בלוס על התבגרות

Bloss, P. (1962) On Adolescence: A Psychoanalytic Interpretation. New York: Free Press

Bloss, P. (1979/1982), The Adolescent Passage – developmental Issues. International University Press, New York, NY

(סיכום חופשי)

 

יצירת קונפליקט בין הדורות והרזולוציה שלו היא המשימה הנורמטיבית של ההתבגרות. קונפליקט בין הדורות הוא הכרחי לצמיחה של העצמי ושל הציביליזציה.

מה שהמתבגר רוצה מהמבוגר הסטיריוטיפי הוא הכרה בטעויות שלו, באנוכיותו ובחוסר היכולת שלו.

לפי אנה פרויד, הקונפליקט בין הדורות הוא תוצאה של התרופפות קשרי האובייקט הילדיים. לפי אריק אריקסון התבגרות היא משבר זהות. לפי בלוס, התבגרות היא אינדיבידואציה שניה. כל הללו מסכימים שההבשלה של ההתבגרות יכולה להיות מושגת רק דרך קונפליקט. כל קונפליקט כזה נושא עימו מידה של מתח, חרדה, או דיכאון. היכולות (הסבילות) להתמודד עימם (לשאת אותם) אמורה להיות מושגות עוד קודם לכן, בתקופת החביון.

שינויים נפשיים מהפכניים אך לעתים רחוקות מתפתחים בעומק החשאי של הנשמה, בלי להתבטא במחשבה ובפעולה, במניפסטציות סוערות, בניתוץ אלילים, בצורות מיוחדות של התנהגות בקבוצה וסגנונות חברתיים.

יחסי אובייקט:

 

ההנתקות מאובייקטים מופנמים פותחת את הדרך למציאתם של אובייקטים (לאהבה ולשנאה) חיצוניים, ובמיוחד חוץ-משפחתיים.

במקרים קיצוניים של ההתבגרות, ההתנתקות מהאובייקטים המופנמים הופכת לשלילתם המוחלטת.  המתבגר עושה את הדברים הנכונים מהסיבות המוטעות, כאשר מטרתו הסופית היא התנתקות ממשפחתו ומעברו.

המשימה של הנתקות מאובייקטים מוקדמים ונטישת מצבי אגו ילדיים מצריכה חזרה לשלבים מוקדמים של ההתפתחות. תהליך ההתבגרות מהווה מתח דיאלקטי בין פרימיטיביזציה לדיפרנציאציה, בין עמדה רגרסיבית לפרוגרסיבית.

תהליך ההתבגרות מתחיל בהתנתקות מהאובייקטים הראשוניים של האהבה, ממשיך דרך עליה בנרקסיזם ואוטוארוטיות, ומגיע לשלב של מציאת אובייקטים הטרוסקסואליים.

ההנתקות מהאובייקטים המופנמים של אהבה ושנאה מלווה ברגשות עמוקים של אובדן ושל בידוד. הויתור על האובייקטים הילדיים משפעל חזרות על אספקטים מהעבר – יחסי אובייקט, רגשות, עמדות, הגנות – מה שגורם לפגיעה ארעית בבוחן המציאות. החלשות האגו מסבירה את פנייתו של המתבגר לעולם החיצון, לגירויים ולפעילויות. המתבגר נמצא בקשר כה אינטנסיבי עם המציאות, שהוא פוחד לאבד אותה. העולם החיצוני נתפש על-ידי המתבגר כתמונת ראי של המציאות הפנימית שלו, עם הקונפליקטים, האיומים, והנחמות שלה. עולמו הפנימי נחווה, לכן, כחיצוני, מה שעשוי להוביל לעמדה פרנואידית.

למתבגרים קשה להשאר לבד, והם מתחברים לקבוצות –קבוצות ממשיות (של חברים, למשל), או קבוצות מופשטות (אידיאולוגיות, למשל). היחסים הללו יכולים להיות ארעיים ולא יציבים, ונוצרים מתוך צרכי תלות. נושאים הומוסקסואלים הם חשובים בכל פסיכותירפיה של מתבגרים, משום שההתמודדות עם ההחיאה של הקונפליקט האדיפאלי כרוכה ברגשות ליבידינליים של המתבגר ביחס לשני הוריו.

על המתבגר לבוא במגע רגשי עם תשוקות ילדותו במטרה להכניע אותן. רק אז העבר יכול להפוך לזכרונות, והליבידו יכול לתת עוצמה ומקוריות למטרותיו החדשות. איכותם של יחסי האובייקט המוקדמים מופעה בצורה של אמביוולנציה. הויתור על האובייקטים ההוריים המופנמים כרוך בהרגשות של דיכאון, בדומה לאבל. הליבידו מוסט מהאובייקטים לעצמי, ומהעצמי לאובייקטים. זה מתבטא בהשקעות בעצמי של המתבגר, שמדמה לעצמו שהוא משוחרר מהאובייקטים של אהבה ושל שנאה של ילדותו, מה שמביא להערכת יתר של יכולות העצמי. אם ההתבגרות נעצרת בנקודה זו, מתקבעת פתולוגיה נרקיסיסטית.

הפנומנולוגיה היא רבת צורות – התהליך הוא אחיד.

 

דחפים:

שני הדחפים – המיני והתוקפני – הם בעלי חשיבות שווה. לתוקפנות יש תפקיד בכך שהיא עוזרת לעצב את המפגש של הפרט עם סביבתו, כך שתגן על הבשלות (האינטגריטי) הנפשית שלו, הערכתו העצמית, והאינטגרציה החברתית.

עונג מיני הוא בדרך-כלל בעל אופי פרה-גניטאלי. בחירה של בן זוג היא נסיון נמרץ להתנתק מתשוקות ילדיות (אינצסטואוזיות), ומאבק זה נמשך גם לאחר יצירת הקשר.

תהליך ההתבגרות מצריך סינתיזה של העבר עם ההווה ועם העתיד הצפוי. המימוש בפעולה (ACTING OUT) הוא אמצעי להזכר, להחיות מחדש, עמדות של העבר, ובו זמנית מאפשר אקספרימנטציה של ההפרדות ושל העצמאות הנרכשת – של העתיד. העליה בעוצמה של הדחפים היא אחד הגורמים החשובים להופעה של מימוש בפעולה. מימוש בפעולה זה אינו סתם שחרור של יצרים,  אלא פעולה של מנגנון מאורגן, שבו שלושה מרכיבים: חזרה על יחסי אובייקט מוקדמים, וסיפוקם באמצעות מנגנון של התקה; הפעלה (אקטיבציה) של פנטסיות ומשאלות באמצעות מימושן בסביבה המיידית; ומאמץ לשימור של תחושת המציאות, באמצעות החיאה של זכרונות מהעבר, שהוכחשו או עוותו במהלך התקופה הלטנטית. המימוש בפעולה משרת את האגו בהגנה מפני חוויה של חרדות, כך שהקונפליקט נחווה לא כאינטרא-פסיכי אלא כשל האגו מול העולם החיצון. המימוש בפעולה יכול איפה להיות בשירות הסינתיזה ובנית הרציפות של האגו, שדרושים משום שהאגו ההורי פחות ופחות עומד לרשות האגו של המתבגר. הטיפול במימוש בפעולה של המתבגר הוא על ידי כך שעוזרים לו לפתח סבילות למתח ולחרדה, בהפנמה ובדיפרנציאציה בין הפנימי לחיצוני, בין האגו למציאות, בין עצמי לאובייקט. לעתים צריך לטפל בטראומות מהעבר.

רגרסיה:

 ההתפתחות של המתבגר מתפתחת תמיד לאורך מסלולים רגרסיביים. מבחינה מינית, בשלות גניטאלית יכולה להיות מושגת רק באמצעות מעקף דרך דחפים פרה-גניטאליים. ההתקדמות הגניטאלית היא אגו-סינטונית ונתמכת על-ידי עמיתים ומבוגרים. רגרסיה פרה- גניטאלית היא בעלת איכות אגו-דיסטונית , וכרוכה בירידה של ההערכה העצמית.

האגו המתבגר עוסק, באמצעות רגרסיה זו, בקונפליקטים, בחרדה, ובאשמה אינפנטיליים, שהאגו החלש והמוגבל של הילד החביוני לא היה מסוגל לפתור, לנטרל, או להפתר מהם. הרגרסיה של המתבגר מטרתה התרה (רזולוציה) של התלות הילדותית, שאינה עולה בקנה אחד עם יחסי אובייקט בוגרים ועם האוטונומיה של האגו. יחסי האובייקט הילדיים מאופיינים בעיקר באמביוולנציה, בין ליבידו ואגרסיה, בין פחד מאיבוד האהבה לבין פחד מסירוס. אצל המתבגר האמביוולנציה היא בין אהבה בלתי מותנית (המתבטאת ברכושנות (פוססיביות) טוטאלית) לשנאה בלתי מתפשרת, (הרסנות טוטאלית), בין אהבה ומשיכה עזה לבין הבלתי אפשריות שלהם.

אצל המתבגר מתרחשים מנגנוני פיצול, שבהם אספקט אחד של האובייקט הינו חיוני ואהוב, ואספקט אחר הוא שלילי ושנוא. פיצול בדמות ההורית (SPLIT PARENTAL IMAGO) של השלב הפרה-אדיפאלי הינו תופעה אוניברסלית ברגרסיה ההתבגרותית, ונחוצה לגיבוש האישיות. המתבגר משתמש בסביבה החברתית שלו – קבוצת בני הגיל – למטרות של אינטגרציה והרמוניזציה של השיירים של האובייקטים המפוצלים. ביחסיו אלה עם הסביבה החברתית, המתבגר משנה את עצמו יותר מאשר את האחרים (AUTOPLASTIC MILIEU). המתבגר יכול להזדהות באורח זמני עם הסביבה הזו, ולהשליך עליה אספקטים קיצוניים של האובייקטים הפרימיטיביים המפוצלים שמופנמים אצלו. פעולה זו כרוכה בירידה זמנית בבוחן המציאות. לעומת זאת, חוסר יכולת להשתמש בסביבה להתפתחות עצמית הוא פתוגנומי.

הרגרסיה בה מדובר כאן אינה, איפה, הגנתית, אלא משרתת תפקיד אדאפטיבי (הסתגלותי). האגו של המתבגר התקין יכול לבצע רגרסיה זו, ולשאת את החרדה שהיא מביאה, כתוצאה מהעליה בדחפים. זה אפשרי כאשר האגו של המתבגר קשור דיו במציאות. כאשר אין זה כך, התהליך הפנימי מוחצן ונעשה קונקרטי. החצנת הקונפליקטים של המתבגר לובשת צורה של הזדהויות קבוצתיות ואידיאולוגיות.

המשימה של בניה מחדש נפשית באמצעות רגרסיה מייצגת את העבודה הנפשית המפחידה ביותר של ההתבגרות.

התבגרות היא השלב היחיד בחיי אדם שבו רגרסיה של האגו ושל הדחפים מהווים מרכיב הכרחי בהתפתחות הנורמלית. רגרסיה של האגו משמעה חוויה מחדש של מצבי אגו שכבר ננטשו. במציאות הם יכולים להתבטא ב-ACTING OUT, ב'שפת הפעולה'  ו'שפת הגוף'. רגרסיה האגו מתבטאת גם בהערצה של אנשים, שהיא שריד להערצה הילדית של ההורים.

התנהגויות לא רציונאליות וסוערות של המתבגר מהוות פעולות הגנתיות שנעשות על-ידי האגו המתבגר כדי לשמור על המבנה הנפשי מפני פירוק רגרסיבי.

ACTING OUT מופיע כאנטיתיזה לפסיביות, לכוחות הרגרסיביים שמושכים פנימה ואחורה. המימוש בפעולה נותן איפה תחושה דלוזיונאלית של שליטה על המציאות. בצורה שדומה לשימוש שעושה ילד בהורה לשם סיפוק צרכים נרקיסיסטיים, המתבגר משתמש בעולם החיצוני באמצעות המימוש בפעולה לסיפוק עולמו הפנימי.

ציפיות עצמיות מרוממות הן דומיננטיות, כפי שילד נראה כגאון בעיני עצמו ובעיני הוריו. פנטסיות אופייניות של מתבגר הן מלאות תהילה וגדולה, תשוקה ועושר, הרפתקאות וריגושים. כאשר הוא נכשל במימוש פנטסיות אלה, הוא מתאכזב, נפגע, נמלא חרדה, כועס, ונאבק. לכן חייו אף פעם אינם רגועים, ומורכבים מתנודתיות בלתי פוסקת בין ציפיות, הניסיון למימושן, ההתאכזבות מהן, והמאבק עליהן. ברצון הכפייתי להתחלק בחוויות וברעיונות יש מידה גדולה של אגוצנטריות ודרשנות. קונפליקטים ומשברים של התפתחות מהווים תקופות קריטיות להתפרצות של קשיים נוירוטיים.

אינדיבידואציה:

ניתן לראות את ההתבגרות בכללה כתהליך השני של האינדיבידואציה, כאשר הראשון נעשה בשנת החיים השלישית, עם השגתן של קביעות עצמי ואובייקט. בשתי התקופות הללו של האינדיבידואציה יש פגיעות רבה של ארגון האישיות. בשתיהן יש צורך בשינויים נפשיים, ובשתיהן, אם אינן מתבצעות כהלכה, נוצרת פסיכופתולוגיה. מה שמרגרט מהלר כינתה "הבקעות מהממברנה הסימביוטית להפיכת עולל אינדיבידואלי" נעשה בהתבגרות כהשלה של התלות במשפחה, והתרופפות קשרי האובייקט הילדיים, במטרה להיהפך לחבר בחברה הבוגרת. במונחים מטאפסיכולוגיים ניתן לומר כי רק בסיום ההתבגרות יצוגי עצמי ואובייקטים רוכשים יציבות וגבולות יציבים. הסופראגו האדיפאלי, בניגוד לסופראגו הארכאי, מאבד בתהליך זה מהנוקשות ומהחוזק שלו, בעוד החלק הנרקיסיסטי של האגו האידיאלי רוכש קביעות והשפעה רבות יותר. האיזון הנרקיסיסטי מופנם, ומתחזקת הקביעות בהערכה העצמית ובמצב רוח, שאינם תלויים במקורות חיצוניים או לפחות תלויים באותם מקורות שהפרט בוחר להיות תלוי בהם.

האינדיבידואציה של המתבגר היא ההשתקפות של אותם שינויים מבניים שמלווים את ההתנתקות הרגשית מאובייקטים ילדיים מופנמים.

עד להתבגרות האגו ההורי היה זמין בצורה סלקטיבית לילד כאקסטנסיה (שלוחה, הארכה). התלות של האגו הילדי באגו ההורי לשם השגת שליטה בחרדה ולויסות ההערכה העצמית מאפיינת את השלב הלטנטי. בהתבגרות מצב זה נפסק בהדרגה. האגו ההתבגרותי נחשף עם חולשותיו, ולאט לאט מתחזק, תוך שהוא מתמודד עם התגברות העוצמה של הדחפים (המיני והתוקפני). המשימה ההתפתחותית של האינדיבידואציה השניה היא הניתוק של השקעות ליבידינאליות ואגרסיביות מהאובייקטים המופנמים של אהבה ושנאה

אינדיבידואציה משמעה שהמתבגר לוקח יותר ויותר אחריות על מה שהוא עושה, ועל מה שהוא, במקום להטיל אחריות זו על אלה שגידלו אותו. תהליך ההתנתקות מאובייקטים ילדיים מחייה מחדש את המגע של האגו של המתבגר עם הדחפים הילדיים ועמדות האגו הילדיות. העימות המחודש איתם הוא רכיב הכרחי בתהליך העצמאות של המתבגר. תפקודי האגו ומבנים נפשיים עוברים פלוקטואציות (תנודות) ושינויים רציניים. ישנו פירוק ארעי ובניה מחדש, מעין אונטוגנזה. האגו והסופראגו של המתבגר נעשים מעורבים מחדש ביחסי אובייקט ילדיים. המתבגר צריך מצבים רגשיים חזקים, חדים וקיצוניים, מתוך רעב לרגשות ולמצבים רגשיים שנחוו בשלבים התפתחותיים מוקדמים מאד. קבוצת בני הגיל מהווה תחליף זמני למשפחה, בהקבלה לתפקידה של האם באינדיבידואציה הראשונה. הקבוצה הזו מאפשרת הזדהויות ללא התחיבויות, ומאפשרת אקספרימנטציה ביחס לתלויות של הילדות.

גיבוש האופי:

כל הפרעה אישיותית קשורה לקונפליקטים לא פתורים של יחסים בין-אישיים. לכן יחסי ההעברה הנוצרים בטיפול הם הכלי החשוב ביותר להתמודדות עם הפרעות של גיל ההתבגרות.

יש הבחנה ברורה בין בעיות של קונפליקטים לבעיות של התפתחות. בעיות אישיות של מתבגרים קשה לפתור באמצעים רציונאליים או קתרטיים. בבעיות התפתחותיות קשה יותר לטפל באמצעים של טיפול פסיכואנליטי רגיל.

הסטרוקטורה הנפשית נוצרת ומתקיימת דרך אינטראקציה בלתי פוסקת עם הסביבה. המבנה הנפשי הוא, איפה, השתקפותה של הסביבה, אחרי שהופנמה, שולבה, ואורגנה באופן סלקטיבי לתוך הדפוסים הפנימיים היותר קבועים,שהם האישיות.

יצירת האופי וההתבגרות הן מלים נרדפות. בעוד תכונות אופי ואספקטים של האופי נקבעים עוד קודם לכן, אפילו בשלבים הפסיכוסקסואליים של הילדות, הרי האופי עצמו מתקבע בהתבגרות. יצירת האופי היא תהליך אינטגרטיבי, וכרוכה בהפחתה של קונפליקטים ושל חרדה.. האופי הינו הפתרונות הקבועים שהמתבגר יוצר להתמודדות עם טראומות הילדות שלו. טראומות אלה הן אוניברסליות, אנושיות, ובלתי נמנעות במהלך הילדות. ההתגברות עליהן משמעה הפיכתן לאגו-סינטוניות באמצעות הטמעתן לתוך מבני האופי.

 

סיכום – משימות ההתבגרות:

לסיכום, יש ארבע משימות של ההתבגרות: אינדיבידואציה, טיפול בטראומות באמצעות גיבוש האופי, שימור הרציפות של האגו, וקביעת הזהות המינית.

שינויי האישיות שמציינים את סוף ההתבגרות הם של אינטגרציה ודיפרנציאציה. זהו התהליך של יצירת האופי. גיבוש האישיות הוא התפקיד העיקרי של ההתבגרות. בתקופה זו קשה לטפל באמצעים הדינמיים המקובלים, כי המטופל המתבגר עסוק בגיבוש האופי שלו. מה שהטיפול יכול לעשות הוא להעלות את הסבילות לחרדה ולווסת את הדרכים בהן המתבגר מתמודד איתה.

מתי ההתבגרות מסתיימת? סימנים חיצוניים כוללים דעיכתם של מצבי רוח משתנים, רגשות מובעים בצורה סלקטיבית. המאמץ להבין את עצמו מוחלף במאמץ להבין אחרים. ההתנהגויות ומוטיבציות נעשות יותר חזויות. האופי מתגבש במובן של אוטומטיזציה של תגובות והתנהגויות, עם פחות אלטרנטיבות. העצמאות של האגו מאתגרת בהצלחה את הסופראגו. מתגבש סגנון חיים, תוכנית חיים, התנהגות החותרת לתכלית. היחסים הבין-אישיים משתנים בכיוון של מעורבות והתחייבות.

אלו השינויים החיצוניים (הפנומנולוגיים). השינויים הפנימיים (הפסיכולוגיים) הם מהותיים יותר לקביעת סיומה של ההתבגרות. אלה כוללים את הסיום של תהליך האינדיבידואציה השניה – הפרדות מתלויות ילדיות, התרה של קונפליקטים פנימיים (מה שמוריד צורך במימוש בפעולה); ההתקשרויות הליבידינליות מיוצבות בין עצמי, אובייקטים פנימיים, ואובייקטים חיצוניים, מה שמוריד צורך במצבי רוח עזים ומשתנים. האמביוולנציה יורדת, האהבות והשנאות נעשות פחות עזות ויותר אינטגרטיביות, מה שמוריד צורך במרד. אספקטים של האובייקטים המופנמים מועברים למוסדות חברתיים. האגו נעשה יותר רציף, קבוע וצפוי. הטראומות מטופלות באמצעות רכישה של מיומנויות תעסוקתיות וחברתיות, קשרים אישיים וחברתיים, ומחויבויות אידיאולוגיות – בעצם, סוציאליזציה של הטראומה, תוך שימוש במוסדות החברתיים המתאימים. המתבגר נוטל יותר אחריות על חייו, נעשה יותר סביל לחרדות, למתחים, וללחצים, וחדל להתאבל על אובדנן של משאלות, פנטסיות, ואובייקטים מהילדות. ארגון האישיות הנרקיסיסטי מוחלף בארגון אישיות יותר בשל, שבו קשרי אובייקט פרימיטיביים מוחלפים הקשרים בוגרים מורכבים. נטישת האידיאליזציות, והחלפתן ביחסים רב-ערכיים, היא אולי התהליך הכי כואב של ההתבגרות.

 

כתיבת תגובה