מאדאם בובארי בת הכפר: האישיות ההיסטריונית
Madame Bovary of the village: The Histrionic Personality
צבי גיל, מ.א. (1), אנעאם אבו אל היג'א, מ.א. (2), רחל ילקין, מ.א. (3)
(1) מרפאה קהילתית לבריאות הנפש, עכו, מרכז לבריאות הנפש 'מזור'; מרפאות לטיף, מכון אנאפה, חיפה
(2) מרפאה קהילתית לבריאות הנפש משגב, שירותי בריאות כללית
(3) בית ספר 'כרם גפנים', כרמיאל
להתכתבות: צבי גיל, ת.ד. 3636 חיפה 3103601 tsvigil13@gmail.com
Madame Bovary of the village: The Histrionic Personality
Tsvi E. Gil, B.Sc., M. A. (1), Anaam Abu El Hija, M. S. W., (2), Rachel Yelkin, M. A.(3)
(1) Acre Community Mental Health Clinic, Mazor Mental Health Center; Latif Child Mental Health Clinics; Annafa Institute of Psychotherapy, Haifa
(2) Community Mental Health Clinic of Misgav, Clalit Health services
(3) Kerem Geffanim School, Carmiel
Correspondence: Tsvi Gil, POB 3626 Haifa 3103601, Israel
מלות מפתח: אישיות היסטריונית, מאדאם בובארי
Key words: Histrionic personality, Madame Bovary
המאמר מוקדש לאנה יופן-גיל ז"ל, רעיה ומטפלת אהובה
תמצית:
המאמר מציג את המושג של האישיות ההיסטרית, או ההיסטריונית, כפי שהתפתח בספרות הטיפולית, ובעיקר הפסיכואנליטית, מאז פרויד ועד ימינו, כולל ביקורות פמיניסטיות עליו, ומתעכב במיוחד על האטיולוגיות ההתפתחותיות המשוערות לאבחנה זו, ועל הדינמיקה שלה בחיים הבוגרים. האטיולוגיה המשוערת היא קשיים בהתפתחות בשלבים פרה-אדיפאליים ואדיפאליים. אלה מובילים לגלעין המשוער של הדינמיקה של אישיות זו, והיא, קשר משולש ממקור אדיפאלי: המטופל נע בין שני קשרים משמעותיים שהוא יוצר בחייו, האחד קיים ומתסכל, השני מדומיין או נשאף. נושא זה אנו מדגימים באמצעות מקרה טיפולי של אשה נשואה שיצרה קשר לא ממומש עם מאהב, ובאמצעות גיבורתו של הרומן הצרפתי הידוע מהמאה התשע-עשרה, 'מאדאם בובארי'.
מלות מפתח: אישיות היסטריונית, מאדאם בובארי
.
מאדאם בובארי בת הכפר: האישיות ההיסטריונית [1,2)
במאמר זה אנו רוצים לדון באישיות ההיסטרית ולאייר אותה באמצעות שני מקרים: האחד, מקרה טיפולי, והשני – באמצעות מאדאם בובארי.
האישיות ההיסטריונית (Histrionic) נכנסה ל-DSM-III בהחליפה את האישיות ההיסטרית (Hysterical) הפסיכואנליטית. בעקבות ה-DSM-III פסיכואנליטיקאים (כמו 1, 2) הבחינו בין אישיות HI (היסטריונית) (שהיא היותר מופרעת) לאישיות HY (היסטרית) שהיא הפרעה יותר קלה, יותר אדפטיבית, ובאה לביטוי בעיקר במצבי קצה.
האישיות ההיסטריונית מוגדרת במהדורה האחרונה של מדריך האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (5DSM) (3) כשייכת לאשכול האישיותי הרגשי. אלה אנשים עם רגשיות מוגברת המחפשים תשומת לב. אנשים המאובחנים כהיסטריוניים חשים אי נוחות כאשר אינם במרכז תשומת הלב, קשריהם עם אנשים אחרים מאופיינים לעתים קרובות כפתיינים או פרובוקטיביים מבחינה מינית, רגשותיהם רדודים ומתחלפים במהירות, הם משקיעים בהופעתם החיצונית כדי להשיג תשומת לב, דיבורם אימפרסיוניסטי בסגנונו ומדלג על פרטים, הם דרמטיים, תיאטרליים, ומוגזמים מבחינה רגשית, סוגסטיבים (כלומר, מושפעים בקלות על ידי אחרים או על ידי הנסיבות), ונוטים לראות יחסים שהם יוצרים כיותר אינטימיים ממה שהם באמת.
————————
הערה 1: אנו נתייחס כאן כשווי ערך למושגים 'היסטריה', אופי היסטרי', ו-אישיות היסטרית', וכן לכתיבתם כ-hysteric או histrionicלמרות הבדלים מסויימים ביניהם בהסטורית התפתחותם של המושגים.
הערה 2: אנו נביא כאן את ציוני המגדר ("הוא", "היא" ,הם", "הן") לחילופין ובצורה אקראית, ומשתי סיבות. האחת שהעברית היא שפה מגדרית, ואנו רוצים להמנע מהסרבול של הוא/היא או הוא או היא וכדומה; והשניה, כפי שידון בגוף הטקסט, היסטריה יוחסה באופן מסורתי לנשים, למרות ראיות לכך שקיימת גם אצל גברים, ולפעמים המושג זכה לביקורת על שמשמש לקריקטוריזציה של הדמות הנשית. השימוש בשני המגדרים מייצג עמדה ניטרלית לגבי הקשר בין היסטריה ומגדר
ההיסטריה היתה הנושא הפסיכולוגי הראשון שפרויד חקר (4), ושהכניסה אותו לתחום הפסיכואנליזה. הבנתו את ההיסטריה הלכה והתפתחה, כמו הבנתו את נפש האדם והתיאוריות הפסיכואנליטיות שפיתח, ובסופו של דבר נקבעה כפנטסית פיתוי שהיא חלק מאפרטוס נפשי אוניברסלי שילדים עוברים אותו. המשפט הידוע שלו הוא ש"המטופלות ההיסטריות שלנו סובלות מזכרונות. הסימפטומים שלהן הם שיירים וסמלים בזיכרון של חוויות טראומטיות" (4, עמ. 41). במלותיו היותר מודרניות של בולאס (5) "בעוד שהאדם הנורמלי מחזר אחרי העתיד, ההיסטרי עורג על העבר" (עמ. 61). הסקסואליזציה של ההסטריה חלה מאוחר יותר בחשיבתו של פרויד, והתגבשה עם המקרה של דורה (6). בגירסה זו ההיסטריה ייצגה את הקושי להתמודד עם דחפים מיניים. בשנת 1912 כתב פרויד ש"חיי הנפש של ההיסטרים מלאים מחשבות פעילות, אך לא מודעות" (7). מחשבות אלה מבוטאות ב'מחוות'. הם כאילו מתבוננים בתיאטרון הגופני שלהם. חאן (8) הדגיש שהם תמיד צופים בעצמם כמו היו בתיאטרון, או כפי שניסח פרויד, "משחקת את תפקידה תוך שחזור דרמטי של תמונה מחייה".
ההתנהגות המינית, ובמידה רבה פתיינות מינית, מהווים מרכיב מרכזי בתמונה ההיסטרית כפי שתוארה על ידי דורות של קלינאים. פרנצי (9) אמר שההיסטרי עושה גניטלזיציה genitalizes)) של כל דבר. אבל באותה עת ההיסטרי אינו מודע למשמעות המינית של התנהגותו. מבחינתו הוא לא מפתה, אלא מתגונן. וילהלם רייך (10) היה מהראשונים שתיארו את האופי ההיסטרי, אשר לדעתו מייצג את הצורה היותר פשוטה של שריון האופי. (לעומתו בולאס (5) סבור שהאופי ההיסטרי הוא קרוב לודאי האופי המורכב ביותר בתיאוריה הפסיכואנליטית). לפי רייך היפרסקסואליות היא המרכיב המגדיר של היסטריה. אך לדעתו ההתנהגות המינית אינה מייצגת באמת מוכנות מינית, אלא הגנה מפני חרדה. פיתוי הוא הגנה מפני אגרסיה גברית: במקום להיות מותקפת, נמשכים אליה. זה מסביר את ההתנהגות הפרדוקסלית של ההיסטרים שגם מראים מיניות עזה וגם פוחדים ונרתעים מפעילות מינית ממשית. ההתנהגות המינית היא לרוב לא מודעת ועומדת בסתירה לדימוי העצמי. כאשר הפתיינות נענית הן נעלבות. מיניות זו עוזרת להן להתרחק מרגשות של חרדה או ריקנות, או לפצות על תחושות של חולשה ונחיתות בעולם גברי. הן יוצרות תשוקה ודרישה אשר לעתים קרובות אינן נענות הן ובכך משיגות שליטה מסויימת על יחסיהן עם גברים ומקומן בעולם גברי. הרבה פעמים המיניות הזו מרמזת על נשיות כוזבת או לא בשלה. הן נשארות ילדות שמעמידות פנים שהצטרפו אל עולם המבוגרים.
פנישל (11) סבר – בעקבות פרויד – שהקומפלקס האדיפאלי הוא הקומפלקס הגלעיני של כל הנוירוזות, והוא הכי בולט בהיסטריה, בה הוא נמצא ברמה הפאלית (כלומר, מהשלב ההתפתחותי הפסיכוסקסואלי הפאלי, בשונה מפאזות התפתחותיות מוקדמות יותר). לדעתו, ההיסטרי לא הצליח להתגבר על בחירת האובייקט הראשוני שלו, נשאר מקובע בו, וסיפור חייו הוא הניסיונות החוזרים ונשנים להשיגו, או להדחיק את הצורך בו. המאמץ להדחיק את הקומפלקס האדיפאלי – כלומר, לא להיות מודע למשאלת העריות – גורם לכך שהדחקה היא מנגנון ההגנה המרכזי אצל ההיסטרי, וגורם להדחקה של מיניות בכלל, כי כל משאלה מינית נחווית כמשאלת עריות אסורה. בעקבות פרויד שהצביע על קנאת הפין הנוצרת אצל הילדה שגילתה שלעומת בנים אין לה פין, פנישל, וכן קרל אברהם (12) הבחינו בין שני תת סוגים – מילוי המשאלה והנקמני. לפי זה ניתן להבחין בין שני סוגים של נשים היסטריות (או שני מבנים, או פוזיציות, שעשויים להתבטא אצל אותה אשה) – האחת שעסוקה בלרכוש לעצמה פין, והשניה שעסוקה בלסרס את זה שיש לו פין. יחסי המין עשויים להחוות על ידי אשה זו כמשפילים (עבור עצמה או עבור הפרטנר), והיא מתאמצת להשפיל את הגבר לפני שהיא עצמה תרגיש מושפלת. ביטוי לנקמנות עשוי להיות לתת לגבר להתאהב ולהעריץ את האשה אשר קודם לכן היתה נחותה או חלשה לעומתו. דחפי הנקמנות, לפי גישה זו, מופנים כלפי גברים בכלל, לאו דוקא כלפי גבר אחד ספציפי; לכן הם חוזרים ונשנים, אף פעם לא באים על סיפוקם. התנהגות 'היפרסקסואלית' שנראית לעתים קרובות אצל היסטרים משיגה שתי מטרות – גם להשיג פניס (לכבוש את הגבר) וגם להתנקם בו (על ידי השפלתו). היא צובעת את יחסיו של ההיסטרי עם סביבתו, ועושה ארוטיזציה של יחסי האובייקט שלו. אבל בעצם זו הדחקה של המיניות, אשר עקב זאת מתבטאת בצורות לא הולמות. המיניות ההיסטרית היא בעצם פסוודו-מיניות, שמייצגת את האלמנטים של אכזבה והעדר סיפוק שהיו כרוכים בכישלון של משאלת העריות. בעוד האשה ההיסטריונית נחווית בדרך-כלל כמציגה נשיות מועצמת, ואף מוגזמת, הרי באמצעות מנגנון של תצורת תגובה (reaction formation) היא עשויה לנקוט בהתנהגות 'גברית' – קשוחה, מרוחקת, קרה, אכזרית, מה שמשיג, כמובן, את המטרה הנקמנית, אבל עשוי גם לבטא אכזבה מגברים, המנעות מלבוא למודעות עם משאלת העריות (הרצון להשיג את האב), ורגרסיה למצבים פרה-אדיפאליים. ברמה האטיולוגית, פנישל מציע שילוב של הפרעה תפקודית בילדות עם קונפליקט רגשי חזק שהודחק. היסטרים רבים היו בילדותם ה'ילדה של אבא' או 'הילד של אמא', כאשר מבחינתם ההורה הקרוב והאוהב הוא גם ההורה שלא מאפשר את מימושה של משאלת העריות..
לדעת מסעוד חאן (8), ההתקשרות ההיסטרית מנסה לתקן את הכשל הראשוני, אבל בעצם משחזרת אותו. ההיסטרי מנסה לשפר באמצעות הפיתרון המיני את תפקודי האני שלו. אך כמו האם, גם המאהב אינו מצליח להבחין בצרכי האני, ומגיב במקום זאת לגוף וליצריו. בהתאמה לרייך אף חאן סבור שהמיניות ההיסטרית היא הגנתית – סקסואליזציה של צרכים שהם במקורם לא מיניים, פרה-גניטאליים, ובהתאמה לפנישל חאן מצביע על מרכיב הטינה שבאישיות ההיסטרית. ההיסטרים חיים במצב מתמיד של טינה – הם מרגישים שמשהו נמנע מהם, או שרצונותיהם מתפרשים תמיד שלא כהלכה. בניסוחו של חאן ההיסטרי מרגיש קרבן פסיבי "של מי שחטאו לו ועשו לו, לא הבינו ולא הכירו אותו.., כמי שעושים להם ולא שעושים לאחרים, כמי שחטאו כנגדם יותר מאשר כמי שחוטאים". לדעתו של חאן, הטראומה של ההיסטרי אינה בהכרח של עריות, אלא של כשל באחזקה אמהית. הוא לומד להתמודד עם כשלים בטיפול האמהי באמצעות התפתחות מינית מודגשת ומוגזמת. ההיסטרי מנסה להשיג באמצעות מיניות מה שאחרים משיגים באמצעות תפקודי האני. "כל היסטרי מאמין בדבקות שסיפוק הרצונות והתשוקות המיניות שלו ירפאו את מחלתו".
בספרו 'היסטריה' (5) כריסטופר בולאס מנסה לחזור לראיה של היסטריה כתופעה מינית, וזאת לאחר שפסיכואנליטיקאים נטו לאורך המאה העשרים לעשות "דה סקסואליזציה" של הפסיכואנליזה (עמ. 254) או 'הדחקה של המיניות' (עמ. 7) במסגרת הגישות ההתיחסותיות. לדעתו, אנו ממשיכים לראות הרבה היסטרים, אך נוטים לתת להם אבחנות אחרות, בעיקר של הפרעת אישיות גבולית. באופן כללי בהפרעת אופי עיקר הדגש הוא על עמדה קיצונית ביחס לאובייקט הראשוני. במקרה של היסטרים, סבור בולאס, האובייקט הראשוני הוא האם, וגם בגלל זה סבור בולאס ש"אין הבדל בין ההיסטרי לבין ההיסטרית באשר לתסביך המרכזי של ההיסטריה עצמה. כל מגדר חווה את המיניות שלו כבעייתית ושואף לדה סקסואליזציה כפיתרון" (עמ. 43). בדומה לחאן גם בולאס סבור שאת ההיסטריה, כמו את כל הפרעות האופי ניתן להבין, חלקית לפחות, ככוונון או התאמה שנעשו ביחס אל האם.
בגישה של פסיכולוגית העצמי (מסוכמת ב- 13) היסטריונים חסרים יכולת של ממש לנייד מסלולים אלטרנטיביים לתיקון העצמי כאשר נחסמים בפניהם שיקוף נענה של זולת עצמי. במלים אחרות, הם לא מנסים לחפש אובייקטים מאדירים או של תאומות. במקום, הם מחפשים בצורה עקשנית אובייקטים שהם באופן פוטנציאלי משקפים, חוזרים שוב ושוב על אותן דרכים לא יעילות. בניסוח אחר, ההיסטריונים מנסים לחפש דרכים שונות כדי לתקן את העצמי, אבל הם מכירים רק אחת. החיפוש שלהם אחרי אובייקטים משקפים אינו מוביל לשום מקום, אבל הם לא מצליחים להבין את זה. הם אינם קופאים במקומם לנוכח כשלונותיהם, ואינם נסוגים לתוך מצבי העצמי הלקויים שלהם, אלא ממשיכים שוב ושוב באותו כיוון כושל. הם מתקשים לאפשר לעצמם סטרוקטורה מפצה יציבה. הם מתקשים לזנוח את מאמציהם הכושלים לתקן מסלול פגוע לשם יצירת עצמי לכיד ובטוח.
תיאוריות מאוחרות יותר ייחסו היסטריה לטראומה. לפי ברומברג (14), ההיסטרי נפגע מטראומה – ראו אותו או השתמשו בו לא נכון (ניצול, הזנחה, גריית יתר) ועל כן הוא הגנתי, חרד, נאבק על שליטה. גם מקוויליאמס (15) סבורה שהיסטרים בדרך-כלל סבלו מטראומות מוקדמות, כאשר האובייקט שהיה אמור להביא להם ביטחון הוא זה שגם עורר את החרדה. כך נוצר סגנון התקשורת חרדתי ( anxious resistant), שמאופיין בתחושה סובייקטיבית של חוסר ישע, וחיפוש כפייתי אחרי דמויות מטפלות caregivers)). ביחס לאטיולוגיה מקוויליאמס מסכמת שפרויד וכמה אנליטיקאים אחרים הציעו פיקסציה כפולה, ברמה האוראלית וברמה האדיפאלית. הילדה הנזקקת מתאכזבת מהדרך בה אימה נענית לה בשלב האוראלי. כאשר היא מגיעה לשלב האדיפאלי היא מצליחה להתרחק מאימה על ידי שהיא עושה דהבליואציה שלה, והיא מפנה את אהבתה וצרכיה לאב. צרכיה האוראליים משתלבים במשאלותיה האדיפאליות. נוצר קונפליקט שבו היא גם צריכה את האם וגם מפחיתה מערכה, גם מזדהה איתה וגם מתחרה בה. מצב עניינים זה מקשה על התרה תקינה של השלב האדיפאלי. ילדה זו, כאשר גדלה, נוטה לראות נשים כחלשות או לא משמעותיות, וגברים כחזקים ומרגשים, ונראים כמקור הפוטנציאלי לסיפוק צרכיה ולהשגת אושרה, אבל בה בעת היא גם מקנאת בהם ושונאת אותם. היא מנסה להעלות את תחושת הערך של עצמה על ידי כך שהיא מקסימה גברים, ובאותה עת היא גם מענישה אותם על העליונות והכוח שהיא מייחסת להם. התחום שבו היא מרגישה הכי חזקה הוא המיניות שלה, שהיא מעין 'הכוח של החלשה', שבו היא יכולה להשיג תשומת לב גברית. אך היא משתמשת במיניות זו בדרך הגנתית יותר מאשר אקספרסיבית, ומאחר והיא פוחדת מגברים ועויינת אותם, היא מתקשה ליצור איתם אינטימיות וליהנות ממנה בצורה מלאה.
להלן נציג את האישיות ההיסטרית באמצעות שתי דמויות – דמות ספרותית בדיונית ותיאור מקרה של טיפול.
מאדאם בובארי
מאדאם בובארי [3] הוא רומן שחובר על יד גוסטב פלובר ויצא לאור בצרפת בשנת 1856. הוא עובד לסרט 11 פעמים, תורגם לאנגלית 20 פעמים (16) ולעברית שלוש פעמים (על ידי דבורה בארון בשנת 1957 בהוצאת ספרית פועלים [4], על ידי עירית עקרבי בשנת 1991 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וכן מהדורה מקוצרת בתרגום חיים תרסי בשנת 1957 בהוצאת חרמון).
עלילת הספר (זהירות, ספוילר, אם כי מדובר בספוילר לספר שיצא לפני כמאה וחמישים שנים) מתרחשת בעיירה (דמיונית) בחבל נורמנדי שבצפון מערב צרפת. סיפור המסגרת נפתח ומסתיים בסיפורו של שארל בובארי, אדם טוב לב אך מאופק ועצור רגשית, הנעדר יכולת ואמביציה. בתחילתו של הספר, שארל הוא נער מתבגר עצור וביישן, המתלבש באופן מוזר, שמגיע לבית ספר חדש ומושם ללעג בקרב בני כיתתו. מאוחר יותר מפלס שארל את דרכו דרך לימודי רפואה. אימו היא הבוחרת עבורו אישה, אלמנה שבאה מבית אמיד. שארל נושא אותה לאישה, כפי שגבר במצבו אמור לעשות, ומתחיל לבסס עצמו במקצועו ולעבוד כרופא כפרי. הוא פוגש את אֶמָה הצעירה כאשר הוא מגיע לביקור רופא אצל אביה החוואי. זמן קצר לאחר מכן מתה רעייתו והוא נושא את אמה לאשה. שארל אוהב את אמה אהבה עזה, שאינה נחלשת לכל אורך הספר. אמה עוברת לגור עם בעלה הטרי בסמוך למרפאתו, בכפר קטן שאותו היא חווה כמשעמם, חסר ריגושים, וכמעט ללא חיי חברה. מצב בסיסי זה אינו משתנה גם כאשר הזוג עובר לגור בעיירה קרתנית בשם יונוויל, ונולדת להם בת. אמה, שאינה חשה כל רגש כלפי בעלה ורואה בו אדם בינוני ומשעמם, נסחפת להיכרות ובהמשך להתאהבות בצעיר כריזמטי בשם ליאון המתגורר ביונוויל ומתאהב בה. אולם ליאון עוזב לעיר רואן מבלי שהשניים הספיקו לממש ואף להצהיר על אהבתם. רודולף, אציל המתגורר בסמוך פוגש באמה ויוזם עמה קשר רומנטי. היא מתאהבת בו כליל ומזהה בו את מושא תשוקתה וחלומותיה, כיוון שהיא מדמיינת שעמו תוכל לברוח ולחיות את החיים האחרים והסוערים אליהם היא עורגת. אולם רודולף איננו מעוניין במחויבות שכזו, הוא נוטש אותה, ומותיר אותה המומה, חולנית ומיואשת. בהמשך היא מחדשת את קשריה עם ליאון ונסחפת לרומן ארוך ונועז עמו. בעלה, שארל, לא יודע דבר על כל אלו. לאחר שאהבתו של ליאון כלפיה קהתה, היא נגררת לחובות כלכליים המאיימים להביא לעיקול משק הבית הנמצא תחת אחריותה. הגברים שבחייה אינם מעוניינים לעזור לה, והיא מוצאת את עצמה בודדה, זועמת על גורלה ועל החברה. לבסוף אמה מוצאת את סופה הטראגי בהתאבדות (הסיכום לפי ויקיפדיה).
הערה 3: המחברים אינם יודעים צרפתית, ועל כן כל הספרות ששימשה למאמר זה נקראה בעברית או באנגלית.
הערה 4: העמודים המצוינים כאן מתייחסים למהדורה זו
מאדאם בובארי הפך למושג, 'בובאריזם' (17) או 'תסמונת מאדאם בובארי', שמאפייניה (לפי 18,19) כוללים (1) התמכרות לרומנטיקה: אשה זו מתקשה להיות לבד, וחייבת להיות עם האשליה שאדם אהוב יגיע וישנה את חייה. כאשר היא מסיימת מערכת יחסים היא חותרת מייד להתחיל אחרת. היא מנסה למצוא אהוב המאופיין כמו ברעיונות רומנטיים (כלומר, כמו בספרות, בסרטים, וכדומה), עושה לו אידיאליזציה, בלי לבדוק בצורה ריאלית את מידת התאמתו הממשית לרעיונותיה. (2) יחסים בלתי אפשריים: היא מתקשה ליצור יחסים ממשיים ולשמור עליהם, ולעומת זאת יוצרת התאהבויות בלתי אפשריות. גם כאשר יש לה זוגיות ממשית היא ממשיכה לפנטז אהבה אידיאלית עם מישהו אחר. נמשכת באופן מיוחד ליחסים מסובכים או בלתי אפשריים. כאשר בן הזוג מתגלה בצורתו הריאלית האידיאליזציה נעלמת, היא נעשית מתוסכלת ואחר כך משועממת. היא מתקשה לעבור מהתאהבות (אינטימיות) לאהבה (הדדיות). (3) תחושות של אי שביעות רצון וחוסר סיפוק הן כמעט קבועות (מתחלפות בפרצים או פרקי זמן קצרים של ריגוש). (4) מימזיס (חיקוי) (20): אובססיה ואידיאליזציה של האהוב מובילות לחיקוי ולהתבטלות. אלה מונעים, ככל הנראה, גם על ידי הפחד שהאהוב ינטוש, וכדי להקדים תרופה המטופלת נוקטת בפעולות של הבלעות או התמזגות.
תשומת הלב ל'תסמונת' זו ניתן למצוא כבר במאה ה-19 (אם כי אחרי פרסומו של 'מאדאם בובארי') אצל גוטייה (21) שתיאר אותה כמצב של 'אי שביעות רצון רגשית כרונית'. (דומה שניסוח זה דומה לתובנות של רייך (10) ואחרים שטענו שההיסטרים מתמודדים עם חרדה, ריקנות או דיכאון, לזו של פנישל (11) שהדגיש אכזבה, למרמור (30) שהדגיש דיכאון, חאן (8) שהדגיש טינה, ומקוויליאמס (15) שמצאה חוסר ישע). לפי גישה זו, ההתקשרויות הרומנטיות הנואשות, החוזרות ונשנות, הם נסיונות נואשים להתגבר על חוסר סיפוק זה (דפוס של כפיית החזרה). האטיולוגיה ששוערה היתה כרוכה בחוויות משמעותיות של נטישה או חסך רגשי (אטיולוגיה המתאימה להשערות של פסיכולוגית העצמי (13). במונחים יותר מודרניים ניתן להציע שכמו בהתמכרויות, ההתאהבויות אינן באמת ממלאות את החסר אלא מציעות תחליף ארעי. ההתאהבויות אינן נותנות מענה של ממש הן משום שהמטופלת מחפשת בעצם את האב האדיפלי – והגבר הממשי לא יכול באמת להיות אביה – והן משום שתחושת הריקנות וחוסר הסיפוק נמצאת בתוכה, בעוד היא מדמיינת שאובייקט חיצוני ימלא אותן.
שופמן (22) סבור שאמה בובארי עונה לקריטריונים של הפרעת אישיות גבולית, ובהם: חוסר יציבות ביחסים בין-אישיים כבר מגיל התבגרות (מעבר מבעל למאהב א וממנו למאהב ב), עם שימוש במנגנוני אידיאליזציה ודהבליואציה (שבאים לביטוי ברור בדרכים בהן מתייחסת למאהביה ולבעלה, בהתאמה, וגם התנודות ביניהן – ביחס לבעלה בתחילה אידיאליזציה ודי מהר דהבליואציה); דימוי עצמי שברירי (לעתים היא רואה עצמה מעל אחרים, ולעתים כאפסית ורדודה, ורדיפה חסרת עכבות אחרי תשומת לב), תנודות ניכרות במצב הרוח מנורמותימי לדיסתימי, אימפולסיביות ביחסיה עם אנשים והתקפי כעס קיצוניים עם קושי לשלוט בהם (כאשר צריכה להשאר כמה ימים בביתה, עם בעלה וביתה, כי מאהבה עסוק בעיר אחרת, היא נכנסת לכעס קיצוני המלווה בחוסר סבלנות כלפי בעלה וביתה (ניתן אולי לראות כאן קושי בהפנמת האובייקט, כי אמה מתקשה להחזיק בתוכה בצורה מספקת יצוג של האובייקט שהוא המאהב שלה: העדרו הפיסי מכניס אותה לזעם שהוא אולי ביטוי לדיכאון אנאקליטי וחרדת הכחדה (23); אימפולסיביות באה לביטוי בבזבזנות כספים לא מחושבת לשם סיפוק צרכיה, בעיקר כדי להשיג תשומת לב זו (של מאהביה); תחושות חוסר סיפוק וריקנות, התקפי זעם (על זוטות), דיכאון בעקבות נטישה (של מאהבה), כאשר אז מופיעות גם מחשבות אובדניות ותסמינים דיסוציאטיביים. הדיכאון אינו מושפע מטיפולו המסור של בעלה הרופא (אשר לא באמת מבין את שלפניו) אלא חולף עם הופעתו של מאהב שני (כלומר, אובייקט קונקרטי, ולא תהליך תוך נפשי). ולבסוף, מאמצים קיצוניים למנוע נטישה מציאותית או דמיונית, לצד יאוש רב כאשר לא מצליחה (אשר מוביל אותה, בסופו של דבר, אל התאבדותה). כאבחנה מבדלת מציע שופמן לשקול הפרעת אישיות נרקיסיסטית שמאופיינת בקושי להיות באמפתיה עם אחרים, נצלנות, ראית צרכיה לפני צרכיהם של אחרים, וראית עצמה כמעל אחרים (גרנדיוזיות).
ארלו ובאודרי (24) אמנם אינן מציעים קטגוריה אבחנתית, אך לדעתם אמה בובארי מונעת על ידי צורך בנקמה ומצביעים על נרקיסיסיזם שמתאפיין בגרנדיוזיות, זעם, נצלנות, ותחושת 'מגיע לי', ללא אמביוולנטיות, חרטה או אשמה. לדעתם העוינות שלה מכוונת כלפי כל הגברים שבחייה, ובהסתמכם על מאמרו של פרויד (25) מציעים שהיא חוותה את יחסי המין עם בעלה (בהם איבדה את בתוליה) כסירוס, שמעלה בה זעם. באטיולוגיה שלה הם מציינים אב שאהב אך לא העריך אותה
לדעתנו אמה בובארי, הינה הדמות האופיינית של האשה ההיסטרית, כפי שתוארה והובנה על ידי דורות של קלינאים ושל פסיכואנליטיקאים. אמה היא אשה רגישה ורגשית, ויחד עם זאת רגשותיה נראים שטחיים. רגשות אלה אינם אמיתיים, אלא חיקוי של רגשות כפי שהיא סבורה שהם צריכים להיות. ברגשותיה יש היפוכים וסתירות, שאין היא מבחינה בהם: כפי שתיאר חאן (8), "תשוקה וחרון ומרי" (עמ. 95) כרוכים אצלה זה בזה. בהתנהגותה היא הפכפכה, ויפה לה תיאורו של Barnett (26) "ההיסטרית פורצת עם החוויה הרגשית שלה לפני שהיא מבנה ומבינה אותה כראוי. הפחד שלה ממצבה הרגשי מתפתח בהקשר בין אישי שבו היא מרגישה מוצפת וחסרת ישע מול ההדחקות הרגשיות שלה… העדר הארגון וההתרוקנות הלא בשלה שלה אינם מאפשרים התמיינות, ניואנסים וסידור של המשמעויות של התנסויותיה, וכתוצאה ההבנות שלה את התנסותה הן פשטניות ולא מדוייקות. התקשורת שלה מתייחסת לתחושתיות של חוויותיה יותר מאשר להרכבן, וכתוצאה תקשורת זו היא מוגזמת וצבעונית". הדברים מהם אמה בובארי מוקסמת הם דברים שטחיים, כמו העושר, הברק והזוהר של חיי האצולה, ופסגת חייה – בחלק הראשון של הספר – היא נשף שבו השתתפה. האושר אצלה כרוך בברק חיצוני, מלבושים מפוארים, תכשיטים יקרים, וכיוצא בהם. גם המאהב מתואר במונחי תלבושתו. הפנטסיות שלה אמנם מלאות ברק וזוהר, אבל הן סטטיות. מאחר ורוב חייה אינה זוכה לחיות לפי הפנטסיות שלה היא מפתחת רגש כמעט קבוע של טינה – היא מרגישה שמשהו נמנע ממנה, ונעשית עויינת לרוב הדמויות בחייה (8). הפנטסיות שלה, מסביר חאן, הן לכאורה של אהבה, אבל בעצם של מיניות פרה-גניטאלית, ולכן אינן מובילות ליצירה של קשרי אובייקט בוגרים. במשך הזמן היא מתחילה לתפוס את בעלה כ"אבן הנגף על דרך אושרה" (עמ. 96), והיא מתחילה לשנוא אותו, בתופסה אותו כמקור למצוקתה. במלים אחרות, אם בעלה לא היה שארל אלא מאהב קסום, היא היתה מאושרת.
במערך ההיסטרי מתפתחות ציפיות לא ריאליות לאובייקט תומך והכחשה של האיכויות של אובייקט מתסכל (26). המשאלה הסמויה של ההיסטרי, כתב פנישל (11), היא להיות במקום אחר, או מישהו אחר. וכך מופיעים רגשות של אכזבה, ריקנות, שיממון, דיכאון, אשר מבחינת אמה ריפויים הוא רק באמצעות ארוע חיצוני.
ההתאהבויות של אמה הן באופן ברור אשלייתיות. במלים של בולאס " הארוטיות של ההיסטרי פירושה להעביר את החיים המציאותיים אל תוך ממלכת הסיפור" (5, עמ. 88): עבור לאקאן, כותבים Santos Costa & Lang (27), ההיסטרית מחפשת אדון, ואמה חושבת על מאהבה "אני הנני שפחתך, פילגשך, ואתה – מלכי ואלוהי" (עמ. 162). לפי לאקאן (28, 29) ההיסטרי מחפש אב אדיפאלי מיתולוגי, ונשאר תמיד עם אחר שהוא נעדר, חסר, לא מושלם. הפנטסיה שלעולם אינה מתממשת במלואה היא שהאחר יהיה מושלם, שיהיו לו כל התשובות. לשם כך ההיסטרי מוכן להעמיד את עצמו לשירות האחר, מוותר על תשוקתו למענו. אבל בפועל האחר לא באמת שווה הקרבה זו – מה שאמנם קורה לאמה, שוב ושוב, לא רק עם מאהביה אלא גם עם ידידה (המלווה בריבית, למשל, שאמה משלה את עצמה לגבי תום כוונותיו).
מה, באמת, אמה בובארי רוצה? תשובתה היתה, מן הסתם, 'אהבה'. מרמור (30) היה מציע שהיא מחפשת הזנה והגנה. אולם היא אינה פונה למי שבאמת רוצה ויכול להציע לה את אלה, דהיינו לבעלה, שארל, אלא לגברים שרוצים במיניותה, ולכן באורח בלתי נמנע נידונה להתאכזב, להפגע, להיות מתוסכלת. זו הטרגדיה של ההיסטרי. לפי מולר ואנישקביץ (31) אמה למדה לחפש ביטחון והערכה עצמית בהתקשרות עם גברים אותם היא תופסת כחזקים. מאחר וכוחו הנתפס של הגבר מפחיד אותה, היא עשויה לנסות להפיק ממנו צדדים רכים (בעצם, אולי לנסות להסיט מיניות לאהבה?), אבל כאשר זה קורה, היא מזלזלת בו כי אז הוא נתפס כפחות גברי, כמו בעלה, שארל. כך קורה שכאשה היסטרית היא עוברת מחזורים של הערכת יתר והערכת חסר בדמויות הגבריות אליהן היא נקשרת.
במונחים של חאן (8) אמה מנסה לתקן את הכשל הראשוני שבהתפתחותה, אבל בעצם משחזרת אותו שוב ושוב. "כל היסטרי מאמין בדבקות שסיפוק הרצונות והתשוקות המיניות שלו ירפאו את מחלתו". כאשר היא מבקשת אהבה, ונכנסת לרומנים סוערים, אמה לאמיתו של דבר מבקשת, לדעת חאן, שאהוביה יקחו על עצמם את תפקודי האגו להם היא זקוקה: תלות היתר שלה באובייקט האהבה הא אמצעי להעביר אליו את תפקודי האני שלה. אבל היא נכשלת, שוב ושוב – "'ההיסטרים נודעים בכישרונם למצוא אובייקטים מתאימים רק כדי להביס ולייאש אותם".
אנט (3)
אנט, אשה בסוף שנות העשרים לחייה, הופנתה למרפאה קהילתית לבריאות הנפש באזור מגוריה על ידי רופאת הנשים שלה לאחר שאובחנה כסובלת ממחלה בצואר הרחם והיתה מועמדת לניתוח. אנט היתה לחוצה מאד מהניתוח הצפוי (למרות שנחשב לפרוצדורה קלה יחסית), ובמיוחד בהתחשב שהיתה באותו זמן לקראת סוף הריונה, שהיה לא מתוכנן ולא רצוי עבורה. היא דיווחה על מצב רוח ירוד שהתבטא גם בפרצי בכי, התקפי זעם כלפי בני משפחתה, ירידה בתיאבון וקשיי שינה.
בפגישה הטיפולית הראשונה (שהתקיימה לאחר עריכת אינטייק ובדיקה על ידי פסיכיאטר) אנט הגיעה עם בעלה, אך ביקשה שלא יכנס לפגישה, ואף התרעמה על כך שבפגישות הקודמות (באינטייק ואצל הפסיכיאטר) הבעל הוכנס לפגישות. המטפלת התרשמה שלאנט הוקל כאשר הבעל הושאר בחוץ.
אנט היא הבכורה מחמישה ילדים. לא מסרה מידע מיוחד על התפתחותה המוקדמת. אך כן סיפרה על יחסים מורכבים במשפחת המוצא. את אימה מתארת כאישה שעסוקה בעצמה ובצרכיה, ולא מכוונת לצרכי ילדיה. למשל, האם מיעטה לעסוק בנקיון הבית ובבישול, ואילו אנט הילדה, בחוזרה מבית הספר, נאלצה לנקות את הבית. זוכרת פעם שאימה הגישה אוכל מקולקל. על זה אנט ציינה, מתוך עוגמת נפש, שלאימה "לא היה אכפת שנמות". אימה היתה מקללת את הילדים ואף היתה אלימה, למשל יום אחד, כשהתעצבנה כי אנט לא ישבה כפי שנדרשה להכין שיעורי בית, זרקה לעברה סכין. לדברי אנט מעולם לא זכתה לחיבוק או נשיקה מצד האם.
—————-
הערה 3: השם והמאפיינים שונו כדי לשמור על סודיות. המטופלת נתנה את הסכמתה לפרסומו של תיאור המקרה.
על האב מספרת שהיה מכור להימורים, וכאשר לא היה לו כסף להמר היה עצבני ותוקפני, ואז היו סופי שבוע מתוחים ואלימים. אנט היתה מתחננת בפני אימה שתסדר לאב כסף כדי שהאוירה בבית תהיה יותר רגועה. האב נהג להעדר מהבית שעות ארוכות, ואנט סבורה שנסע לטייל עם נשים ו"לעשות חיים". האם, בתגובה, הסיתה את הילדים נגד אביהם באומרה עליו שהוא נסע כדי לשאת אשה שניה ושהוא שותה אלכוהול. כאשר האב היה חוזר הביתה התרחשו עימותים בין ההורים, כאשר האב מאיים לעזוב את הבית וללכת לאשה השניה. היו פעמים שההורים נסעו לבלות בשעות הערב והשאירו את הילדים בהשגחתה של אנט. אנט היתה מתחננת שלא ישאירו אותה לבד בבית, וזוכרת שפעם שבתגובה אימה הכתה אותה. מגיל צעיר חשה חוסר נוחות בנוכחות האב. נמנעה מלהשאר איתו לבד באותו חדר, וכאשר היה נכנס לחדר בו ישבה היתה משנה את צורת ישיבתה במטרה להסתיר את גופה. אחותה, לעומת זאת, היתה מחבקת ומנשקת את האב ואף עושה לו עיסוי. ההורים דיברו ביניהם בצורה גסה, כולל שימוש במלים מיניות. יחד עם זאת בתגובה לשאלת המטפלת אנט שללה פגיעה מינית.
אחיה מתייחסים אליה כאל האחות הבוגרת ומתייעצים איתה, אך היא מרגישה שאינה יכולה לסמוך עליהם שיתמכו בה, כאשר תצטרך. למשל פעם, בעת משבר ביחסיה עם בעלה, אחיה אמר לה 'תישארי בביתך, אין לך לאן לחזור, גם כך אנחנו בקושי מסתדרים'.
בתקופת התבגרותה אנט נמנעה מליצור קשרים עם בנים, ולדבריה שיחקה את ה'קשה להשגה'. המוטו שלה היה 'אל תתאמצי עבור הבחור, שהוא יתאמץ כדי להשיגך'. היו 'פלירטוטים', בעיקרם שיחות טלפון, שאנט הפיקה מהם הנאה, אך בלי שהרגישה אהבה או תשוקה. פעם אביה תפס אותה בשיחת טלפון מעין רומנטית והיכה אותה על שיצרה קשר אסור עם גבר. היא חלמה לפגוש את הגבר הנכון, שתהיה לו נוכחות וידע להרשים אותה. ניתן לראות כאן הקבלה לאמה בובארי אשר בנעוריה חלמה על "אדונים שהם גיבורים כאריות ורכים ככבשים…. לבושים הדר תמיד ובוכים בדמעות שליש…אביר העולה מן השדה, רכוב על סוס שחור, ונוצה לבנה בקובעו"" (עמ. 35-36)
עוד בטרם היתה בת שבע-עשרה אנט אורסה לבחור כנגד רצונה ובלחץ אביה, שהיה צריך את הכסף שמשפחת הארוס תביא כדי לשלם חשבון חשמל, וכאשר דרשה לבטל ארוסין אלה הוכתה על ידי אביה.
אנט סיימה שתים-עשרה שנות לימוד ללא בגרות. לקראת סוף לימודיה בבית הספר נישאה לבעלה, לדבריה תחת לחץ של הוריה שהיו זקוקים לנדוניה שלה בגלל קשיים כלכליים. בעלה היה מבוגר ממנה בעשר שנים והתלהב ממנה אחרי שראה אותה בארוע (שארל ראה לראשונה את אמה כאשר בא לטפל באביה). הם נישאו אחרי תקופת אירוסין קצרה יחסית של חמישה חודשים, ואנט דיברה על החמצה משום שבתקופת אירוסין ארוכה יותר היתה יכולה להכיר את ארוסה טוב יותר. אמה בובארי, בדומה, היתה צעירה משארל, אותו הכירה כאשר היה נשוי, ואביה "היה רחוק מעושר, ולא עוד אלא שהיה הולך ומפסיד בכל שנה" (עמ. 23), ושמח להשיאה לשארל אשר להערכתו לא יצפה ממנו לנדוניה.
המעבר לחיי הנישואים היה קשה עבור אנט. לפי המקובל עברה לגור עם בעלה ליד הוריו ומשפחתו המורחבת, שם היתה צריכה להתרגל למנהגיהם (כפי שאמה עברה לגור עם שארל בביתו, ולאחר שלא היה לה טוב בו, עברו לעיירה אחרת). אנט התקשתה לשים גבולות למעורבות הרבה מדי, לטעמה, של הוריו והמשפחה המורחבת בחיי היום יום שלה עם בעלה (בדומה לקונפליקט שהיה לאמה עם אימו של שארל). בקונפליקט הזה בעלה התקשה לעמוד מול הוריו (כמו שארל ש"לא ידע מה להשיב, הוא כיבד את אימו ואהב אהבה עזה את אשתו", עמ. 41), ובהרגשתה של אנט ויתר להם, שיתף איתם פעולה, בילה יותר ויותר זמן בביתם, ואנט הרגישה נטושה. כאשר נאבקה על האוטונומיה של התא המשפחתי רכשה לה מוניטין של מי ש'שולטת בבעלה' (בדומה לאמה בובארי). הוריה שלה, לעומת זאת, היו מרוצים רק כאשר הצליחו להשיג כסף מחתנם, וכאשר אנט מחתה בפניהם אביה צעק "בשביל מה חיתנתי אותך?!".
הופעתה החיצונית היתה, מצד אחד, מסורתית, לובשת כיסוי ראש כמקובל בחברה מוסלמית; מצד שני תוארה כ'פרובוקטיבית' – מכנסיים וחולצה צמודים, באופנה מודרנית, ותואמים בצבעיהם, מאופרת, צפורני ידיה ורגליה צבועות בלק אדום זוהר, עונדת תכשיטים – עגילים ושרשראות. (תיאורי הופעתה של אמה בובארי שזורים לאורך כל הספר, וכבר בסצינת הכרותם אמה לבשה "שמלת צמר כחולה עם שלושה קפלים לנוי" (עמ. 16, הדגשה שלנו). בידה אנט אחזה מכשיר טלפון סלולארי. למרות מצוקתה המדווחת נכנסה לפגישה מחוייכת. סגנון דיבורה תואר כדרמטי. בתחילה ביטאה מתח לגבי האפשרות שבעלה יכנס לשיחה, ולאחר שהובהר שלא יכנס, ניכרה הקלה על פניה ובדיבורה.
בשיחה הטיפולית הראשונה עצמה אנט מיעטה להתייחס למחלה הגיניקולוגית שבעטייה הגיעה לטיפול, ותחת זאת היתה עסוקה בהריונה ובחיי הנישואים שלה. ביחס להריון היה קשה להתרשם מחיבור רגשי לעובר, למשל, חוסר התייחסות למינו. ב'מאדאם בובארי' יש התייחסות נרחבת ליחסים של אמה עם ביתה. כאשר היתה בהריון היא רוצה בן, מה שניתן לראות בבירור כמשאלה לפאלוס אותו לא השיגה בילדותה, והיא מדמיינת אותו "שחרחר ואמיץ כח". כפי שפרויד (32 ), אברהם (12), ופנישל (11) הציעו, המשאלה הזו היא גם מילוי צורך וגם מימוש נקמה, וכך גם מבין זאת המחבר: "היה בזה משום נקמה וקבלת פיצוי על חולשתה שלה" (עמ. 79). בביתה היא כמעט לא מטפלת (מוסרת אותה מייד למינקת), בעצם לא משקיעה בה, לא פיסית ולא רגשית, ספק אם אוהבת אותה, ואולי אף מתעבת אותה – "מה מכוערת התינוקת הזו" (עמ. 102). יתכן שאלה הם ביטויים לאכזבתה על שלא ילדה בן, אולי דהבליואציה של התינוקת כמייצגת את הצד הנשי שבה שאינה מקבלת ואינה אוהבת, ואולי יכולות התקשרות לקויות שלה (15, 33) . אנט, לעומת זאת, היתה יותר מוטרדת מהעליה במשקלה והאם תצליח לרדת ממנו לאחר הלידה.
כבר מתחילת הטיפול אנט דיברה הרבה על בעלה. לדבריה התאכזבה ממנו. תיארה אותו כאדם קר, לא רומנטי ולא מפרגן, קמצן ברגשות ובכספים. להרגשתה הוא נטש אותה כדי להיות נאמן למשפחתו, ולסתור את הדימוי שהעניקו לו של מי שנשלט על ידי אשתו. בנוכחותם היה משפיל אותה, כדי לשקם את מעמדו בעיניהם. מבחינה כלכלית הרגישה קרבן לאלימות מצידו, כאשר היתה צריכה להתחנן בפניו שייתן לה כסף לצרכיה. לפני מספר שנים גילתה שמנהל פלירטים וירטואליים עם נשים. נפגעה מאד ועזבה לבית הוריה, בעלה הגיע, הביע חרטה על מעשיו, והבטיח להפסיק את קשריו. לא קשה להקביל את יחסה הביקורתי של אנט ליחסה של אמה בובארי לבעלה.
לעומת זאת אנט סיפרה בהתלהבות ובחוויית ניצחון על גברים שמחזרים אחריה בסביבתה, למשל גיסה, אחי בעלה, ונהגי אוטובוס בהם נסעה. אנט לא נענתה להם, אבל נהנתה מהחיזורים, נהנתה להרגיש שיש לה כוח עליהם, ובינה לבין עצמה תהתה "למה הם נמשכים אלי?" וגם כאן קל להקביל את התנהגותה של אנט לפלירטים של אמה עם סביבתה הגברית, כולל בתקופה שבה היתה בהריון.
ביחסיה עם בעלה אנט היתה עסוקה בלא להכנס להריון נוסף, עד כדי כך שעברה לישון בחדר אחר ונמנעה מקרבה גופנית לבעלה. הוא התנגד לשימוש באמצעי מניעה, מה שגרם לאנט להדוף את נסיונותיו לשכב איתה. לא רק שלא רצתה ילד נוסף, אלא גם תיארה את ההריון האחרון שעברה במונחים שליליים – בחילות, הקאות, והתייבשות, אשר בעטיין עזבה את ביתה ועברה להיות בהשגחה וטיפול של אימה.
כאשר היתה בהריון (בזמן כניסתה לטיפול) היתה עסוקה באיך גופה נראה ובחרדה שמא לא תצליח לחזור לגיזרה שהיתה לה לפני ההריון. כמו כן היתה מוטרדת שלא תספיק לסיים את לימודי הספרות אותם התחילה. לעומת זאת לא היתה עסוקה בעובר או בהתארגנויות לקראת הלידה. המטפלת התרשמה שאנט לגמרי מנותקת רגשית מההריון, מהלידה, ומהעובר. שבועיים אחרי הלידה חזרה ללימודיה וגם לטיפול. התינוק נשאר בטיפולה של אימה (ביתה של אמה בובארי הועברה למינקת שגרה בבית אחר בעיירה). אנט הביעה כעס על התנהגותו חסרת הסבלנות, לדבריה, של בעלה, במהלך אשפוזה.
לאחר שנה בטיפול חשפה בפני המטפלת את סודה – שיש לה קשר רומנטי עם גבר, שהוא עמית של בעלה בעבודתו. אשתו של המאהב הינה חברתה הטובה. היא דיברה עליו בהתלהבות, פניה נוצצות וברק בעיניה, תיארה אותו כ'אהבת חייה', 'הגבר היחידי שפגשתי מעולם'. היא מרגישה שקיומה תלוי בו ואינה מסוגלת לדמיין איך יראו חייה בלעדיו. לאחר התיאור המפורט והנלהב של אהבתה נלחצה פתאם, פנתה למטפלת בבקשה שלא תשפוט אותה על קשר אסור, ושאלה בחרדה אם לא איבדה את ערכה בעיני המטפלת ואם המטפלת לא תפסיק את הטיפול בגלל מה שסיפרה.
קשר סודי זה היה כרוך אצלה בקונפליקט, גם בגלל האיסורים שבדת, ופחדה שאלוהים יעניש אותה; אבל הרגישה שבינה לבין עצמה יש לה היתר מוסרי לקשר. היא תכננה שתתגרש, תיקח איתה את ילדיה, ואחרי שנה תתחתן עם המאהב (אשר בינתיים יתגרש אף הוא). את המימד המביך של בגידתה בבעלה היסוותה על ידי תכנון מפורט איך יראו חייה המושלמים עם המאהב, כאילו המוצלחות של הנישואים השניים תחפה על התנהגותה בנישואים הראשונים, כאילו הבגידה מוצדקת על ידי תוצאתה.
קשר זה, כך הסתבר במשך הזמן, היה במידה רבה וירטואלי, כמו זה של אמה בובארי, אשר השליכה על מאהבה את צרכי ההאדרה שלה, ואשר את מעלותיו ואת אהבתו אליה היא ממציאה לעצמה. וויטלס (34) כתב שהאופי ההיסטרי אף פעם לא מצליח לשחרר את עצמו מהרמה האינפנטילית, ולכן לא יכול לממש את עצמו כאדם בוגר. הוא מערבב דמיון ומציאות, ובמלים אחרות – מאפשר לאיד לחדור אל תוך האגו. היסטרים מגרשים מעליהם מצבי עצמי אפשריים שהיו עשויים להתפתח לבגרות. הם מבקשים פיצוי – על ידי הערצה של גברים ו/או על ידי דמיונותיהם, בהם הם חיים בעולמות הסיפור של אחרים – ובכך מוותרים על התפתחות העצמי הממשי, אשר באופן נורמלי מתפתח על ידי התחברות לאובייקטיים ממשיים חיצוניים סובלימטיביים.
אנט נמנעה מיחסי מין עם מאהבה מתוך תחושת חטא, כאילו הקשר נשאר מוסרי או 'נקי' בכך שאינו מערב בתוכו מין גופני. אך הם היו מתקשרים לעתים קרובות באמצעות הודעות בטלפון הסלולארי, ולעתים רחוקות יותר – נפגשים, בדרך-כלל כאילו באקראי, במקומות פחות או יותר ציבוריים (במקומות העבודה, במשרדים, בקניות, וכדומה). כך הם הורידו את הסיכוי ש'יתפסו' בסיטואציה אותה יתקשו להסביר, אבל גם שמרו על חוויה עצמית של טוהר, ושימרו את האווירה של הרפתקה, תשוקה, דמיון. הם יצרו הרבה ריגושים, למשל להפגש במסעדה בשני זוגות (עם בני זוגם), ואז מחזיקים ידיים מתחת לשולחן.
אנט ביטאה קנאה רבה כלפי המאהב – היתה עסוקה בלדעת בכל עת ועת איפה הוא נמצא, מה הוא עושה, וכאשר חזרו בערב לביתם, שם היו צריכים להפסיק את התקשורת, היתה מתייסרת במחשבות ובדמיונות על מה הוא עושה והאם הוא 'בוגד' בה (עם אשתו). בין השאר דרשה שיצלם את עצמו הולך לישון, כדי שתשתכנע שאמנם אינו באינטימיות עם אשתו. רמות החרדה שלה היו עולות כאשר נסע עם אשתו לחופשות. שם דרשה, למשל, שיצלם את חדרם במלון כדי שתוכל לראות שהם ישנים במיטות נפרדות. כמו כן היתה מוטרדת שלא יסתכל על נשים אחרות. (אמה בובארי: "היכן הוא? אולי מדבר הוא ברגע זה עם אחרות, הן מצטחקות כנגדו והוא נמשך אחריהן, מתקרב…יש אולי יפות ממני, אולם לאהוב אותך יודעת רק אני" (עמ. 162). אנט הרגישה שצריכה לשמור עליו ולכן להתמסר לו, במובן הנפשי (כי הרי לא שכבה איתו), לסגוד לו, לשמור על שליטה רצופה. שניהם הרגישו שעליהם להתחזק בדת כדי להרגיש שמה שהם עושים הוא מוסרי ונכון, היו עסוקים בלקיים את מצוות הדת, למשל תפילות וצומות, ונשבעו זה לזו אמונים. במקביל אנט צמצמה את חייה המשפחתיים והחברתיים, נמנעה ככל שיכלה ממפגשים אחרים, היתה צמודה כל הזמן לטלפון כדי לא לפספס הודעות ממאהבה. כאשר שלחה לו הודעה ציפתה במתח לתגובתו, והתקשתה להתרכז בעיסוקים אחרים. מבחינתה של אנט התקיימה דיכוטומיה ברורה לא רק בין המאהב לבעלה, אלא גם בין עצמה לבין אשת המאהב, אותה תיארה כטפשה, ערמומית, בוגדנית – היה ברור מהתיאור שאנט היא אשה ראויה יותר למאהבה, ושקשר האהבה שלהם הוא יותר יפה, טהור, נכון.
בשלב זה אנט שיתפה את המטפלת בסיבה נוספת, אמיתית יותר, לרצונה להמנע מהריון נוסף – התחושה שבכך היא 'תבגוד' במאהב שלה, ותחבל בתוכניותיה להתגרש מבעלה כדי להנשא למאהב. כאשר נכנסה, כמתואר לעיל, להריון לא מתוכנן (ולא רצוי לה אבל כן רצוי לבעלה) המאהב הגיב בכעס רב, וקרוב לודאי שהריון זה, ותגובתו של המאהב, היו הרקע האמיתי למצוקה עימה הגיעה מלכתחילה לטיפול. לאחר שהמאהב נרגע הוא החל להחמיא לה על גזרתה ההריונית, מישש את ביטנה, וביקר אותה במחלקת היולדות (לאחר שבעלה עזב), מה שהביא את אנט להתרגשות רבה.
ביחסיה עם המטפלת אנט הדגישה כמה הקשר הזה נחוץ ומיוחד עבורה, "מעולם לא הכרתי מישהי כמוך". ביקשה מהמטפלת שתשמש עבורה דמות הורית אשר תיתן אישור וגיבוי לקשר של אנט עם מאהבה, אבל גם תקבע עבורה מה אסור ומה מותר ונכון בקשר זה. היתה עסוקה בלפענח את הבעות פניה של המטפלת ולנחש את מחשבותיה – האם מסכימה ומאשרת את הרומן שלה? האם מזדהה איתה או מרחמת עליה? ניסתה לקנות את ליבה, למשל הזמינה אותה לבקר בביתה תוך הבטחה ש'תפנק אותה'. בפעם אחרת הציעה שתעזור למטפלת לפתוח קליניקה פרטית בכפר שלה (של אנט), שהיא תעזור לה לעצב אותה ולהשיג מטופלים, ותוך כדי כך תמשיך בטיפול אצלה. בפעם אחרת, אחרי ריב עם המאהב, הביעה משאלה להכניס מיטה לחדר הטיפולים, כך שתוכל לשכב עליה ולנוח. ניתן לראות כאן, אולי, נסיון לפתות את המטפלת כדי שתהיה עבורה, בתמורה, דמות הורית מיטיבה, והמשאלה למיטה היא רגרסיבית באופיה, אולי תחליף למיטה שבה אינה שוכבת עם המאהב, אולי סובלימציה למיניות שאינה מתממשת. המטפלת כמובן סירבה לבקשות אלה, אבל פירשה אותן כמשאלות להורות מיטיבה. בדומה להורה אדיפאלי היא לא נענתה למשאלה (משאלת העריות), אבל המשיכה להציע את הורותה הקשובה והמכילה. אנט לא אהבה את הסירובים של המטפלת, אבל הודות לקשר הטוב ביניהן יכלה להשתהות איתם.
אנט באה לכל הפגישות, שיתפה בפתיחות, אך נראה שפיתחה ציפיות וצורך בטיפול ללא גבולות. החלה לבקש פגישות כפולות בטענה שזמן הפגישה אינו מספיק לה לספר הכל. היה נראה שהיא מנסה למשוך את המטפלת שתיצור איתה 'קשר מיוחד', (כמו הילד שמנסה לגייס את ההורה לצידו ולהרגיש שהוא הכי אהוב או הכי מיוחד) וגם לגייס אותה לצידה בויכוחים שיש לה עם בעלה. היתה שואלת את המטפלת 'מה את חושבת עלי?', 'האם אני מעמיסה עלייך?' . כאשר המטפלת החזירה לה את השאלה בחזרה ענתה אנט "אני מאוהבת בעצמי", והמשיכה להפליג בתיאור נשיותה, וש"אפילו המרצה בלימודים התאהבה בי ואמרה לי שהצפורניים של כפות הרגליים שלי הן מיוחדות". יחד עם זאת בהמשך התלבטה בקול רם אם לא עדיף שתחזור ללבוש שמרני, שמלות רחבות וכדומה. כאן המקום לציין שהמטפלת עצמה היא אשה מוסלמית הלובשת לבוש מסורתי, ועלתה אפשרות שאנט מנסה להזדהות איתה או לרצות אותה, לקבל על עצמה את ערכיה ואת אורח חייה של המטפלת.
העיסוק הרב של אנט בחייו ובהתנהגותו של מאהבה החל להכביד עליו. הוא התלונן שהוא מרגיש רדוף ונחנק בגלל ה'השגחה' האינטנסיבית שלה עליו, שטף ההודעות שמקבל, הציפיה שיענה עליהן מייד, הכעסים כאשר מתמהמה בתגובותיו. ("ליאון לא ידע מה זה היה לה, מהיכן באה פתאם הלהיטות הזו אחרי התענוגות, החושניות הזו ורוגז העצבים", עמ. 234). אנט לא אהבה, כמובן, את תלונותיו והתמרמרויותיו, אך הודתה בפני המטפלת שהיא מבינה אותן, אבל מתקשה לשנות כי חוששת שאם תרפה הוא ישמט לה. היא נפגעה ממנו וכעסה על הכעס שלו, והחלה לדמיין שמתנקמת בו, עם משאלה לגרום לו פגיעה וכאב כפי שגרם לה. מתוך כוונה לעורר את קנאתו סיפרה לו על הגברים שמפלרטטים איתה, ועל חלום שלה שבו מופיע גבר אחר. (אמה בובארי סיפרה למאהב שלה, "כדי לנסותו… כי פעם אהבה איש אחר" (עמ. 228-229). הריב עם המאהב העלה אצל אנט רגשות אמביוולנטיים כלפיו ("אני אוהבת אותו אבל גם שונאת אותו"), והחלה לתכנן בדמיונה סיטואציות שבהן יקנא בה והיא תינקם בו. זה איפשר לה להתחיל להתבונן בבעלה בעיניים מפוכחות יותר, כאשר הוא מעורר בה פחות תשוקה מינית אבל גם פחות שנאה ונקם. גם הטיפול היה למקור קנאה, כאשר אנט העבירה לו את המטפלת כדמות נערצת ואת הטיפול כמקום הכי חשוב לה ושבו היא, אנט, הכי פתוחה, יוצרת את הכי הרבה אינטימיות.
אנט הרגישה שהיא נמצאת בתחרות עם אשתו, תחרות שהאפשרות שתפסיד בה מעוררת בה מצוקה רבה. המאהב טען שהוא ממתין שאנט תתגרש כדי שיוכלו להנשא ולממש את אהבתם, ועד אז צריך להמשיך את חייו עם אשתו כרגיל. אנט, מצידה, הודתה שמתקשה להחליט ולפעול לגירושים מבעלה (למרות שהצהירה שזו כוונתה והיתה מדמיינת את עצמה עושה כן). עם התקדמות הטיפול יכלה להציג את בעלה בצורה יותר אמביוולנטית, תוך שהיא מודה בצדדיו החיוביים, כמו הדרך בה מתייחס לילדיהם, משחק ומטייל איתם. בשלב זה הנרטיב שיצרה היה שבעלה הוא לא כל כך גרוע, אבל היא 'חולה במחלת האהבת' (35).
בשלב מתקדם של הטיפול הכניסה אליו עוד דמויות מחייה, כמו ילדיה, אשר יכלה לדון בהישגיהם הלימודיים והחברתיים, להתפעל מהופעתם, ולהביע דאגה ביחס לבעיות רפואיות שהתעוררו אצלם. בסיפוריה אלה בעלה נדחק למקום שולי, כאילו רק היא מנהלת את המשפחה. בהמשך האינטנסיביות של הקשר עם המאהב פחתה, אף כי לא ויתרה עליו לגמרי. אף כי הדיבורים על מימוש עתידי של הקשר המשיכו, הם נעשו יותר בעלי אופי של פנטסיה ופחות תכנונים למציאות. התקשורת שלה איתו נעשתה פחות אינטנסיבית ופחות אובססיבית, פחות הודעות, פחות עדכונים, פחות צורך לדעת בכל עת איפה נמצא ומה עושה. היתה פחות צמודה למכשיר הטלפון שלה, ולפעמים אף שכחה אותו בבית. המאהב שאל מדי פעם 'עד מתי אחכה לך', אנט ענתה לו משהו – לא רצתה לאבד אותו, אבל גם הבינה שאינה נוקטת צעדים של ממש למימוש אהבתם. מבחינתה הם נשארים נאמנים זה לזו גם בכך שמתנזרים מבני זוגם, שיש להם סוד משותף, אך ללא תזוזה לעבר מימוש. עמדותיה הנפשיות היו אמביוולנטיות, כפי שביטאה אותן בפגישות בטיפול – חלק מהזמן היתה הוזה, במידה מסויימת של הנאה, איך הם מתגרשים ומתחתנים וחיים ביחד באושר; בזמנים אחרים (ולפעמים בסמוך) היתה חוזרת אל קרקע המציאות ודנה בעד כמה בלתי אפשרי לה לפרק את משפחתה, למשל כאשר רואה את ילדיה משחקים בשלווה ומדמיינת שתולשת אותם מחייהם אל מקום אחר וחיים אחרים; וכן מבטאת, לעתים, שעמום ועייפות ביחס לרומן שלה, שאינו זז ואינו משתנה. לא אהבה את בעלה אך התרגלה אליו, ויכלה להעריך את השקעתו במשפחה ותרומתו ליציבות חייה. האהבה הסודית החזיקה אותה אבל גם גרמה לה למצוקה, לא יכלה לממש אותה ולא יכלה לוותר עליה, ולפעמים פנתה אל המטפלת בבקשה שהיא זו שתחליט מה על אנט לעשות.העמדה של המטפלת היתה של ניטרליות אוהדת, היתה מכילה את כל הסיפורים של אנט, את רגשותיה, התלבטויותיה, התפרצויותיה; היתה עמידה ומחזיקה, לא ביקרה אבל גם לא נתנה אישור. עמדה זו אפשרה למטופלת לצמוח, בדומה לילדה אדיפלית שצומחת מתוך קשר עם הורים שאינן נענים למשאלותיה האדיפליות אבל ממשיכים להעניק לה הורות רגישה ומכילה.
בשלב הזה אנט גם החלה לבטא יותר הבנה ואמפתיה ביחס לחיים הקשים שהיו לאימה, וגם נעשתה יותר נינוחה ביחס לאביה, למשל לשבת איתו בחדר בלי צורך להרגיש שהיא צריכה להגן על עצמה, ואפילו להתעניין בו ובשלומו. ואילו המטפלת החלה להרגיש שהיא מתעייפת מהטיפול, ושאלה את עצמה – עד מתי? לאן הטיפול צריך להגיע? יתכן שבהעברה הנגדית השלב הצבעוני של ההתפתחות האדיפאלית עמד להסתיים, והמטופלת עברה לשלב התפתחותי לטנטי, שבו ההתערבויות ה'הוריות' שהיתה צריכה כבר היו שונות ממה שנעשה בטיפול עד כה וממה שהמטפלת יכלה לתת לה. אנט החלה להעדר מהפגישות בנימוקים שונים, כמו שאין סידור לילד, צריכה לקחת את הבת לרופא, צריכה ללכת לקורס. כאשר חזרה לפגישות התחמקה מלדון במשמעות של העדרויותיה, וחזרה לדבר על המאהב. כמו כן סגנון לבושה השתנה ליותר מסורתי, ופחות מאופרת. היא הסבירה שרוצה להתחזק בדת, וששינויים אלה זוכים למחמאות גם מבעלה וגם מהמאהב…
דיון:
לדעתנו אנט מהווה דוגמא מובהקת לטיפוס ההיסטריוני, כפי שנסקר לעיל.
הפתיינות והמיניות של אנט היו מרכיב חשוב לא רק בהופעתה, שנראתה לעין מייד עם כניסתה למרפאה, אלא גם בזהות של עצמה – היה חשוב לה להראות ולהתפס כיפה, בולטת, מיוחדת, מושכת, ונהנתה מפלירטוטים של גברים (גם כאשר התלוננה, כביכול, שאינם מכבדים אותה כאשה נשואה ודתיה). חייה הרגשיים, כפי שנראו כלפי חוץ, נראים שטחיים, כאשר היא עסוקה בנראות וביופי. אבל כפי שנראה בהמשך, היא התמודדה עם דיכאון, אכזבות, תסכול, בדידות. ההשקעה הרגשית שלה בעצמי (הפגום) שלה ששאב אותה הקשתה עליה ליצור השקעות רגשיות באובייקטים המשמעותיים האחרים, למשל ילדיה.
היחסים שיצרה עם המאהב היו מרכיב חשוב בחייה למרות שלאמיתו של דבר היו 'וירטואליים' או דמיוניים. הם לא היו כאלה במובן שהיא המציאה משהו שלא היה קיים, אלא שהנוכחות האמיתית שלהם היתה בדמיון שלה. אנט היתה עסוקה בלחשוב, להרגיש, לדמיין, ליצור קשר, עם אדם שגר הרחק ממנה ואשר בפועל פגשה אותו אך מעט וכמובן לא חיתה איתו. כמו שמסעוד חאן (8) ניסח, אנט יצרה תיאטרון שבו חיתה חלק גדול מזמנה ואשר בו היה לה תפקיד דרמטי. בדומה לתיאור של רייך (10) אנט נרתעה מלממש את הפנטסיות המיניות שלה, ובדימוי העצמי שלה היתה אשה צנועה ומוסרית. התשוקות שלה הפכו למסכת של דרישות, תנאים, ופעולות, ביחס למאהב, שנתנו לה, מצד אחד, חוויה של שליטה וכוח, ומצד שני, היו כרוכות בחרדה מפני דחיה או נטישה (כאשר המאהב אינו משתף פעולה עם דרישותיה או רומז שנמאס לו). כדי להשיג את אהבתו, בניסוח לקאניאני, אנט פינטזה מה המאהב חושב, מרגיש, ומדמיין ביחס אליה, והשתוקקה לתשוקתו כלפיה; כדי להשיג את אהבתו היתה עסוקה בלהפעיל אותו, לרגש אותו, לשלוט בו, להחליש את יכולת החשיבה שלו.ניתן לראות שאנט ניסתה לשלוט בהתנהלות של המטפלת כפי שניסתה לשלוט בחייו של מאהבה, להשיג בלעדיות אצלה כפי שניסתה להרחיק את המאהב מאשתו, והתקשתה להפרד מהמטפלת בדומה לקושי שלה לותר על הקשר עם המאהב, גם כאשר התרחק ונעשה פחות רלבנטי בחייה. יחד עם זאת היא חיתה במצב מתמיד של טינה (8), כי מה שבאמת רצתה (או דמיינה שהיא רוצה) נמנע ממנה, ורצונותיה התפרשו שלא כהלכה.
באנמנזה של אנט קל לראות משפחה לקויה מאד בתפקוד – כשל מתמשך באחזקה, הן אמהית והן אבהית. אימה של אנט היתה, כמתואר אצל מולר ואנישקיביץ (31) חלשה, לא אפקטיבית, מאיימת. האב לא היה באמת חזק אלא תוקפני ומיני, מרוכז בעצמו ושתלטן. קריסטבה (36) כתבה על "קשר משוגע עם אם משוגעת". סטון (33) מדווח על אחזקה אמהית לקויה. אנט, קרוב לודאי, לא קיבלה אמהות הולמת בשלב האוראלי, ובשלב העוקב לא מצאה אב שיעזור לה להפרד מהאם או לפצות על חסכיה. המיניות במשפחה היתה לא הולמת, לא מעודנת (sublimated), חסרת גבולות, כרוכה בקנאה. לפי קוהוט (37), כשלונות אמפתיים בולטים של הורים הביאו לחוויה מתמדת ועמוקה של ריקנות ושל דיכאון, והקונפליקט הרומנטי נתן לה תחושה של חיים. במונחים של פסיכולוגית העצמי, אנט התקשתה להשיג אובייקטים הוריים מואדרים (idealized) וכעת מנסה לתקן את העצמי הפגום שלה באמצעות האשליה שהמאהב יספק לה שיקוף, אותו הוריה התקשו לספק כאשר היתה ילדה. יתכן שהתפתחותה בטיפול נעשתה גם הודות לכך שהמטפלת כן הצליחה לתת לה שיקוף הולם. החיפוש הלא בשל והראוותני שלה אחר תשומת לב מגלה תחושה עמוקה יותר של יאוש, השתוקקות, וריקנות, שנובעות מההפרעות בשיקוף שסביבת הזולת עצמי שלה נכשלה בלספק לעצמי המנץ. אין ספק שניתן לראות בילדותה יחסים טראומטיים מתמשכים, יחסים של העדר רגשות הולמים או אספקה רגשית לא יציבה, הזנחה, ניצול, אלימות, וגריית יתר. אלה מובילים לחיפוש כפייתי אחרי דמויות מטפלות – בן זוג בגיל צעיר, מאהב, מטפלת.
התמה המרכזית אותה אנו רוצים להדגיש היא המשולש האדיפאלי, דהיינו, קשר שבו לסובייקט (במקרה זה, אנט) יש שני קשרים משמעותיים – האחד ממומש, השני דמיוני, או נשאף; האחד (הוא הבעל) הוא כזה שניתן לזלזל בו ולבוז לו, ואילו השני הוא מושא להערצה. כפי שפנישל (11) הציע, אנט נסוגה ממציאות מאכזבת לחשיבה מאגית ולחלומות בהקיץ, שבהן משאלותיה מתמלאות בדרך מושלמת. המשאלה הסמויה שלה היא להיות במקום אחר. היא מעדיפה, כפי שלאקאן (29, 28) מנסח, להשאר ב'סדר הדמיוני' ולא באמת לממש אותו. סיפור חייה הוא הניסיונות החוזרים ונשנים להשיג את האב האדיפלי, או להדחיק את הצורך בו. אך זהו אב מיתולוגי שמעולם לא היה לה באמת. בעלה אולי הצטייר מלכתחילה ככזה (מבוגר ממנה בעשר שנים, מתלהב ממנה), אך די מהר התברר שהוא לא שלה ואיתה כפי שציפתה, והוא הפך עבורה לנוטש, מאכזב, מתסכל; ואילו את המאהב היא העריצה. בחוויה הסובייקטיבית של אנט – כמו, לדעתנו, אצל כל היסטרי – זוהי תאונה: היא התחתנה עם הגבר הלא נכון, ואם רק תשיג את המאהב, חייה יהיו מושלמים. אבל כפי שהציעו אוטו פנישל (11), קרל אברהם (12), ומסעוד חאן (8), קיימות אצלה שתי פוזיציות, המתקיימות בו זמנית – זו שעסוקה בלסרס את זה שיש לו פין, וזו שעסוקה בלהשיג לעצמה פין: גם להשיג פניס וגם להתנקם בו (אבל מבחינתה מדובר בשני אובייקטים נפרדים). ואנט מאמינה, כפי שניסח מסעוד חאן, שסיפוק רצונותיה והפנטסיה הרומנטית שלה ירפאו את הכשלים ההתפתחותיים שלה. אבל כפי שהציע מסעוד חאן, הכשל ההורי הראשוני לא באמת מתוקן, אלא משתחזר: המאהב לא באמת הופך אותה למאושרת, אלא היא נשארת מתוסכלת, מקנאת, מתוחה. בניסוח של חאן, אנט נעשית עויינת כלפי תפקודי האני של המאהב. למעשה, חשוב לה להקסים את כל הגברים שהיא פוגשת (גם את נהגי האוטובוס), ובו זמנית היא כועסת עליהם ומתרחקת מהם: גברים עבורה הם מקור הכח, הן כדי לענג אותה ולהעלות את הערך העצמי שלה, והן כאלה שעשויים לנצל אותה ולהנמיך אותה. כאשר נהג האוטובוס מפלרטט איתה היא גם מרגישה מוחמאת שהיא אשה מושכת, מה שהופך אותה חזקה ובעלת ערך בעיני עצמה (15) (ובעקיפין רומזת על כך לבעלה, למאהב, ולמטפלת, כדי שגם בעיניהם היא תיתפס כאשה מושכת ובעלת ערך), ובאותו זמן גם מכעיס אותה כי מרגישה שבעיני הנהג היא אובייקט מיני, שהוא מתייחס רק לגופה, ובכלל איך הוא מרשה לעצמו להתייחס כך לאשה נשואה? כאן יכלה להסתייע במטפלת שאמרה לה שהנהגים פונים אליה בהצעות כי היא, אנט…. מפתה אותם. זה הפתיע אותה כי הדחיקה את מיניותה, והיתה צריכה להתוודע אליה באמצעות מטפלת אותה תופסת כאוהדת אך ניטרלית, לא חלק מהעולם האדיפלי שלה."כאשר הפתיינות נענית", כותב רייך "הן נעלבות" (10) . ולכן היא גם צריכה את הנהג המפלרטט ובאותה עת הוא גם הופך לאדם שהיא מפחדת ממנו, עויינת אותו, פגועה ממנו. לפי קוהוט (38), ההתנהגות הפרובוקטיבית שלה מובילה לעתים קרובות אחרים לחשוב שיש לה כוונות רומנטיות, אבל כאשר הם מגיבים לאותות כאלה, היא מופתעת או נפגעת, ומגיבה בדחיה או בכעס. בפירוש של חאן, אנט צריכה מהגברים תיקון לאגו שלה, ונפגעת כאשר הם מתייחסים למיניותה: "ההיסטרים נודעים בכישרונם למצוא אובייקטים מתאימים רק כדי להביס ולייאש אותם" (8). המטפלת, כך אנו משערים, הפכה לאובייקט שאינו נענה לפיתויים שלה, ולכן גם לא מביסה ולא מייאשת אותה.
ה'בעיה' של אנט היא שהדרך שהיא מחפשת לפתרונה אינה יחסי אובייקט בוגרים וממומשים (למשל עם בעלה), אלא שימור של חיי פנטסיה. חיי הפנטסיה הם כאלה שלעולם אינם ממומשים, ולכן יכולתם לספק אותה אינה נבחנת הלכה למעשה. כמו בסונטה 130 של שייקספיר, הבעל הוא ממשי וארצי, המאהב הוא נדיר ואידיאלי. רק בשלב מתקדם של הטיפול הממושך אנט מתחילה לראות את בעלה כאובייקט בוגר שיש לו יכולת לספק את צרכיה, ומתקרבת ליכולת לוותר על המאהב כאובייקט קבוע בדמיונה.
עם כל אלה יש לזכור שאנט היא אשה מוסלמית, ואולי אין זה נכון להפריד את אישיותה והתנהגותה מהחברה בה היא חיה. קריסטבה (36) ופוקו ( 39) הציעו ראיה ביקורתית של ההיסטריה כתוצר של הבניה תרבותית, או אף מחאה, כנגד כוחות השואפים לרסן, לדכא, או למשטר את התשוקה ואת הנשיות. לדעת שטיינברג (40) ההתנהגות ההיסטריונית – הדחקה של רגשות ומיניות, או ביטויין המוקצן – מהווה מנגנון השרדות בחברה פטריארכלית. ברמת התרבות, היסטריה היא אסטרטגיה של אשה להסתגל לתרבות משובשת (פטריארכלית). בעלה של אנט לא רק נתפס כמאכזב אלא הוא באמת כזה, כאשר הוא מתקשה לרופף את קשריו עם משפחת המוצא שלו למענה, כאשר הוא מתקשה להעניק לה את ההאדרה לה היתה זקוקה. לפי מלמן (41), אנט לא באמת מנסה להשיג את המאהב (או מכשילה את השגתו, או יוצרת אותו מראש ככזה שאינו מושג) כי בכך מעמידה במבחן את הפנטסיה של האב המושלם. במלים אחרות, כל עוד המאהב אינו מושג והקשר איתו אינו ממומש, הוא יכול להשאר בפנטסיה כאידיאלי.
התקדמותה בטיפול, מעבר להקלה סימפטומטית, שיפור בהרגשה הסובייקטיבית ובאיכות החיים, היתה גם יכולתה לוותר על המאהב ולחזור ולממש את הצורך שלה בדמות גברית באמצעות בעלה. במלים אחרות, להפוך את הפנטסיה לממשות, לממש את צרכיה באמצעות הגבר שזמין, ולא לתלות אותם בדמות שאותה היא מעריצה ולה היא מצפה.
ספרות:
(1) Gabbard G. O., Hysterical personality style and the histrionic personality disorder, revised edition. Am. J. Psychiat. 159(7) 1129-1121, 2006.
(2) Kernberg O. F., Aggression in Personality Disorders and Perversions. Yale university Press, 1992. Chap 4: hysterical and histrionic personality disorders (pp 52-66).
(3) American Psychiatric Association, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, 5th ed. Arlington, VA: American Psychiatric Publishing, 2013.
(4) Breuer J., Freud S. (1895) Studies in Hysteria. SE 3 pp 1-306.
(5) בולאס כ., היסטריה (2000). תרגום: לירון מור. תולעת ספרים, 2009.
(6) Freud, S., Fragment of an Analysis of a Case of Hysteria (1905). S. E., Vol. VII.
(7) Freud S., A note on the unconscious in psychoanalysis (1912). SE 12 pp. 257-266.
(8) Khan M., Grudge and the Hysteric. Int. J. Psychoanal. Psychother. 1975.
בעברית: מבחר מכתבי מסעוד חאן. תרגום: אמיר עצמון. עורכים: איתמר לוי וענת פלגי הקר. תולעת ספרים, 2015.
(9) Ferenczi S., The phenomena of hysterical materialization. 1919. in S. Ferenczi Sex in Psychoanalysis. Basic Books, 1950.
(10) Reich W., Character Analysis, 1933. Trans. Th. P. Wolfe. . New-York, Orgone Institute Press, 3d ed., 1949.
(11) Fenichel O., The Psychoanalytic Theory of Neuroses, 1946. Rotledge, 2005.
(12) Abraham K., Manifestations of the female castration complex. Int. J. Psychoanal. 3:1-29, 1922.
(13) Silverstein M. L., Disorders of The Self. American Psychological Association, 2007. Chap. 8.
(14) Bromberg P., Hysteria, dissociation, and cure. In Standing in the Spaces. Hillsdale, The Analytic Press, 1998.
(15) McWilliams N., Psychoanalytic Diagnosis. Guilford, 2nd ed. Chap. 19 – Hysterical (Histrionic) personality, 2011.
(16) Vanwesenbeeck B., Reading Madame Bovary in the provinces. Los Angeles Review of Books, 14.2.2016.
(17) Kidder P., The second realities of Madame Bovary. Eric Voegelin Society Round Table Discussion, San Francisco, 2017.
(18) Sartre J. P., (1971-1972) The Family Idiot: Gustave Flaubert 1821-1857, Vol 5, trans. Carol Cosman. Chicago: University of Chicago Press, 1993.
(19) https://exploringyourmind.com/what-is-madame-bovary-syndrome/
(20) Girard R., Desire, and the Novel: Self and Other in Literary Structure, trans. Yvonne Freccero. Baltimore, MD: Johns Hopkins Press, 1965.
(21) Gaultier J. (1892) Le Bovarysme dans L'auvuvre de Flaubert. Paris, Mercure de France, 3ed ed., 1902. https://exploringyourmind.com/what-is-madame-bovary-syndrome/
(22) שופמן א. נפש האדם בראי הספרות. אח, 2018.
(23) Little M. (1960) On basic unity (primary total undifferentiatedness). In Transference Neurosis and Transference Psychosis: Toward Basic Unity. New-York, Aronson, 1981, pp. 1091-135
(24) Arlow J. J. Baudrey F. D., Falubert`s Madame Bovary: a study in envy and revenge. The Psychoanalytic Quarterly 71:213-233, 2002.
(25) Freud S. The taboo of virginity (1918). SE 11: 193-208. (25).
(26) Barnett J., Cognition, thought, and affect in the organization of experience. Science and Psychoanalysis Vii, Grune & Stratton, 1968.
(27) Santos Costa D., Lang Ch. E., Hysteria today, why? Psicologia 27, 2016.
(28) Lacan J. (1958-1959) Seminar VI: Desire and its interpretation. Trans. Cormac Gallagher.http://www.lacaninireland.com/web/wp-content/uploads/2010/06/Book-06-Desire-and-its-interpretation.pdf
(29) Lacan J., Seminar 17, 1992.
(30) Marmor J., Orality in the hysterical personality. J. Am. Psychoanal. Assoc. 1: 656-670, 1953.
(31) Mueller W. I., Aniskiewitz A. S., Psychotherapeutic Intervention in Hysterical Disorders. Northvale, N. J., Jason Aronson, 1986.
(32) Freud S., (1908) Hysterical fancies and their relation to bisexuality. SE 9: 155-166.
(33) Stone M. H., Borderline and histrionic personality disorders: a review. Chap. 3 in Maj M., Akiskal H. S., Mezzich J. E., Okasha A. (Eds.) Personality Disorders. Wiley, 2005.
(34) Wittels F., The hysterical character. Medical Review of Reviews 36: 186-190, 1930.
(35) בוצאטי ד. (1963) אהבת. תרגום: שמעיה סמילן. זמורה ביתן, 1993.
(36) קריסטבה ז' (1996). התשוקה וההיסטריה. בתוך: על התשוקה. עורך: ז'אן אנדרה, תרגום: רמה איילון. תולעת ספרים, 2007.
(37) Kohut H., The Restoration of The Self. New-York, International Universities Press, 1977.
(38) Kohut H., The Chicago Institute Lectures (P. Tolpin and M. Tolpin, eds.). Hillsdale, N.J., Analytic Press, 1996.
(39) פוקו מ. (1961) תולדות השיגעון בעידן התבונה. תרגום אהרן אמיר, הוצאת כתר, 1986.
(40) Steinberg G. C., Why the histrionic personality disorder should not be in the DSM: A new taxonomic and moral analysis. IJFAB – Int. J. Feminist Approaches to Bioethics 4: 26-40, 2011.
(41) Melman C. (1985) Novos estudios sobre a hysteria (trans. D. Levy). Porto Alegro, RS, Astes Medicus, 1985.
Madame Bovary of the village: The Histrionic Personality
Tsvi E. Gil, Anaam Abu El Hijaa, Rachel Yelkin
Abstract: We present the concept of the histrionic, formerly called hysteric personality, as evolved in therapeutic (mainly psychoanalytic) literature, since Freud to hitherto, and including some critics from a feminist point of view. Our emphasis is on the hypothesized developmental aetiologies for this diagnostic entity, and its dynamics as manifested in grown up life. The hypothesized aetiology we bring forth is difficulties in pre-Oedipal and Oedipal phases, which lead to the apparent core of the dynamics of this personality, namely, an Oedipal triangle. The patient seems to oscillate amid two meaningful relations he or she generates, one which is real and frustrating, the other idealistically imagined or wished for. We demonstrate our thesis through a case presentation of a married woman who had an unmaterialized lover, and by means of the heroine of the famous 19th century French novelle, Madame Bovary.