סקירת הספר 'נפש'

פורסמה ב'שיחות' כרך ל"ה חוברת 1, 2020

 

נפש: אנתולוגיה. עורכת דורית וייסמן. הוצאת כרמל, ירושלים, 2019, 325 עמודים.

 

צבי גיל

מרפאה קהילתית לבריאות הנפש, עכו ומרפאות לטיף, אום-אל-פאחם ושפרעם

 

Tsvigil13@gmail.com

 

נֶפֶשׁ קְטַנָּה, תּוֹעָה, נְעִימָה,
אוֹרַחַת כָּבוֹד שֶׁל גּוּפִי
לְאָן אַתְּ עַכְשָׁו הוֹלֶכֶת
חֲוַרְוֶרֶת, נֻקְשָׁה, עֲרֻמָּה
לֹא עוֹד, כִּלְפָנִים, מְגַחֶכֶת

(פ. אליוס אדריאנוס, אימפרטור,  תרגום: יורם ברונובסקי)

 

"ברוב התוכניות האקדמיות לא תמצא כלל את המלה "נפש". נפש היא עניין לתיאולוגיה או למשוררים… פסיכולוגיה ופסיכיאטריה שאפו להצטייר כתחומים מדעיים המבוססים על עובדות מסוכמות ומחקר. לנפש או לרוח לא היה מקום במגרש זה"" כותבת עמיה ליבליך באחרית הדבר לספר זה (עמ. 303-304).  אך פסיכותרפיסטים עוסקים בנפש, ועל כן ספר שכותרתו "נפש" הוא מעניינם של פסיכותרפיסטים. אבל הספר הזה אינו ספר פסיכותירפיה אלא ספר שירה. דורית וייסמן, שהיא בעצמה משוררת (וכן סופרת, מתרגמת, ועורכת, וזכתה בפרסים) ליקטה שירים מהשירה העברית (בעיקר דור המדינה), שעוסקים בנפש. המבחר בספר גדול, עשיר, ומגוון. נראה, אם כן, שנושא הנפש הוא בעל ייצוג נכבד בשירה שלנו, ובמלים אחרות – שנפש זה נושא מעניין. לא הופתענו. יתר על כן, "אני יכולה לומר שעיסוק בתחום של הנפש יש בשפע. 200 השירים באנתולוגיה הם ייצוג לא מקיף ולא מייצג של מה שנכתב היום בארץ בעניין."  (מתוך ראיון שנערך עם העורכת, כרמית ספיר וייץ ('מעריב' 12.1.2020).

בספר שמונה שערים:  "אני ארץ מתה" – שירים של איבוד דרך, דימוי עצמי בשפל, מצבי נפש קיצוניים (הכותרות וכותרות המשנה הן משל העורכת, דורית וייסמן):  "כשאומרים סכיזופרניה/אולי זה דומה למצב הזה:/ראיתי פתאם את הצל שלי/מול הפנים/עומד, נובר בחשך" (אמירה הס, עמ. 22)

"החלון סגור" – שירים על דיכאון. "איכה תפקדי לילך הנצחי/בטרם נשקת לכוכב ראשון?" (מתוך "ביום זה", לאה גולדברג, עמ. 94)

, "מיזל מייזלון פסיכיאטרוש שלי" – שירים על טיפולים פסיכולוגיים. "אחרי שמת חלמתי שאני באה אליך, לשמים, אתה/היית רופא שניים ואמרת לי שאין לי צרך בטפול/שאחזור למטה" (מתוך: למטפל הראשון שלי, מאת רות נצר, עמ. 119).

"כשבאתי לבקר בבית המשוגעים" – שירים על אשפוזים: "זה לא סוף הסיפור/השחרור קרוב/עוד קצת הצגה/ואני משתחרר עוד יותר/משוגע" (רבקה גלשטיין-לייפציג, עמ. 182).

"לולושקייט משוגעת" – שירים על דמויות: "ממה אני בורחת? מאנשים כמוני, בני גילי, דוברי עברית/מהאפשרות שהם לא יאהבו אותי" (מעיין לוי בן סטון, עמ. 190)

"לקחת היום את הכדורים?" – שירים על תרופות פסיכיאטריות: "תרופות ישנות/תרופות מצהיבות,/האם עוד אוכל להרפא/בכוחות עצמי?, (דרור אלימלך, עמ. 229).

"באוגוסט מתאבדים משוררים": "גבר בן שלושים, חי לבדו/בדירה כמעט ריקה. על השלחן/השאיר פתק: אני בדרכי/אל הגשר. אם בדרך לשם/אדם אחד יחייך אלי,/לא אקפץ" (ארלט מינצר, עמ. 235).  (כאשר סיימתי לכתוב סקירה זו גיליתי שגם עמיה ליבליך, באחרית הדבר שלה, ציינה שיר זה ש"דיבר אליה כבר בדפדוף הראשון").

ו-"אני מחבקת אותך" – שירי עידוד ותקווה: "האם אפשר לסגור את הספר ולהתחיל לחיות?" (מתוך: "החלמה", מאת סברינה דה-ריטה, עמ. 292).

קשה לדעת איך נבחרו המשוררים (שחלקם מיוצגים על ידי יותר משיר אחד) ואיך נבחרו השירים, אבל הרמה הכללית גבוהה ומעניינת.  חלק מהמשוררים הם עצמם אנשי טיפול (למשל: דנה אמיר, רות נצר, גולן שחר, דנה לובינסקי, סיגלית דוידוביץ, ארלט מינצר, ואולי עוד – הספר אינו מכיל מידע על המשוררים עצמם, וחבל).

בראיון עם העורכת שהוזכר לעיל סיפרה דורית וייסמן כי "בגיל 20 בערך, אולי קצת לפני כן, התברר לוייסמן שהאדם הקרוב אליה ביותר, בן משפחה שהיה לה לדמות מופת, מעורער בנפשו."  הנה, אם כן, ה'נקודה האישית', אשר מוכרת כמעט לכל אחד מאיתנו:  " מאז אני מתעניינת בכל מה שקשור במחלות נפש ובחולי נפש."

אחרית הדבר נכתבה על ידי עמיה ליבליך, פרופסור אמריטה לפסיכולוגיה קלינית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אשר מציינת כי "מעטים רופאי הנפש למיניהם המתיימרים להבין את החולה האנוש ולתקשר עם המלל שלו" (עמ. 297). היא מזכירה בהקשר הזה את הספר "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" מאת חנה גרין, אשר ככל שידוע מתאר את עבודתה של פרידה פרום רייכמן. אפשר להזכיר בהקשר הזה גם את ספרו של ר.ד. ליינג, פסיכיאטר, "האני החצוי", אשר מנסה לתת פשר למלל 'משוגע', ובלשונו: "ניתן לראות את התנהגותו [של המטופל] כ'סימני מחלה', וניתן לראות את התנהגותו כביטוי לקיומו" (עמ.  19, תרגום רבקה יהושע).  או את אליאס קנטי אשר בספרו "סנוורים" מתאר דמות של פסיכיאטר (מנהל המכון) אשר  לדעתו "השגעון תוקף בני אדם החושבים תמיד רק על עצמם. השגעון הוא עונש על האנוכיות. לכן נאספה בבתי המשוגעים חלאת המין האנושי" (עמ. 348), ולעומתו תלמידו, זורז' קין, "טיפל בבני האדם כאילו היו בני אדם, הקשיב באורך רוח לסיפורים, שכבר שמע אלף פעמים, ובכל פעם גילה שוב הפתעה על סכנות ופחדים ישנים נושנים. צחק ובכה עם כל חולה…. הם העשירו אותו בחוויותיהם החד פעמיות. הוא רק פישט אותן בהעלותו להם ארוכה. כמה שאר רוח וחריפות מצא אצל אחדים מהם! הם היו האישויות האמיתיות היחידות, מצויינות בחד צדדיות מושלמת, באופי אמיתי, בישרות ובעוצמה של רצון" (עמ. 348-350, תרגום חיים איזק).

ליבליך קושרת בין נשים לשיגעון, ואף בדקה ומצאה כי בספר יש כמעט פי שניים שירי נשים משירי גברים, ומכאן מפליגה למעין מסה קצרה על 'נשים ושיגעון' (כשם ספרה של צ'סטר פיליס, שאף תורגם לעברית). אך כפי שהיא מציינת "האסופה שלפנינו איננה רק של שירת נשים" (עמ. 300), ולכן לא נראה לנו ראוי להכנס לעובי קורתו של נושא זה, אשר עשוי להיות חשוב ומעניין בפני עצמו.

סקירה על הספר פורסמה על ידי רות נצר, פסיכולוגית קלינית ומשוררת (אשר שניים משיריה מופיעים בספר) בבלוג שלה באתר 'פסיכולוגיה עברית (בתאריך 23.1.2020). גם היא מתייחסת, כמו עמיה ליבליך, ליצוג הנשי בשירה זו, אך סבורה ש"נשים פתוחות ונגישות יותר לרגשותיהן ומסוגלות לדבר עליהן." בדומה לה אף אנו התרשמנו מה"תחושה של אי הבחנה בין משוררים "מקצועיים", כביכול, שכותבים על מצוקות ושגעון למיניהם לבין משוררים לא-מוכרים שכותבים שירה על כל זה מנפשם, תחושה של אי הבחנה בין שפיות לא שפויה מדעתה לבין אי שפיות שפויה". כמוה אף אנו סבורים כי מדובר בספר שהוא "מרגש וחשוב", ומצטרפים להמלצה של ארלט מינצר – שאף משיריה מתפרסמים בספר, ואשר כתבה תגובית לסקירה של נצר – "חשוב שפסיכולוגים יקראו את הספר "נפש".