סיפור קצר עם מוסר השכל

בסיפורו "האיש שידע לעופף" מספר קרל צ'אפק, הסופר הצ'כי (1890-1938) על אדם אשר גילה במקרה כיצד לעוף. לאחר שהשתעשע ותרגל זמן מה מיומנות חדשה זו, החל האיש לחשוב שאין זה ראוי לשמור תגלית חשובה זו לעצמו: "אולי יוולד ענף ספורט חדש, או אולי אפשר יהיה, למשל, להקל על התנועה ברחובות…ושוב לא יצטרכו לבנות מעליות. בכלל, תהיה זאת תגלית בעלת משמעות כבירה". הוא שיתף בה איפוא חבר. החבר היה נרגש עוד יותר ממנו, ואמר לו שלא מדובר רק בשעשוע אלא בתגלית חשובה החיונית לכלל האדם, וצריך להביאה לידיעת הציבור: "…זהו עניין רציני מאד. מעופו של אדם המושג בכוח עצמי הוא בעל משמעות כבירה. למשל, לצורך ההגנה על המולדת… יש לטפל בנושא באורח מקצועי…לדעתי אתה חייב להדגים זאת בנוכחות מומחים". כיצד עושים זאת? נמנו וגמרו שיביאו איתה בפני הממסד – פרופסור מהמכון הממלכתי לחינוך גופני. וכך מתוארת ההדגמה:
"ובכן, מר טומשיק… הדגם לנו זאת עם זינוק".
מר טומשיק נבהל ורץ שתי פסיעות.
"רק רגע" עצרו המומחה, "הזינוק שלך הוא גרוע ביותר. אתה חייב להעתיק את כובד גופך לרגל שמאל, מובן? עוד פעם!"
מר טומשיק חזר וניסה להעתיק את כובד גופו לרגל שמאל.
"והידיים, אדוני" אילפו המומחה בינה, "אינך יודע מה לעשות בידיך. אתה צריך להחזיק את זרועותיך בתנוחה שתאפשר את שחרור החזה. וקודם, בשעת הזינוק עצרת את נשימתך. זאת אסור לעשות. אתה חייב לנשום עמוק. הייה נינוח. אנא, עוד פעם!"
מר טומשיק נתבלבל, עתה לא ידע באמת מה יעשה בידיו וכיצד ינשום. הוא דשדש במקום וחיפש את נקודת הכובד של גופו.
"עכשיו!" קרא מר ויטה.
מר טומשיק התנודד כמטוטלת ופתח בריצה וברגע שביקש לזנק כדי להמריא, פסק המומחה: "רע! חכה רגע!"
מר טומשיק ביקש להעצר, אך הדבר לא עלה בידיו. הוא ניתר חלושות ונתעופף לגובה של מטר, אך כיוון שביקש להענות להוראה, צנח לאדמה ונותר עומד במקומו.
"גרוע ביותר" צעק המומחה, "אתה חייב לעבור לתנוחה של קריסה! לצנוח על קצות אצבעותיך ולהתנועע כקפיץ! ואת ידיך העף קדימה, מובן? הרי ידיך נוטלות על עצמן את גורם ההתמדה, אדוני, זוהי תנועה טבעית". חכה" אמר המומחה, "אני אראה לך כיצד קופצים. הסתכל היטב איך אני עושה זאת". הוא השליך מעליו את מקטורנו ועבר אל קו הזינוק. "אנא שים לב אדוני, נקודת הכובד נשענת על רגל שמאל, הרגל מכווצת והגוף נטוי קדימה, את מרפקי אני מחזיק מאחור כדי להרחיב את בית החזה. עשה זאת כמוני!"
מר טומשיק חיקה את תנועותיו. מעולם לא נתכווץ באי נוחות רבה כל כך. "אתה חייב להתאמן" אמר המומחה, "ועכשיו הבט! ברגל שמאל אני מזנק קדימה – " המומחה זינק, רץ ששה צעדים כשהוא מצייר בזרועותיו עיגול נפלא, אחר נפל בתנועה אלגנטית למצב של קריסה, כשזרועותיו פשוטות קדימה. "כך עושים זאת" אמר ומשך את מכנסיו. "עשה זאת בדיוק כמוני".
מר טומשיק נעץ מבט משתאה ואומלל במר ויטה. האם הדבר אמנם הכרחי?
"עוד פעם" אמר מר ויטה ומר טומשיק התפתל על פי ההוראה. "עכשיו!" מר טומשיק הסתבך ברגליו, הוא זינק בשמאלית. אולי זה היינו הך, ובלבד שארד לקריסה ואפשוט קדימה את ידי, חשב בליבו תוך כדי הריצה. כמעט ושכח לקפוץ, הוא נחפז לזנק – רק להצליח בקריסה הבזיק במוחו. הוא קפץ לגובה של חצי מטר ונפל על האדמה במרחק של מטר וחצי. אחר מיהר לעבור לתנוחת קריסה ופשט זרועותיו קדימה.
"אבל מר טומשיק" הצטעק מר ויטה, "אתה בכלל לא עפת! אני מבקש אותך, עוד פעם!"
מר טומשיק זינק פעם נוספת. הוא קפץ למרחק של מטר וארבעים, אך הצליח לנחות בקריסה ולפשוט את ידיו. הוא היה שטוף זעה וליבו הלם בגרונו. אלוהים, שיניחו לי כבר, אחזוהו נכאים.
באותו יום קפץ עוד פעימיים. אחר נאלצו לוותר על ההמשך. מאותו יום ואילך שוב לא ידע מר טומשיק לעופף".

(תרגום: דב קוסטלר, הוצאת דביר 1977).

כתיבת תגובה