייקנות מרירה:

"הוא יכול היה לקרוא רחמים באצבעות הזקנות שהתנועעו בעצבנות חדה כתמיד. הוא רצה להזהיר אותם – אל תרחמו עלי! רחמים הם אכזריים! רחמים הורסים! אהבה אינה בטוחה כאשר רחמים זוחלים מסביבה".

אין לה המשאבים הנחוצים, אומר המטפל, לכן אני צריך לתת לה אותם. אתם יכולים לראות כאן את הרחמים מרימים את ראשם המכוער? ובחזרה לשאלתי: מה האבחנה עושה? כדי לענות על כך נחוץ לזהות שמאגר המשאבים בתוך המטופל (ובתוך כולנו) הוא מוגבל. במקרה הראשון המטופלת מכוונת את הקשב שלה לעבר המטפל ומחפשת פיתרון שיבוא ממנו. המאגר המוגבל שלה מכוון מחוץ לעצמה, בעוד במקרה השני המטפל  כיוון את הקשב שלה פנימה למקום בו נמצא מקור מחלתה. כל הקשב מכוון כעת לשם – למקום שמעורר את הנחיתות שלה. כאשר אנו מתבוננים קרוב יותר אנו מזהים שהקשב הנפשי הוא הוא התרופה של הריפוי. ההכוונה של הקשב הזה למקום הנכון כאשר המשאבים מוגבלים היא חיונית. איננו יכולים להרשות לעצמנו בזבוז אפילו של טיפה ממנו, כפי שבבצורת אנחנו משתמשים במים כדי לרוות את צמאוננו ולא כדי לרחוץ את מכוניותינו.

בוא נתבונן לרגע בדרכים אחרות שבהם אני מוצא את עצמי מפריע. גבר נשוי לאשה מסורה ומתחיל הרפתקה מינית עם אשה  אחרת.  אני מרגיש שיש כאן איזו סטיה, שהוא עושה משהו הרסני, ושהאהדה שלי  היא לאשתו המסורה.  בצורה עקיפה השקפה זו שלי מחלחלת למה שאיך שאני מתקשר איתו, אבל מה שאני לא יודע  הוא שהשקפה זו שיש לי על אשתו כמסורה ונאמנה הינה תמונה אידיאלית שהוצגה לי בצורה בלתי מודעת.  המטופל מאמין שאני עצמי בעל מסור ושאני רואה בחיוב תמונה זו של נאמנות ביתית. ברומן שלו הוא מראה לי משהו מהעצמי הפנימי שלו שהודחק והוכחש. בהמשך השיחות אני מתחיל להווכח שאשתו בזה לו, ואינה כה נאמנה כפי שחשבתי. ברומן שלו הוא מנסה להתוות מהו המצב עבורו ואת המצב הפנימי האמיתי שקיים בינו לבין אשתו.

 

דוגמא אחרת שהיתה מאד מלמדת עבורי ארעה זמן קצר לאחר סיום הכשרתי כאנליטיקאי.  אשה בת שלושים ושתיים קיימה קשר עם גבר נשוי שחי בפאריס, אבל היה בא אליה ללונדון כל ששה שבועות לסוף שבוע מיני, שלאחריו הוא חזר לפאריס, לאשתו ולשני ילדיו.   שני ילדים אלו היו בגיל שמתחת לעשר. הגבר הבטיח למטופלת שלי שכאשר ילדיו יגדלו הוא יעזוב את אשתו וינשא לה. העמדה שלי היתה של ספק ציני בהבטחה זו. אני לקחתי בחשבון גם את הגיל של המטופלת, וחשבתי שבזמן שהיא קשורה לגבר זה היא לא תהיה חופשיה וזמינה לאפשרות של קשר עם גבר אחר, יותר פנוי. אני גם הרגשתי שגבר זה היה מנצל אותה. לכן יחסיה איתו  נראו לי הרסניים עבורה. עמדה זו שלי הבנתה את האינטראקציה שלי איתה. אני יודע שהיא נתנה למה שאמרתי טון וכיוון מסויימים. ואז יום אחד הופיעה אצלי המחשבה המפתיעה: אני לא חושב על היחסים הללו כמספקים, אבל בעצם זו, ככלות הכל, ההשקפה שלי. ואם כבר אני חושב על זה – האם חיי שלי כה מספקים?  אני בהחלט יכול לחשוב על אנשים שלא סבורים כך.  לבחורה הזה יש החופש המלא לחיות את חייה  בדרכה שלה,  ואני החלטתי לאלתר שלא אכפה עוד עליה את מה שלי נראה כלא נכון. זה היווה שינוי בהשקפה שלי שבא ממקום שהיה עמוק בתוכי – הוא בעבע מהמעמקים. מכאן ואילך הטון והכיוון שלי היו שונים. לא כפיתי עליה את השקפתי לגבי איך צריכים חייה להתנהל. לא הפרעתי יותר לתרופה של הריפוי שבתוכה. ואז – תנחשו מה קרה? זה נשמע כמו סיפור אגדה, אבל אני יכול להבטיחכם שהדברים התרחשו בדיוק כפי שאני הולך לספר לכם. לאחר חודשיים מהזמן שבו עשיתי שינוי בעמדתי, הגבר הזה בא מפאריס לבקר אותה, ופרץ ביניהם ריב. אז היא אמרה לו שהיא נפרדת ממנו. כחודש או חודש וחצי לאחר מכן היא פגשה גבר שהיה פנוי. היא התאהבה בו, נישאה לו, הם עשו שני ילדים, והם חיים באושר עד עצם היום הזה.

לפני שאמשיך לדוגמאות נוספות אני מבקש שתצטרפו אלי בהתבוננות בדוגמא הזו. אתם עשויים להסכים לעמדה הצינית שלי ביחס למאהב הפריסאי, אתם יכולים לחשוב כמוני שכאשר היא היתה בתוך היחסים איתו היא בעצם חסמה את האפשרויות שלה ליחסים אחרים, ואתם עשויים לחשוב כמוני שגבר זה בעצם ניצל אותה. אתם אפילו יכולים להמשיך ולטעון שמה שקרה הוכיח את צדקתי. אבל כאשר אני כפיתי את עמדתי עליה, אני בעצם דחיתי את היכולות שלה להגיע לזה בעצמה. אני התעלמתי מהמשאבים שלה. זה היה כאילו היא אמרה לי "ראה, יש לי היכולות בתוך עצמי" או "אל תתנשא עלי, אתה לא צריך לעשות  את זה בשבילי, יש לי התרופה שלי בתוך עצמי". כבר הזכרתי שלטיפול הזה היה  סיום של אגדה, אבל הוא היה יכול גם להסתיים אחרת: שהיא היתה ממשיכה עם המאהב הפריסאי עוד שנים. מי אני שאשפוט שזה לא היה נכון עבורה? זה כמובן היה שונה אם היתה מצהירה שהיא לכודה בקשר הזה אבל שהמשאלה שלה  היא להשתחרר ממנו: במקרה כזה היא היתה מצהירה, בעצם, שהיא לא רוצה את הקשר, אבל משהו בתוכה מחזיק אותה כנגד רצונה. אפילו במקרה כזה צריך להיות זהיר ביחס לאפשרות שהיא מצהירה זאת משום שהיא מאמינה שזה יספק את האוזניים של המטפל הבורגני שלה. אבל מה שאני אומר הוא שאפילו אם זה לא היה מסתיים כמו סיפור אגדה, העמדה השניה שלי ולא הראשונה היא שהיתה נכונה.

יש הפרעה  גם ברמה של העמדה של המטפל. מטופלת עשויה להאמין שהיא צריכה להיות בסטאטוס ותפקיד דומים לאלו של המטפל שלה.  אני טיפלתי פעם בגברת צעירה שהיתה עורכת דין, ופתאום היא החליטה שהיא מתעניינת בפסיכולוגיה, והחלה ללמוד פסיכולוגיה בלימודי ערב. היא לא נהנתה מהלימודים והתאכזבה מתכני השעורים. אני חשבתי שזה סביר שהיא פנתה לכיוון זה כי הוא היה בתחום של המקצוע שלי, ואמרתי לה:

אני, כפי שאת יודעת, פסיכולוג. אני התאהבתי במקצוע שלי, כך שרק אם את תתלבשי כמוני ותצטרפי למקצוע שלי אני אוהב אותך. אני סבור שזה איך שאת רואה את הדברים.

היא הקשיבה  ולי היתה תחושה שהיא התייחסה ברצינות למה שאמרתי. אחרי שבוע היא הפסיקה את לימודי הפסיכולוגיה. מה שאני מנסה אליו להגיע כאן הוא שמה שאני מתייחס אליו כאל הפרעה יכול לנבוע לא רק ממה שהמטפל אומר אלא  גם על הבסיס של המטופלת שמאמינה שהמטפל הוא מודל שהיא צריכה להיות כמוהו. זה בהחלט היה המקרה אם הייתי נעשה אנליטיקאי תחת ההשפעה של  המטפל שלי עצמי, ואז הייתי מנסה להשפיע על אחרים כפי שאני עצמי הושפעתי. בדרך זו המחלה מועברת מהורה לילד לאורך הדורות. זוהי מחלה במובן שהאגו של האינדיבידואל מוצף על ידי גלי לחץ שבאים ממישהו אחר.

המעבר שמחלחל לחץ חונק מאדם לחברו הוא בעל אופי מיוחד. התוכן שלו ניתן לתיאור כפרימיטיבי, פרה-אדיפאלי, נרקיסיסטי או אוטיסטי, אבל הדרך בה התוכן מועבר היא לא מילולית. חלק מהתיאור הפנומנולוגי של אזור זה שידוע כנפש הוא שזו תקשורת שעוברת מאדם לאחר מתחת לסף  של התודעה. היא עוברת מאדם לחברו אפילו בלי שיהיו ערים לכך. בוא נאמר, לדוגמא, שמין אוראלי מגעיל אותי: שעצם האזכור שלו שולח ריצודים מתועבים לאורך עמוד השדרה שלי, או שאני מתעלף כאשר מזכירים דם. אני זוכר דוגמא זו אחרונה אצל נער בבית ספר במהלך שעור ביולוגיה. כל אלה הם סוגים של דברים שעוברים מהורים לילדים. הסלידה רבת העוצמה מועברת במיידיות רגשית משום שהיא אות לפחד. אותות פחד כחלק מהמורשת האבולוציונית שלנו מתוקשרים מתחת לסף התודעה.

כך שהתיזה שלי היא שהרפואה של הריפוי היא בתוך המטופל ושהיא תעבוד ככל שהמטפל אינו מפריע לה בפעולותיו. ניסיתי להתוות את הדרכים שבהן הפרעה יכולה להתרחש. כעת בואו נתבונן בהצעה העיקרית יותר מקרוב: שהתרופה של הריפוי היא בתוך המטופל.

האם יש בסיס להצהרה הזו, או שהיא רק פעימה של גחמה רומנטית? האם אנו יכולים לבנות הנמקה שתתמוך זה? אני אבנה את ההנמקה שלי על שלושה נדבכים: נסיון, הסקה לוגית, וסמכות.

אני כבר נתתי דוגמא אחת במקרה של העלמה עם המאהב הפריסאי. במקרה זה הבחורה, כאשר התייחסתי אליה בלי לכפות עליה מה שאני האמנתי היה הגאולה למחלתה, מהר מאד מצאה את המשאבים בתוך עצמה והשתמשה בהם לסיטואצית חייה.

במקרה אחר אדם שאל לעצתי האם כדאי לו להחליף עבודה. אני אמרתי שאני חשבתי שיש לו נטיה לשנות עבודות, ושהוא ביקש את ברכתי לכך.  הוא תהה למה הוא מבקש את ברכתי, ואני אמרתי שחשבתי שזה בגלל שהוא פעל מתוך כורח והרגיש אשם ביחס לכך,  משום שעבורו להרגיש נדחף על ידי כוח חזק נחווה כמזלזל בשיפוט החופשי שלו. אז השתרר שקט, והוא אמר:

אני מרגיש כוחות חדשים מוזרים בתוכי, וזה משהו ששייך לי ורק לי.

באותו ערב היתה לו שיחה ארוכה עם אשתו, והוא מצא את עצמו, בפעם הראשונה, בהסכמה מלאה איתה בהחלטה לעבור דירה למקום שקרוב יותר לבתי הספר של ילדיו. לפני כן הוא תמיד התנגד  באנטאגוניסם אגרסיבי, ומסיבות שלגמרי מרוכזות בעצמו.

הסקה לוגית. במטרה לתת סיבה עקבית ומשכנעת להצהרה העירומה שהתרופה של הריפוי היא בפנים, אצטרך קודם כל לנטוש את השפה של המודל הרפואי שהשתמשתי בה עד כה. השתמשתי באופן חוזר ונשנה במלה תרופה כדי להתייחס לאיזשהו עיקרון ריפוי בתוך האישיות, ותרופה מרמזת למחלה, ואנחנו לעתים קרובות משתמשים במונח מחלה מנטלית. אך כאשר אני משתמש בשפה כזו זה לא הגיוני. כפי שתומס סזאץ אמר (1988), כאשר מתייחסים לסכיזופרניה כאל מחלה זוהי אנאלוגיה, אבל פסיכיאטרים רבים שוכחים שזו אנלוגיה ומתייחסים אליה באופן מילולי כאל מחלה. העובדה שאנחנו כולנו נטועים במודל הרפואי אחראית לחשיבה שלנו שאנחנו, הפסיכותרפיסטים, הם אלה שמספקים את הריפוי למטופל. אז כעת עלינו לשנות את האוריינטציה ואת השפה שלנו.

אדם בא אלינו (שימו לב שאני מדבר על אדם ולא על מטופל – עוד מונח שהוא חלק מהחגור של המודל הרפואי) בגלל שיש לו בעיה. אם הוא היה יודע מה הבעיה הוא לא היה בא אלינו. אני צריך להסביר את זה בצורה יותר מפורטת.  אשה באה בגלל מריבות מפחידות עם בעלה, אבל היא לא ידעה למה היא רבה איתו כך. היא סברה שהמריבות היו בגלל שבעלה היה נוצרי פונדמנטליסטי, אבל עדיין היא היתה מוטרדת מהאלימות של תגובותיה. במלים אחרות, היא ידעה באופן מעורפל שהאלימות שלה אינה מוסברת במלואה על ידי הפונדמנטליזם של בעלה.  המלה 'מעורפל' היא מכרעת כאן. יש תחושה שההסבר הזה לאלימות שלה אינו נובע רק מהדוגמטיות של בעלה, אבל ממה כן נשאר מעורפל. לאחר מכן עלה בטיפול שהיא אף פעם לא הצליחה ליצור חברויות: היכולת שלה ליצור יחסים היתה לקויה, ושזה מה שגרם לה לתסכול חזק שבא לביטוי אלים. עכשיו היא ידעה מה הבעיה. עכשיו היתה לה בעיה אחרת: מה חיבל ביכולת שלה ליצור יחסים?  כאשר הבעיה הזו הובהרה היא החלה לקבל תמונה של משהו בילדותה שעדיין היה פעיל בתוכה. כאשר היא ראתה את זה ושמה את זה במלים הבעיה כבר הופיעה בצורה אחרת. היא כבר לא מעורפלת אלא ברורה. המלים הקיפו כעת רגש. באותה פגישה שבה היא דיברה על כך בטיפול היא סיפרה שהיא הלכה אתמול למפגש, והאנשים שם בירכו אותה במאור פנים; במלים אחרות, היא נפתחה להתייחסויות, ואנשים אלה הגיבו לפתיחות החדשה הזו שלה. כאשר הבעיה עוברת מהמעורפל למדויק היא כבר בדרך להפתר. האבחנה היא הריפוי.

המודל הרפואי מבוסס על הגוף ועל הגורמים שמחבלים בתפקודו. המודל שאנחנו מחפשים הוא זה שבו התקשורת בין אנשים היא במוקד.  אם אנחנו מגלים מה חוסם תקשורת בין אנשים אנחנו מסוגלים לתקן אותה, או לפחות אנחנו בדרך לגלות מהו התיקון. ברגע שבו אני מבין מה חוסם את התקשורת  יש לי למעשה הבנה של התיקון. יש עוד דבר שצריך להאמר במטרה לסגור את המעגל, וזה שהתקשורת הבין אישית מסמלת את התקשורת התוך נפשית. כך שהמצב עם אשה זו החל כך: כאשר היא באה לטיפול היא עיוותה את פניה ודיברה מתוך קושי. אני אמרתי שנראה לי שהיא היתה בפאניקה בנוכחותי, שמשהו מפחיד הולך להתפרץ ממני. זה היה התיאור הראשון של הבעיה, ומשם זה התקדם. כך שההבהרה של הבעיה באה ביחד עם התהליך של התקשורת. אני מתכוון שכאשר התקשורת החסומה בינה לביני נצפתה וניתן לה שם, הצורה שלה השתנתה ממציאות שמייסרת אותה מבחוץ לכזו שמאומצת ומיוצגת מבפנים. החיצוני מסמל את הפנימי.

במובן מסוים המשימה של המטפל היא פשוטה וברורה יותר ועדיין ועדיין היא מתחת לאף שלנו וקשה לראות אותה יותר מאשר משהו מסובך. זה משהו ש-ק.ס. לואיס ביטא דרך הדמות שלו, השטן הגדול במכתבו לשטן הקטן:

סבך את המאפיין האנושי הכי שימושי, האימה וההזנחה כבר יופיעו מאליהם.

אנחנו נמלטים מהמובן מאליו. זה קשה בצורה מוזרה רק להצהיר זאת – לא יותר ולא פחות:  לעשות זאת לכשעצמו פותר את הבעיה.

סמכות. אסיים בנימוק מסמכות. הפילוסופים אומרים, ואני מאמין שזה נכון, שהנימוק החלש ביותר הוא זה שבא מסמכות, כך שאני מביא אותו אחרון כציטטה מפרויד (1919):

למעשה המטופל הנוירוטי מציג לנו נפש קרועה המחולקת על ידי התנגדויות. ככל שאנו מטפלים בה  ומסירים את ההתנגדויות היא צומחת יותר. האחדות הגדולה שאנו קוראים 'אגו' מתאימה את עצמה לכל הדחפים שקודם לכן היו מפוצלים והוחזקו בנפרד.  הפסיכוסינתיזה מושגת, לכן, במהלך הטיפול האנליטי, בלי ההתערבות שלנו, בצורה אוטומטית ובלתי נמנעת. אנחנו יצרנו את התנאים עבור זה על ידי פירוק של הסימפטומים ליסודות שלהם ועל ידי הסרת ההתנגדויות. אין זה נכון שמשהו במטופל חולק למרכיביו ושכעת הוא מחכה לנו כדי להרכיב אותו מחדש.

זה, אני מאמין, מה שמבדיל פסיכואנליזה וטיפול פסיכואנליטי מתרפיות אחרות. זה שאנחנו פועלים בהתאמה לאמונה שלנו שהמשאבים לפיתרון של הבעיה קיימים בתוך המטופל. זהו לב העניין.

 

כתיבת תגובה