בזמנים קשים אלה אנחנו מקבלים הרבה יעוץ ביחס לעזרה לאנשים במשבר. אחד הדברים שפגשתי בהם ביעוצים אלה לא פעם הוא ש"טיפול דינמי לא מתאים כאן". כמטפל בגישה דינמית שעסק במשך שנים רבים בכתיבה, טיפול, הדרכה, והוראה של התערבות במשבר טענה כזו נראית לי לא נכונה. אמנע עכשיו מלהכנס לויכוח הבלתי נגמר של "דינמי מול CBT". הטוענים כך אולי חושבים על מטפל אנאליטי שתקן שפעם בכמה זמן מהמהם "אהא", מתענייין ביחסיו של המטופל עם אימו, ומפרש את ההעברה. זו כמובן קריקטורה של מטפל דינמי, אבל הנכון הוא שבהתערבות במשבר אנו נדרשים לעמדה יותר אקטיבית ויותר גמישה (למשל בסטינג) ביחס לטיפולים 'רגילים', אם כי מי שמעורה בנושא של טיפולים דינמיים מוגבלים בזמן כבר יודע זאת מזמן.
אין אני מתיימר ללמד כאן את הנושא, אלא להציע כמה נקודות שעשויות לעזור למטפל הדינמי שניגש להציע התערבות במשבר, שלצערנו כה נדרשת בימים אלה.
- לאנשים במשבר יש צורך לדבר על מה שקרה להם (עיבוד החוויה), והמטפל מציע הקשבה אמפתית, סבלנית, רגישה, מכילה, מתעניינת, חומלת, כמובן לא ביקורתית או שיפוטית. לפעמים למטופל קשה לדבר מסיבות שונות (מוצף, מדוכא, חרד, לא מאמין שאפשר להבין אותו) והתפקיד של המטפל לעזור לו לבטא את עצמו, בדרך סבלנית. המטפל מעורר אמון ומעביר למטופל את ההרגשה שהוא, המטפל, יכול להבין אותו, למשל בכך שמראה לו שהוא יכול להיות אמפאתי עם אספקטים של מצבו.
- המטפל מרגיע את המטופל, כמובן לא בדרך הישראלית הידועה של "אל תדאג, יהיה בסדר", אלא בחיבור לאלמנטים בסיטואציה שיש בהם כדי להרגיע (כמו: שהמצב המסוכן כבר חלף, שהמטופל נמצא במקום אחר, שהוא נמצא עם אנשים שעוזרים לו, וכדומה).
- אנחנו יודעים שהדבר שהוא הכי חשוב לבני אדם הוא יחסים עם בני אדם אחרים. היחסים עם המטפל עצמו חשובים, כמובן, אבל יותר מהם חיבור (מוביליזציה) של המטופל עם אנשים אחרים שיכולים לתת לו הרגשה שהוא פחות בודד, שהוא יותר בטוח, אהוב, מוערך, נחוץ וכדומה. מדובר הן בדמויות מעולמו של המטופל (בני משפחה, חברים, וכד') והן בדמויות מטפלות במילייה הנוכחי.
- מטופלים אלה נמצאים בדרך-כלל בהתאבלות – אם על אנשים בסביבתם שבאמת מתו, ואם על חורבן ביתם או אספקטים אחרים מחייהם. יש צורך לעזור להם בעיבוד האבל.
- לאנשים יש צורך לתת פשר ומשמעות למה שקרה להם. אדם דתי יכול לייחס מה שקרה לרצון האל; אדם שמאלני יאשים את ביבי, אדם ימני יאשים את השמאלנים, ואפילו אפשר להאשים את אירן, ביידן, או בוגדים מבית. למטפל אין פשר משלו שהוא הנכון, אלא תפקידו לעזור למטופל למצוא פשר שיתאים לו ולמערכת האמונות שלו.
- יש צורך ברצף של זהות. אנשים במשבר מרגישים לעתים קרובות שמה שקרה להם אינו דומה לשום דבר אחר שקרה בחייהם (ואולי הם גם צודקים). יש מקום לעזור להם ליצור קוהרנטיות, שהם אותו אדם שהיו עד עכשיו והאדם שימשיכו להיות, ולשבץ את הארוע המשברי ברצף הזה.
- אנשים שונים מגיבים למצבי משבר בדרכים שונות, כפונקציה של אישיותם ונסיון חייהם, מכלול החוויות המשמעותיות שהם עברו. בהתערבות במשבר איננו יכולים לבצע באופן סיסטמתי הערכה אישיותית ועיבוד של יחסי האובייקט מופנמים, אבל יש צורך להתייחס אל אלה כדי לעזור למטופל לעבד מה שקרה לו בהתבסס על נסיון העבר שלו, מנגנוני ההגנה וההתמודדות שגיבש, ובמיוחד המשמעות שהוא נותן להתנסויות חייו. למשל, אדם שמגיל צעיר הרגיש לבד ולא מובן, עשוי להרגיש כך גם במשבר הנוכחי, ובהתאם, גם לדרך שבה יעזר (או יתקשה להעזר) במשבר הנוכחי. אדם חשדן עשוי להרגיש שהדברים מהם פחד כל חייו עכשיו התאמתו, אדם פסיבי עשוי להרגיש שקורים לו דברים שאין לו שליטה עליהם, ואדם עם דימוי עצמי של חזק עשוי לגייס כוחות כדי להמשיך ולשמר את הדימוי הזה.
- פילוסופים של הטיפול הנפשי (כמו ג'רום פרנק) סיכמו שהעזרה העיקרית לאנשים במצוקה היא שדמות סמכות מעבירה להם תקווה (insertion of hope): כמה שהמצב עכשיו גרוע הוא צפוי להשתפר.
הדברים שכתבתי לעיל הם מאולתרים. ניתן לקרוא הרבה דברים יותר מסודרים על התערבות במשבר. הדברים לעיל אינם מוציאים עזרות נוספות, כולל אלה שניתנות באמצעים שאינם אופיינים למטפלים דינמיים, אלא מוסיפים עליהן.