SE – somatic experiencing

SE – SOMATIC EXPERIENCING

תמצית: גישת ה- SOMATIC EXPERIENCING מניחה שטראומה מתרחשת במערכת העצבים, בחלק פרימיטיבי יחסית של המוח (החלק ה'זוחלי'), שנקרא אמיגדלה, שהיא פחות נגישה למלים ולהגיון, ולכן אין טעם לטפל בה בפסיכותרפיה רגילה (מילולית ותובנתית). הגישה אליה היא באמצעות התחברות לתחושות. תנועת מטוטלת בין התחושות הטראומטיות לתחושות שמייצגות את משאבי הגוף, תביא לריפוי של הטראומה.

 

לחץ טראומטי מוגדר כאיום פתאומי ולא צפוי שהוא הרבה מדי, מהר מדי, וקרוב מדי בשביל המערכת גוף-נפש. מה שהופך ארוע לטראומטי הוא התגובה של מערכת העצבים אליו. הטראומה נוצרת מחוויה של אימה, חוסר ישע, חוסר ביטחון. הפיסיולוגיה יוצאת משליטה. טראומה היא תופעה אנרגטית – אנרגיה שלא נפרקה, תנועות הגנה שלא הושלמו.

סימפטומים של טראומה יכולים להתבטא בכמה רמות: בתחושות (עוררות יתר – HYPERAROUSAL), בדימויים (INTRUSION, FLASHBACKS), בהתנהגות (שיתוק, התמכרות, המנעות, פוביות, תגובות פתע – STARTLE RESPONSES), ברגשות (חוסר יציבות רגשית, תחושת חוסר ישע, דיכאון, התפרצויות זעם, אשמה, בושה וכיו"ב), וברמה מנטלית (אובססיות, פרנויות, חשיבה שלילית או מעוותת, אמונות שליליות כמו – 'החיים מסוכנים', 'שום דבר טוב לא יכול לקרות לי'), ציניות. עבור המטפל ב-SE, סימפטומים הם שערי הכניסה שלנו אל הטראומה. סימפטומים של לחץ פוסט-טראומטי ניתנים להבנה כהפרעה בטעינה, בהכלה, ובפריקה של אנרגיה במערכת גוף-נפש. רמות האקטיבציה שאנו מאפשרים להכנס למערכת חייבות להתאים לעמידות של האורגניזם. הסימפטומים נוצרים כדרך של הגוף לנהל רמה גבוהה מדי של אנרגיה.  בטראומה יש קיבעון, אשר במשך הזמן יכול להפוך לחלק מהזהות. הטראומה היא לא בארוע אלא במערכת העצבים. חשוב לעבוד ברמת הכאן ועכשיו. לכן, גם כאשר המטופל נזכר בארוע מהעביר, צריך להעביר אותו לתחושות של הכאן ועכשיו.

טראומה היא חלק נורמלי וטבעי של החיים, ולא סטיה או מחלה.

באופן טבעי המערכת המשולבת של הגוף והנפש מנסים לרפא חוויה שהיא אינטנסיבית וקיצונית: נזק קבוע אינו טבעי ואינו הכרחי.

הגישה הטיפולית של SE מתמקדת ביכולות הטבעיות של האדם, במשאביו, בכוחות הריפויים שבו; היא אינה גישה מכוונת או שולטת ואינה מנסה להגיד למטופל מה הוא צריך לעשות. חשוב שהמטופל ירגיש בשליטה ושיש לו יכולת פנימית לרפא את עצמו. יש להמנע מליצור התנגדויות או להתעמת איתן, להמנע מקתרזיס רגשי או ממצוקה גופנית או נפשית. התכנים שהמטופל מביא אמורים לשמש כדי להגיע לתחושות על מנת לאפשר עבודה אנרגטית איתן, ואין מטרתם לקבל סיפור או לחפש זכרונות. הטיפול משתדל להשאר ברמת הכאן ועכשיו.

ברמת הגוף אין 'נכון' או 'צריך להיות'. עזרה למטופל לפתח את התחושה המורגשת שלהם של תחושות שהם בטויים של מערכת העצבים המרכזית שלהם היא משאב רפויי רב עוצמה. הגישה למוח הזוחלי היא דרך דיבור רך ואטי, באוצר מלים של תחושות.

הזיכרון האקספליציטי מתקיים בהיפוקמפוס. זהו זיכרון מודע, מכוון, מילולי וסמנטי. הוא מתפתח רק מגיל שנה וחצי בערך. הזיכרון האימפליציטי הוא לא מודע, אסוציאטיבי, רגשי, אוטומטי, אינסטינקטואלי, מוטורי.

מערבולת הטראומה – TRAUMA VORTEX – ספירלה, או מערבולת, כלפי מטה, שמפתחת חיים משל עצמה. כאשר אדם נמצא במערבלת הטראומה הוא חווה אותה שוב ושוב.

מערבולת ההחלמה – HEALING VORTEX – מערבולת כלפי מעלה, הנעוצה ביכולת לויסות ולריפוי.

משאבים (RESOURCES): למשל, הומור, דמיון, בריאות, עזרה, עקשנות, אינטליגנציה, אינטואיציה, ועוד. משאב הוא כל דבר שתומך, מזין, מייצב, או מחזק את האדם. משאבים יכולים להיות פנימיים או חיצוניים, זמינים או נעדרים, התיחסותיים או לא התייחסותיים, קשורים לטראומה או חופשיים ממנה. מאחר ובטיפול תמיד עובדים עם הטראומה בכאן ועכשיו, גם ההתחברות למשאבים נעשית בכאן ועכשיו, ללא קשר לשאלה מאיפה הם באו. אגב, גם המטפל עצמו יכול להיות משאב.

ריפוי (HEALING) מתרחש בארבע רמות: גופנית, רגשית, מנטלית, רוחנית (SPIRITUAL).

SIBAM: אלה חמשת הערוצים שמיידעים אותנו על מצבנו הנפשי (ה-FELT SENSE).

Sensations– תחושות, החוויה הפנימית

Images– דימויים, המידע שחושינו מספקים לנו

Behaviour (or Action)– פעולות ותנועות

Affect (or Relationships) – רגשות

Meaning (or Thoughts)– חשיבה, החלק היותר מודע, הנרטיב.

השימוש ב-SIBAM חיוני להתחברות מחדש של המוח. רגשות הם הבסיס לחוויות. הרגשות קשורים מבחינה נוירולוגית לחוויה של תחושת העצמי. הערוצים השונים של ה-SIBAM קשורים זה לזה, יש ביניהם זרימה, והם כולם ערוצים אל המערכת הפנימית שלנו, הנוירולוגית. במהלך טראומה רגשות של פחד, אימה וזעם, הנמצאים באמיגדלה, משתלטים על החשיבה הרציונאלית. תחושות של פחד עוקפות את התפקוד הקוגניטיבי של הניאו-קורטקס וזורמים ישר אל האמיגדלה. לאמיגדלה אין מלים, אין לה קוגניציה, מודעות, או תחושות זמן או מרחב. אך היא אחראית לתגובות הורמונאליות של הגוף, שעוקפות את המוח המודע ונחוות מבחינה רגשית כלא רציונליות, לא נשלטות, ומציפות.

עבור אנשים הנמצאים בטראומה, האיום אינו מעובד דרך הניאו-קורטקס, אלא רק המערכת הלימבית (המוח הזוחלי) נמצאת בפעולה, כלומר, הטראומה נחווית בעיקרה לא דרך חשיבה מודעת ורציונלית, אלא דרך תחושות חסרות מלים. המסר הטראומטי עוקף את הניאוקורטקס והולך ישר אל האמיגדלה.

טיפול מילולי, מחשבתי, רגשי מכוון אל הקורטקס, אך אינו מגיע לאמיגדלה, שהיא חסרת מלים, לא רציונלית. מה שמופיע באמיגדלה – דאגה, חרדה, לחץ, דיכאון, שהם תוצרים של תחושה קמאית של פחד, 'ננעל' בגוף בדפוס קבוע של אקטיבציה, שגורם לשחרור של הורמונים ולחוויה מציפה של פחד. פחד שמופיע בדרך כזו בגיל צעיר יוצר מסלולים עצביים שמקבעים דפוסים לא רציונליים של התנהגות לא פונקציונלית, מה שבהמשך נקרא דפוסי אישיות או אופי. יתר על כן, טראומה חוסמת את האונות הפרונטאליות ובמיוחד את אזור ברוקה (BROCA), מרכז השפה, בעוד האמיגדלה מפעילה את החלקים הרגשיים, הלא מילוליים, ובכך גורמת לכך שתובנה ותקשורת הן לא יעילות. זה מה שמתכוונים אליו בביטוי 'פחד ללא מלים'. לכן גם טיפולים מילוליים הם מוגבלים ביעילותם – במלים אחרות, הם נסיון לטפל בבעיה שממוקמת באמיגדלה באמצעות כלים של הניאוקורטקס. שימוש נכון, שמכוון לאמיגדלה, למוח הזוחלי, הוא זה המתמקד בתחושות, שהן שמשחררות את האנרגיה הטראומטית. אין להבין מזה שלניאו- קורטקס אין שימוש בטיפול בטראומה: להיפך, חשוב להפעיל בו זמנית את רשתות המוח המנותקות זו מזו – מעגל הפחד ומעגל השפה, כדי לאפשר ארגון מחדש של חיבורים עצביים בין שתי מערכות אלה. השימוש הבו-זמני של מודעות מילולית ושל תחושות מאפשר חיבור ערוצים שונים שבהם המוח מתפקד, ואשר הטראומה ניתקה אותם. המוקד הטיפולי צריך להיות לא תהליך החשיבה, אלא התהליך התחושתי-רגשי. הטיפול נעזר בניאו-קורטקס, כלומר במלים, כדי שיעזור לנו להגיע למוח הזוחלי, לא כדי שיתמקד בעצמו.

המשימה הטיפולית היא להגדיל את המיכל, דהיינו, את היכולת שלנו להחזיק רגשות, תחושות, ומחשבות, בלי שהם יהפכו לפחד לא רציונלי ולא נשלט. מיכל גדול דיו אמור לאפשר לנו להחזיק בחשיבה הגיונית גם כאשר קיימת מצוקה בתחושות. למידה של שחרור של אנרגיה עודפת עוזרת לנו ליצור מיכל גדול יותר. הריפוי נובע מפיתוח היכולת להתבונן בתהליכים של עצמנו על ידי כך שמסתכלים בהם מגבוה, מהצד, ב'עין השלישית'. כדי לרפא את העבר עלינו להתמקד ברגשות, בתחושות, במחשבות ובדימויים שלנו בהווה, בלי לשפוט או להעריך אותם. צריך לפתח את היכולת להיות נוכח בחוויה הפנימית העכשווית שלנו. ההתמקדות אינה בהגיון או בשיפוט. הריפוי נעשה באמצעות התנועה הלוך ושוב (המטוטלת) בין תחושהמכווצת לתחושה לא מכווצת, כאשר כל תנועה כזו מאפשרת פריקה של האנרגיה הטראומטית.

Grounding  - התחברות למשאב כאן ועכשיו

TITRATION– טיטרציה (טיטור) – עבודה עם מנות קטנות של אנרגיה בכל זמן, בטווח העמידות של מערכת העצבים של המטופל.

טיטרציה אופקית – עבודה עם כמויות קטנות של אנרגיה או אקטיבציה. זה חשוב כדי שהמערכת לא תאלץ לספוג כמות אנרגיה שגדולה ממה שהיא יכולה להכיל ולעבד באותו רגע. אם המטפל מתרשם שמה שקורה באותו רגע עם המטופל כרוך באקטיבציה, כלומר, שהגוף מתחיל להיות מופעל על ידי האנרגיה שמוכנסת עליו, עליו לעצור, להאט, ולווסת מה שקורה. עליו להרגיע את המטופל, שלא יכנס לפניקה, לדיסוציאציה, או להמנעות. בפועל המטפל מנהל משא-ומתן  (NEGOTIATING AND RENEGOTIATING) עם המטופל, לגבי מהי המנה של אנרגיה שהוא יכול להטעין אותו בלי לגרום לעוררות יתר, בלי לעשות שפעול (REACTIVATION) שיתבטא בהופעה של סימפטומים. טיטרציה משמעה התמקדות ברמות הקטנות ביותר של גרוי ופריקה. לכן התהליך הטיפולי הנכון לוקח זמן כדי להגיע, להטמיע, ולשחרר את האנרגיה הטראומטית העצורה בגוף.

 THE FELT SENSE : טראומה היא כה מציפה, שכאשר אנשים הם בטראומה, הקשב שלהם מתמקד בה אוטומטית, אפילו בכפייתיות. לכל אדם יש משאבים טבעיים שיכולים להביא תהליך ריפוי למימושו – אם הוא ידע איך להגיע אליהם ולהשתמש בהם.  בשיקופה של הטראומה בגוף כמדריך אדם בטראומה יכול להתחבר מחדש עם משאביו הטבעיים. התחושה המורגשת היא הגשטאלט של כל דבר שיוצר את החוויה הפנימית. היא אומרת לאדם בכל רגע איפה הוא נמצא ואיך הוא מרגיש. חשוב להדגיש שלא מדובר במשהו רציונאלי, שחושבים אותו – זו הידיעה של הסביבה של גופך באמצעות התגובות של הגוף לסביבה.

תנועת המטוטלת (PENDUALTION): זוהי התנועה בין שתי המערבולות, מערבולת הטראומה ומערבולת ההחלמה. זה התהליך הדינמי שבו התגובה הטראומטית (התכווצות, עוררות יתר, חוסר ישע, דיסוציאציה) הופכת לחיוניות טבעית. תהליך זה אינו גורם לטראומה להעלם אלא מנטרל את האנרגיה של הטראומה.

דיסוציאציה היא צורה של קפיאה (FREEZE).

NEO CORTEX– חלק מתקדם של המוח, מאוחר מבחינה אבולוציונית, שבו נמצא ההגיון והחשיבה המילולית.

המערכת הלימבית היא חלק מוקדם מבחינה אבולוציונית של המוח, שהופיע בשלב ההתפתחותי של הזוחלים, ובה נמצאות התחושות והרגשות הבסיסיים.

האנרגיה העודפת נשמרת בגוף, ומבוטאת כסימפטומים. ניתן לשחרר אותה בעדינות. שחרור מסיבי מדי יפעיל תגובה של איום, כלומר, יעשה רה-טראומטיזציה.

 

כתיבת תגובה