מאדאם בובארי

סקירת ספרות על מאדאם בובארי

מאדאם בובארי[1] הוא רומן שחובר על יד גוסטב פלובר ויצא לאור בצרפת בשנת 1856. הוא תורגם לאנגלית 20 פעמים (Vanwesenbeeck, 2016) ולעברית שלוש פעמים (על ידי דבורה בארון בשנת 1957 בהוצאת ספרית פועלים, על ידי עירית עקרבי בשנת 1991 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וכן מהדורה מקוצרת בתרגום חיים תרסי בשנת 1957 בהוצאת חרמון).

עלילת הספר (זהירות, ספוילר, אם כי מדובר בספוילר לספר שיצא לפני כמאה וחמישים שנים) מתרחשת בעיירה (דמיונית) בחבל נורמנדי שבצפון מערב צרפת.  סיפור המסגרת נפתח ומסתיים בסיפורו של שארל בובארי, אדם טוב לב אך מאופק ועצור רגשית, הנעדר יכולת ואמביציה. בתחילתו של הספר, שארל הוא נער מתבגר עצור וביישן, המתלבש באופן מוזר, שמגיע לבית ספר חדש ומושם ללעג בקרב בני כיתתו. מאוחר יותר מפלס שארל את דרכו דרך לימודי רפואה. אימו היא הבוחרת עבורו אישה, אלמנה שבאה מבית אמיד. שארל נושא אותה לאישה, כפי שגבר במצבו אמור לעשות, ומתחיל לבסס עצמו במקצועו ולעבוד כרופא כפרי. הוא פוגש את אמה הצעירה כאשר הוא מגיע לביקור רופא אצל אביה החוואי. זמן קצר לאחר מכן מתה רעייתו והוא נושא את אמה לאשה. שארל אוהב את אמה אהבה עזה, שאינה נחלשת לכל אורך הספר. אמה עוברת לגור עם בעלה הטרי בסמוך למרפאתו, בכפר קטן שאותו היא חווה כמשעמם, חסר ריגושים, וכמעט ללא חיי חברה. מצב בסיסי זה אינו משתנה כאשר הזוג עובר לגור בעיירה קרתנית בשם יונוויל, ונולדת להם בת. אמה, שאינה חשה כל רגש כלפי בעלה ורואה בו אדם בינוני ומשעמם, נסחפת להיכרות ובהמשך להתאהבות בצעיר כריזמטי בשם ליאון המתגורר ביונוויל ומתאהב בה. אולם ליאון עוזב לעיר רואן מבלי שהשניים הספיקו לממש ואף להצהיר על אהבתם. רודולף, אציל המתגורר בסמוך פוגש באמה ויוזם עמה קשר רומנטי. היא מתאהבת בו כליל ומזהה בו את מושא תשוקתה וחלומותיה, כיוון שהיא מדמיינת שעמו תוכל לברוח ולחיות את החיים האחרים והסוערים אליהם היא עורגת. אולם רודולף איננו מעוניין במחויבות שכזו, והוא נוטש אותה, ומותיר אותה המומה, חולנית ומיואשת. בהמשך היא מחדשת את קשריה עם ליאון ונסחפת לרומן ארוך ונועז עמו. בעלה, שארל, לא יודע דבר על כל אלו. לאחר שאהבתו של לאון כלפיה קהה, היא נגררת לחובות כלכליים המאיימים להביא לעיקול משק הבית הנמצא תחת אחריותה. הגברים שבחייה אינם מעוניינים לעזור לה, והיא מוצאת את עצמה בודדה, זועמת על גורלה ועל החברה. לבסוף אמה מוצאת את סופה הטראגי בהתאבדות (הסיכום לפי וייקיפדיה).

הספר זכה לניתוחים רבים, פסיכולוגיים ואחרים, ולהלן יובאו אך מעט, אשר רלבנטים לנושא מאמר זה.

האם מה שקורה בספר הוא מקרה, גורל, או תוצאה דטרמיניסטית? Fernandez, (2012) סבור שהחלטתה הרצונית הראשונה של אמה היתה להנשא לשארל בובארי, למרות שהוא שעמם אותה, ולא התאים לאידיאל אותו היא דמיינה. החלטתה הרצונית השניה היתה ללוות כסף מהרוקח בלי לספר לשארל, כדי לממן את קניותיה, שהיו פיצוי לחוסר הסיפוק שלה. החלטתה השלישית היתה לעשות אהבה עם רודולף. החלטתה האחרונה היתה להתאבד, החלטה שאינה מפתיעה כי הראתה נטיות אובדניות לאורך הרומן. אבל כאשר שארל פוגש במקרה את רודולף, שנים אחרי שאמה מתה, הוא אינו מאשים אותו אלא אומר "זה הגורל". הגורל בהגדרתו הוא משהו שמחוץ  לשליטה האנושית, נקבע אולי על ידי כוחות על טבעיים, ומוביל לתוצאות בלתי נמנעות.

לדעתה של אווה אילוז (2011) הנושא העיקרי ברומן זה הוא אכזבה. "אכזבה מכירה בחוסר האפשרות להתמודד עם העולם האמיתי ולשנות אותו", אכזבה היא סוג של השלמה, אבל בלי ההשלמה הרגשית (במונחים פסיכואנליטיים היינו ממשיגים אכזבה זו כעמדה דפרסיבית, ההשלמה עם המציאות) (קליין 1935).  שארל, בעלה של אמה, מתואר מנקודת הראות של אילוז כבינוני מההתחלה. הוא קונפורמיסט, מוגדר בעיקר על ידי דעותיהם של אחרים, ועל ידי הצורך ב'מכובדות חלולה'. "שארל חש את אי שביעות הרצון שחשים אלו שאינם חולמים על דבר מעבר למה שיש להם". אמה, לעומת זאת, כמובן חולמת על חיים אחרים, אשר רוב המבקרים ראו אותם כ'רומנטיים, שטחיים, נוטפי קיטש', ואשר מעוצבים מהרומנים הרומנטיים שקראה בנעוריה, ואשר שזורים לא רק בחלומות על אהבה רומנטית מושלמת, אלא גם בכמיהה למותרות, "סיפורי אהבה וחפצים יפים מאכלסים את דמיונה כשתי תשוקות המשולבות יחדיו". כך יכלה אמה לחיות בדמיונה, ואף לנסות לממש, את החיים הזוהרים של העשירים והאצילים. כאשר אמה יוצרת קשר עם מאהבה הראשון, רודולף, היא מתרשמת מהזלזול שהוא מבטא במוסכמות, ב'חובה', מה שמאפשר לה להתרגש מזה שהיא, כביכול, שונה מהאחרים, עושה או חיה חיים מיוחדים, לא קונבנציונאלים.  כפי שמסתבר בהמשך (לה וגם לקוראים) העמדה הזו של רודולף היא בעיקרה העמדת פנים, מעין 'עצמי כוזב', אבל עצמי כוזב כזה הוא בדיוק מה שאמה מחפשת.  הכמיהה של אמה, היא, אם כן, גם רומנטית וגם צרכנית. אבל כמיהה זו, טוענת אילוז, היא הסיבה האמיתית לאכזבות שהיא חווה שוב ושוב. תרבות הצריכה מאפשרת לנו לדמיין, ולו באופן זמני, שאנחנו אנשים אחרים או שאנחנו חיים חיים אחרים מכפי שיש לנו באמת. לדעתה של אילוז אכזבה זו היא ביטוי למודרניות, משום שהיא מייצגת את הרצון להתקדם, להשתנות, להשיג יותר, להפוך למשהו אחר, לנוע ממעמד למעמד. במובן הזה אילוז רואה את אמה כגיבורה חיובית, כזו שאינה משלימה עם החיים שנגזרו עליה (עקרת בית ואם, אשה מהמעמד הבינוני בעיר שדה), ובאה בטרוניה אל פלובר על שאינו אמפאתי עם אמה, אינו מראה חמלה לנוכח האומללות של הגיבורה שיצר. האכזבה שלה אולי אינה מעוררת אהדה כי הרושם הוא שהיא מנסה 'לקפוץ מעל לפופיק', ציפתה להיות גדולה יותר ממה שהיא באמת, וכן, משום שהקורא אינו נוטה להזדהות עם הרצון לסטות מה'סדר הנכון' של הדברים, עם רצונה לחרוג מהמעמד  אליו היא שייכת. אך אילוז כן חומלת על אמה, בראותה את חיי הדמיון של אמה כניסיון למלא 'אותה ריקנות אמיתית, גורפת ובלתי נסבלת'. לדעתה של אילוז אמה היא הגיבורה שכמיהתה אינה מצליחה להציל אותה מפני 'הבנאליות הבלתי נסבלת'.  אבל ניתן לראות את אמה גם כ'אנטי גיבור' (Bartleby), הנתונה בתוך חברה פטריארכלית דכאנית. בנסיבות כאלה מה שהיא יכולה לעשות זה מעט מדי ולא מוצלח – לנסות למלא את משאלותיה במידת האפשר (שכמובן אינה מספיקה), ללוות כספים על מנת לאפשר אורח חיים ששונה ולו במעט מזה שנכפה עליה. מאבקה להשיל מעליה תפקידים חברתיים ניתן לראות כמשקף ביקורת על מחיצות מגדריות ומעמדיות, ואת הרומנים הסוערים שלה כביטוי למיאונה לשאת את הבנאליות של חיים ביתיים בתוך מעמד שנקבע עבורה מראש. יחסיה עם רודולף העשיר והמקסים ניתן לראות כשחרור מחיי הכפר המעיקים אליהם הוסללה, במקביל למרידתה בנישואים ממוסדים אליהם נשאבה כחלק ממוסכמות זמנה, ומאמץ לחתור תחת הסמכות של בעלה אשר בחברה פטריארכלית זו הוא כמובן ראש המשפחה (גם אם, במקרה של שארל, ראש משפחה נדיב ומתון). אחרי הפעם הראשונה בה היא נהנית מיחסים עם המאהב, היא חשה "סיפוק שבנקמה", ממנה היא נהנית "ללא חרטה, ללא חרדה, ללא דאגה". אף כי אין להאשים את שארל באכזריות, הרי באורח בלתי נמנע הוא יצוג של החברה הפטריארכלית אשר מזניחה את צרכיהן הרגשיים, הפסיכולוגיים, והאינטלקטואליים של נשים, ועומדת בתוקף על עליונותה וכוחה. אמה מצופה למלא את חובותיה (אשת איש, עקרת בית, אם) בלי לחשוב יותר מדי, להיות כנועה, חסרת מין, מסורה לנוחות של משפחתה ולשירות ביתה. זוהי דמות האשה של אותו הזמן והחברה, אשר אמה בהתנהגות המורדת בה. בחפשה אחר רומן מיני היא מערערת את הסמכות של מוסד הנישואים, שמנס הלכפות עליה ולפקח על משאלותיה, ודורשת אוטונומיה מול הבנאליות של החיים הפרוביציאליים. רכישותיה החומריות (שהיא עושה בכספים שבעלה מרוויח) הן עבורה נחמה ועיסוק, במיוחד בחברה שחלק ממאפייני הגדרתה בה היא כצרכנית, והיא חותרת באמצעות צריכת היתר תחת המטריאליזם המסורתי של חברה זו.

ראיה פמיניסטית של בובארי מציע גם זאק (2018). מנקודת ראותו זה סיפור של אשה נואשת, אשר אינה מסופקת מבעלה ומחיי הבית, ובהעדר אפשרויות אחרות לפתרון מצבה, היא מתחילה פרשיות אהבה. ההקשר של משפחת בובארי והחברה הבורגנית של זמנה אינם מאפשרים לה חיים אחרים. נושא מרכזי של הספר הוא, אם כן, כשלונה של אמה להשלים עם חוסר האפשרות של הפנטסיות הרומנטיות שלה בתוך מציאות חייה. ראיה זו דומה, איפוא, לראייתה של אווה אילוז את בובארי כסיפור של אכזבה, אך בניגוד לאילוז זאק סבור שפלובר דוקא היה אוהד לאמה ולגורלה המר בחברה בורגנית, שמרנית ופטריארכלית.

פלד-גיצבורג (2013) מקבילה את מאדאם בובארי לספריו של עמוס עוז, 'מיכאל שלי' (1968) ו'הר העצה הרעה' (1976). ספרים אלה מציגים 'רעיה/אם שאינה מרוצה מעולמה וכמהה למקום אחר, ובעל/אב שאינו מסוגל לספק את כמיהותיה. 'מיכאל שלי' מסתיים בנסיון התאבדות כושל, הר העצה הרעה מסתיים בנטישה'. גם ניצה בן דב מצאה מקום להשוות בין מאדאם בובארי ל'מיכאל שלי' (בן דב, 2000, עמ. 196), וכן אסתר אזולאי (אזולאי, 2006, עמ. 86).  פלד-גינצבורג רואה את חנה ב'מיכאל שלי' כ"עיבוד שקוף למדי" של חיי אמה בובארי. תשוקותיה של חנה, כמו תשוקותיה של אמה ניזונות מהספרים שהיא קוראת, עד שלבסוף הן מביאות אותה אל סף הרס עצמי. גם היא, כבת דמותה הצרפתיה, היתה רוצה להיות גבר, מתקשה לגלות רגשות אמהיים, ומוצאת מוצא לתסכולה בבזבוז כספים פזרני, ו"רשימת נקודות הדמיון עשויה להתארך עוד ועוד". לעומת זאת חנה, בשונה מאמה, אינה מפתחת יחסים אסורים, ודמיונותיה המיניים מוגבלים לחלומות בהקיץ. אבל מה שלא התממש ב'מיכאל שלי' מתממש ב'הר העצה הרעה', המאוחר יותר.

בניגוד לראייתו של שארל כדמות בורגנית, בינונית, קונבנציונאלית ומשמימה , פלד-גינצבורג רואה אותו כאדם בעל חיים פנימיים, עליהם הוא מוותר לאחר שנישא לאמה, ואילו אחרי מותה הטראגי הוא משיב לעצמו כמה מתכונותיו הרומנטיות. פלד-גיצבורג מתארת שהוא "נגמל מחלומות פיוטיים ורומנטיים, מי שבהתבגרו למד להסתפק במציאות, בינונית ככל שתהיה", ובמונחים קליניאניים – הצליח לאמץ את העמדה הדפרסיבית באורח משביע רצון (אך בכך נמצא בניגוד מובנה לאשתו שלא הצליחה לאמץ עמדה זו). לדעתה של פלד-גיצבורג פלובר, מחבר הרומן, "מתבונן במבט אירוני על אשליותיה הרומנטיות של אמה, אך גם שותף להן" – והשוו זאת למבטו הלא חומל, מנקודת ראותה של אילוז. פלד-גינצבורג מציעה שבחירתו של פלובר לעשות את שארל לרופא עשויה לסמל את ראיית מצבה של אמה כמחלה, אשר הוא עשוי היה לרפא אותה, "אילו היה רופא טוב יותר". האם 'מחלתה' של אמה היא היסטריה? ואיך היה 'רופא טוב' יותר לרפא אותה? ומעניין כאן לציין כי פלובר עצמו, במכתב לידידה[2] כתב "בובארי העלובה שלי סובלת ובוכה מן הסתם ממש ברגע זה בעשרים כפרים בצרפת בעת בעונה אחת".

לעומת ניתוחים אלה חמוטל בר יוסף (2000) סבורה שחנה ב'מיכאל שלי' סובלת מדיכאון אקוטי הגובל בפסיכוזה.  אך בדומה לפלד-גימזבורג גם Amery  (1978(  מציע לראות בשארל  גיבור ברומן, ולא רק כדמות משנה בחייה של אשתו.  לדעתו, בזמן שפלובר היטיב לתאר את המחשבות והרגשות של שארל בדיקנות ובעוצמה, הוא נכשל בלדמיין את שארל כבעל עולם פנימי עשיר משלו, שאינו נופל משל אמה. הוא מציע ששארל היה ברמה מסויימת של ידיעה על בוגדנותה של אשתו, והפיק עונג פרברטי מידיעה זו. אמה בובוארי היא 'פנטסית הנקמה של מיזנטרופ לא מאושר'… תוצר של מצפון אשם משוקלל עם עוינות'.

Robinson (2017( תוהה האם פלובר רצה שנרגיש בוז או רחמים כלפי הדמויות? היו שראו בשארל לוזר: הוא לא שם לב לרגשות של אמה, לא שם לב לפרשיות האהבים שלה, לא שם לב שחייו נהרסים.  יתכן, באמת, שפלובר אמנם התכוון שנתעב את הדמויות. הוא כתב באחד ממכתביו "אני מרגיש גלים של שנאה וטפשות של תקופתי". במקום אחר כתב "הדמויות שלי הן רגילות לגמרי".  אנשי העיירה (יונוויל) הם תמימים וצרי אופק.  למרות שאמה יפה היא לא טובה, לא חיובית. דוקא נשים הן הרבה פעמים ביקורתיות כלפיה, מתארות אותה כרדודה, שטחית, מעוניינת רק בסטאטוס שלה, ואם גרועה (מאפייני ההיסטרית!).  פלובר, כותבת רובינסון, כנראה רצה לאתגר אותנו. הוא עצמו כתב שזה הספר הראשון שבו עושים צחוק משני גיבוריו הראשיים. גיבוריו אינם אמיצים או מוסריים. הוא לא מאפשר לנו להעריץ את אמה. חלומותיה אותם פיתחה בעקבות קריאת הרומנים הרומנטיים היו התבגרותיים בטבעם, כאלה שאי אפשר באמת לממש אותם, אבל היא האמינה בממשותם. לדעת המחברת אף כי פלובר הציג את אמה כריקה, אנוכית, רדודה, הוא גם אהב אותה. היא כנה. היא נרגשת, פגיעה, מצפה, מאוהבת. וכאשר היא מתאבדת קשה לנו לשפוט אותה – אנחנו לגמרי איתה, מרחמים וכואבים ועצובים. בשעה זו של גסיסתה אנחנו שוכחים מהשטחיות, הפזיזות, האנוכיות שלה. היא נעשית אנושית בצורה שמגמדת את העיוותים שהיו לה. "היא מתעלה על ידי עוצמת המסע שלה, וההדר הנופל של יעודה". בשלב האחרון היא נעשית שבירה, מעוררת הזדהות. מסופר שכאשר פלובר כתב את סצינת מותה, הוא נעשה חולה. גם אם לאורך הרומן היא מעוררת ביקורת והתנגדות, הרי לקראת סופו היא נראית כגיבורה הרואית, שהיתה מוכנה להקריב הכל, כולל את חייה, למען חלומה, למען האהבה.

Romero  (2017( , לעומת רובינסון, סבור שפלובר יצר באמה דמות נקלה שאין לנו ברירה אלא לתעב אותה, אולי משום שהיא מזכירה לנו  את החלקים היותר גרועים של עצמנו. כל החלטותיה לאורך הרומן נובעות מהדרך בה היא חושבת.

1. היא משתמשת בספרות כדי לברוח מהמציאות. לאמה יש פקחות, דמיון, נטיה לאמנות, אבל היא משתמשת בכל אלה כדי לפתח ראיית עולם אשלייתית ברמה שלא תיאמן. במקום להשתמש בספרות כדי להבין את המציאות ואנשים אחרים, היא משתמשת בה כדי להמלט מהם.

2. היא חושבת שמגיע לה יותר מלאחרים. היא מפתחת ראייה גרנדיוזית של עצמה. בעקבות הסיפורים הרומנטיים שקראה, היא הולכת בדרך חיים שבלתי ניתן להשיגה. אבל היא משלה את עצמה שהיא אשה גדולה מהחיים, מיוחדת, שמגיע לה כל מה שהיא משתוקקת לו. כתוצאה, העולם הממשי, שכמובן שונה מזה שקראה עליו בנובלות, נעשה עבורה מקום לא הוגן, והאנשים סביב הנראים לה משעממים ושטחיים.

3. היא עורגת לאהבה, אבל לא באמת מסוגלת להתקשר. מאחר ויש לה הגדרה לא מציאותית של אהבה, כל יחסים שהיא מתחילה נידונים להכשל. היא עורגת לתשוקה ולהרפתקה, כך שכאשר היא נישאת לשארל היא  די מהר תופסת את נישואיה ככישלון, חוויה שמתחזקת בכך ששארל הוא באמת אדם שטחי שלא מסוגל להבין מה היא רוצה. אבל זה לא מה שמשנה – עם ציפיותיה הבלתי אפשריות, אף גבר לא היה מצליח לספק אותה.

4. היא מבלבלת אהבה עם מין. אמה מתקשה לזהות שהגברים שאותם היא תופסת כמושכים הם בדיוק הגברים שלא אכפת להם ממנה. רודולף תופס אותה כיפה, אבל בו זמנית גם בז לה.  הוא רואה עליה את היאוש ואת ההשתוקקות שלה, ותופס שהיא תהיה טרף קל. באופן לא מודע היא יודעת שהוא לא באמת אוהב אותה, אבל היא מנסה להפיק ממנו אהבה בכוח, באמצעות סקס.

5. היא מחכה שמישהו יציל אותה במקום שתציל את עצמה. היא מבלה את ימיה בחלומות על גבר או ארוע שישנו את חייה. היא בטוחה שזה יקרה ותרה אחר סימנים, במקום לעשות מאמץ של ממש לשנות בעצמה. במקום לשים לב לדרך בה חייה מתנהלים, להבין את האופציות, או להעריך את אשר לפניה, היא באופן קבוע עסוקה במחשבותיה בחיים של אחרים, יחסיהם, כספם, המסיבות אליהן הם הולכים, המקומות בהם הם מבקרים. עבורה, כל דבר שאליו היא משתוקקת קורה תמיד במקום אחר.

6. היא מחפשת סטאטוס ומתקשה לראות מעבר לו. יש לה מושג מוגבל מאד על איך החיים ראויים לחיותם. היא רואה אותם דרך בגדים יקרים ודברי ערך. היא רוצה הערצה, שיסתכלו עליה, שיעריכו אותה עבור מה שהיא מאמינה שהיא. והיא מנסה להשיג את כל אלה בכל מחיר. לשם כך היא מבזבזת את כספי בעלה התמים ולווה עוד, אף כי אין לה מושג איך תחזיר את ההלוואה. בסופו של דבר התנהגויות אלה מובילות להרס שלה ושל משפחתה.

מאדאם בובארי הפך למושג, 'בובאריזם'  (Kidder, 2017) או 'תסמונת מאדאם בובארי', שמאפייניה (לפי[3] ( (וראה גם Sartre, 1971-1972) הם:

התמכרות לרומנטיקה: אשה זו מתקשה להיות לבד, וחייבת להיות עם האשליה שאדם אהוב יגיע וישנה את חייה. כאשר היא מסיימת מערכת יחסים היא חותרת מייד להתחיל אחרת. היא מנסה למצוא אהוב המאופיין כמו ברעיונות רומנטיים (כלומר, כמו בספרות, בסרטים, וכדומה), עושה לו אידיאליזציה, בלי לבדוק בצורה ריאלית את מידת התאמתו הממשית לרעיונותיה. יחסים בלתי אפשריים: היא מתקשה ליצור יחסים ממשיים ולשמור עליהם, ולעומת זאת יוצרת התאהבויות בלתי אפשריות. גם כאשר יש לה זוגיות ממשית היא ממשיכה לפנטז אהבה אידיאלית עם מישהו אחר. נמשכת באופן מיוחד ליחסים מסובכים או בלתי אפשריים. כאשר בן הזוג מתגלה בצורתו הריאלית האידיאליזציה נעלמת, היא נעשית מתוסכלת ואחר כך משועממת. היא מתקשה לעבור מהתאהבות (אינטימיות) לאהבה (הדדיות).

תחושות של אי שביעות רצון וחוסר סיפוק הן כמעט קבועות (מתחלפות בפרצים או פרקי זמן קצרים של ריגוש).

מימזיס (חיקוי) (Girard, 1965): אובססיה ואידיאליזציה של האהוב מובילות לחיקוי ולהתבטלות. אלה מונעים, ככל הנראה, גם על ידי הפחד שהאהוב ינטוש, וכדי להקדים תרופה המטופלת נוקטת בפעולות של הבלעות או התמזגות.

תשומת הלב ל'תסמונת' זו ניתן למצוא כבר במאה ה-19 (אם כי אחרי פרסומו של 'מאדאם בובארי') אצל גוטייה (Goultier, 1892) שתיאר אותה כמצב של 'אי שביעות רצון רגשית כרונית'. לפי גישה זו, ההתקשרויות הרומנטיות הנואשות, החוזרות ונשנות, הם נסיונות נואשים להתגבר על חוסר סיפוק זה. האטיולוגיה ששוערה היתה כרוכה בחוויות משמעותיות של נטישה או חסך רגשי. במונחים יותר מודרניים ניתן להציע שכמו בהתמכרויות, ההתאהבויות אינן באמת ממלאות את החסר אלא מציעות תחליף ארעי. ההתאהבויות אינן נותנות מענה של ממש הן משום שהמטופלת מחפשת בעצם את האב האדיפלי – והגבר הממשי לא יכול באמת להיות אביה – והן משום שתחושת הריקנות וחוסר הסיפוק נמצאת בתוכה, בעוד היא מדמיינת שאובייקט חיצוני ימלא אותן.

שופמן (2018) המתעכב על נסיבות הכרותם של שארל ואמה, מצביע על כך שאמה היתה אז "מאוכזבת וריקה מכל אילוזיה", ואולם "השאיפה לחיים אחרים… הטעוה לחשוב כי הנה כבשה לבסוף אותו רגש נפלא אשר עד עתה ריחף רק בשמיה הפיוטיים כציפור גדולה". אמה נישאה לשארל, איפוא, כאילו מצאה את הדמות הפנטסיונית שלה, וזמן לא רב אחרי נישואיה התברר לה ששארל אינו הפנטסיה, וכי הפנטסיה נשארה בחיי הנפש שלה ולא באמת התממשה במציאות. שארל היה מבוגר מאמה במספר שנים, רופא ואדם בעל מכובד בקהילה – מה שהיה יכול לתרום לאשליה שהנה הפנטסיה מתגשמת. אבל האובייקט האדיפאלי המדומיין הוא הרבה יותר מרופא מכובד. זהו גיבור שגיא, רב כח וחכמה, מיני וכובש, אשר יוכל להעניק  לאשה-ילדה האדיפלית המתוסכלת את מאוויה – בין אם נמשיג אותו כפין החסר (פנישל ), ובין אם נראה אותו כאב האדיפלי (שהוא כמובן, ותמיד, גדול, חזק ומיני, ביחס לילדה הקטנה). ואמנם, זמן לא רב אחרי נישואיה – ובטרם, בעצם, שארל היה יכול לעשות משהו של ממש לרפא את אמה או לאכזב אותה, היא מתחילה לבוא בטענות ולהתמרמר על מר גורלה. לקורא ברור ששארל הממשי אינו עושה שום דבר שיש בו כדי להצדיק את טענותיה והתמרמרויותיה – הוא פשוט, בעצם הווייתו, שונה מהגיבור הגברי אותו דמיינה, ולכן אחת דתו להיות מאכזב, למרות שהוא עובד קשה ועושה כל שביכולתו כדי לרצותה (אבל גיבור שמזיע מעבודה קשה אינו הגבר האדיפאלי אשר, כמו גיבור-על בסרטים, מבצע את הצלותיו המרהיבות בלי שבלוריתו תנוע). שארל אוהב את אשתו ומנסה לבטא את אהבתו בדרכים שונות, אך היא משיבה לו בזלזול, בגסות, תוקפנות וניצול. את אלה ניתן לראות כסירוס, או כתגובת זעם על האכזבה הבלתי נמנעת שהוא גורם לה. גם ביטויי אהבה אלו מרחיקים אותו מהגיבור האדיפאלי שהוא חזק, מרוחק, עומד כהר שיש לכובשו.

לאורך חיי נישואיהם אמה אינה עובדת, אינה מטפלת במשק ביתם, וכאשר יולדת בת היא מתקשה לטפל בה ומעבירה אותה לטיפולן של מינקת ושל אומנת. ניתן לראות כאן עמדה נרקיסיסטית של ניצול, או רגרסיה לרמת תפקוד פרה-אדיפאלית – היא נשארת ילדה נצחית שמתקשה לקחת אחריות על חייה, מתקשה להתנהל בצורה עניינית בחיי היום-יום. מידה סבירה של אמפאתיה עם אמה תצביע על כך שהיא אינה מתנהגת כך בקור רוח, מתוך עמדה של נצלנות, אלא מתוך מצוקה נפשית, אולי דיכאון. כל מה שקורה בחייה הממשיים – בן הזוג, משק הבית, ביתה – אינו עומד בציפיות ואינו נותן מענה לצרכיה וסיפוק למשאלותיה (האדיפאליים).

אמה שולטת במשרתותיה ביד רמה, נוהגת בפזרנות (בכספים שבעלה מרוויח בעבודה רבה), ודי מהר מוצאת מאהב. ברור שמאהב זה מציע (כך היא סבורה) מענה למשאלותיה האדיפאליות, והתלהבותה ממנו רבה וכנה. כאשר הוא עוזב אותה היא נכנסת לדיכאון, אשר מתפוגג כאשר מוצאת מאהב חדש אשר גם אותו, בתורו, היא מדמיינת שמציע מענה למשאלותיה… האידיאליזציה של מאהביה ברורה לעין הקורא, ומתחרה רק בדהבליואציה שעושה לבעלה. לקורא ברור שהמאהבים אינם כה מושלמים (ובעצם הם די ציניים כלפי אמה, שאינה מבחינה בכך), כפי שבעלה לא כל כך גרוע, כפי שהיא משכנעת את עצמה. היא מממנת את מאהביה ואת 'צרכי תענוגותיו' מכספים שבעלה מרוויח.

שופמן סבור שאמה עונה לקריטריונים של הפרעת אישיות גבולית, ובהם:

חוסר יציבות ביחסים בין-אישיים כבר מגיל התבגרות (מעבר מבעל למאהב א וממנו למאהב ב), עם שימוש במנגנוני אידיאליזציה ודהבליואציה (שבאים לביטוי ברור בדרכים בהן מתייחסת למאהביה ולבעלה, בהתאמה, וגם התנודות ביניהן – ביחס לבעלה בתחילה אידיאליזציה ודי מהר דהבליואציה).  דימוי עצמי שברירי (לעתים היא רואה עצמה מעל אחרים, ולעתים כאפסית ורדודה, ורדיפה חסרת עכבות אחרי תשומת לב), תנודות ניכרות במצב הרוח מנורמותימי לדיסתימי, אימפולסיביות ביחסיה עם אנשים והתקפי כעס קיצוניים עם קושי לשלוט בהם (כאשר צריכה להשאר כמה ימים בביתה, עם בעלה וביתה, כי מאהבה עסוק בעיר אחרת, היא נכנסת לכעס קיצוני המלווה בחוסר סבלנות כלפי בעלה וביתה (ניתן אולי לראות כאן קושי בהפנמת האובייקט, כי אמה מתקשה להחזיק בתוכה בצורה מספקת יצוג של האובייקט שהוא המאהב שלה: העדרו הפיסי מכניס אותה לזעם הוא אולי ביטוי לדיכאון אנאקליטי וחרדת הכחדה (Little, 1960).  אימפולסיביות באה לביטוי בבזבזנות כספים לא מחושבת לשם סיפוק צרכיה, בעיקר כדי להשיג תשומת לב זו (של מאהביה).  תחושות חוסר סיפוק וריקנות, התקפי זעם (על זוטות), דיכאון בעקבות נטישה (של מאהבה) כאשר אז מופיעות גם מחשבות אובדניות ותסמינים דיסוציאטיביים. הדיכאון אינו מושפע מטיפולו המסור של בעלה הרופא (אשר לא באמת מבין את שלפניו) אלא חולף עם הופעתו של מאהב שני (כלומר, אובייקט קונקרטי, ולא תהליך תוך נפשי). ולבסוף, מאמצים קיצוניים למנוע נטישה מציאותית או דמיונית, לצד יאוש רב כאשר לא מצליחה (אשר מוביל אותה, בסופו של דבר, אל התאבדותה).

כאבחנה מבדלת מציע שופמן לשקול הפרעת אישיות נרקיסיסטית שמאופיינת בקושי להיות באמפתיה עם אחרים, נצלנות, ראית צרכיה לפני צרכיהם של אחרים, וראית עצמה כמעל אחרים (גרנדיוזיות).

אבל בעצם יתכן שאמה בובארי היתה רק משועממת? זה מה שנקרא 'אפקט מאדאם בובארי' (Hunt, 2018, McCullen, 2019): פלובר לוכד ומתקשר את הכוח העצום של השעמום. מדוע אמה עשתה את כל הדברים השערורייתיים שעשתה? בגלל שהיא היתה משועממת. 'הדבר הכי קשה בעולם עבור אדם מוכשר הוא להתעלם מ'הצווחות המנטליות של יכולות לא מנוצלות'  (ציטוט מסול בלו: הרפתקאות אוגי מארץ').  שארל מתואר כ'רופא כפרי רציני אבל רגיל באופן קיצוני וחסר השראה' (Kidder, 2017)  מה שמוביל את אמה לתסכול ולתוגה. הם עוברים עיירה בתקווה לרענון של חייהם, אבל העיירה השניה פרובינציאלית כמו קודמתה.  השעמום והתסכול של אמה מתבטאים בזעם כלפי כל אחד וכל דבר שנחווים ככאלה שמונעים ממנה את הגורל אשר היא משוכנעת שנועד לה – חיים של עוצמה, של רומנטיקה, ושל עידון תרבותי.  לבסוף היא מוצאת מוצא לתשוקותיה בהתאהבות בפקיד צעיר, אהבה שמסתיימת כאשר הוא עוזב את העיירה למען הקריירה שלו, ואז עוד רומן לוהט עם (רודולף)  בעל בית אמיד וחסר מצפון, פתיין מקצועי, שמשיג את התמסרותה המלאה, אך הודף אותה כאשר נעשית יותר מדי דרשנית. דחיה זו דוחפת את אמה לחפש נוחם בנוצריות דרמטית, עד שהיא פוגשת במקרה את המאהב הראשון (ליאון). רומנים אלה מסתבכים על ידי אפיזודות של חרטה וחוסר שקט. אמה מתקשה לנהל חיים כפולים, ובמיוחד עם המחיר הפיננסי של הדרך בה חיה. ה'פיתרון' שלה הוא העמדת פנים, וכאשר זה נעשה בלתי אפשרי היא מתאבדת. דמותה גרנדיוזית, בעוד בעלה סועד אותה ביאוש ובמסירות בורה.

ספר זה היה רומנטי, כותב Kidder, אם לא היה אירוני (סטירי), כמו שדון קישוט היה סיפור על גבורה אם לא היה סאטירה.  זה היה ספר מוסר אם דמויותיו לא היו כה נחושות. זה היה נובלה ריאליסטית על הקוממיות של אנשים רגילים אם דמויותיו לא היו מלאות בשילוב של תשישות ופנטסיה. זה היה ספר על חורבן טראגי אם גיבוריו היו יותר מאשר רגילים. זה ספר גדול על מעט – על כלום, כפי שפלובר עצמו כתב, אשר גיבורו האמיתי הוא הדרך (הלשון, הסגנון) בה נכתב. עושר של רוח יצירתית מרחפת סביב מצעד נחוש של השתגעות. המלה 'טפשות' כאן, כותב Kidder, לא נועדה להעליב, אלא לתאר מצב (מלה שגם פלובר עצמו השתמש בה). עבור פלובר טפשות (או איוולת) היא כוח מניע בהסטוריה. הטפשים עושים שטויות כי הם מתקשים לחשוב בהגיון (גם אם הם משכילים). דוקא בגלל חשיבתם הנבערת הם משתלטים על כלל האוכלוסיה, בלי לעסוק יותר מדי בתוצאות של התנהלותם.

לעתים רואים במאדאם בובארי אבן דרך ב'רומן הפסיכולוגי'. אך רק בשלב מתקדם של העלילה – אחרי שאמה כבר נישאת לשארל – הקורא נכנס לתחום הפרטי של תודעתה (כאשר הסופר מציין שכאשר נוכחה לדעת שהנישואים לא מביאים לה אהבה, והיא חושבת שכנראה טעתה). מכאן ואילך מחשבותיה הפנימיות נעשות לחוט השני של הסיפור.  קידר מציע (בעקבות ווגלין) (Eric Voegelin) קריאה אקזיסטנציאלית של הרומן. עבורו אמה היא בעלת תשוקות עמוקות ואותנטיות, לעומת שארל שהוא פשוט, רגיל, לא יורד לשורש הדברים. אבל אצל אמה תשוקותיה מתחברות לפנטסיות לא מציאותיות. הדתיות שלה היא בעלת איכות רומנטית, אבל מאבדת ממשמעותה כאשר מתחברת לרגילות של החיים. היא משתוקקת לאהבה שתעשה אותה מאושרת, לפאר של האריסטוקרטיה. ניתן להעריץ את השאיפות שלה ואת דמיונה היצירתי על רקע החברה הבורגנית, הפרובינציאלית, והפטריארכלית שבה היא חיה. אבל הדרכים בהן היא מנסה להתמודד עם תסכולה הן מניפולטיביות, קומיות, מדכאות, ולפעמים אף אכזריות. הכומר מחזיק באמונה חסרת מחשבה או רגש, ומתקשה להבין את העומקים של הסבל של אמה ואת צרכיה הרוחניים. הדמויות בספר – לא רק אמה – לוקות בסוג של עיוורון (scotosis), מתקשות לחשוב על מה שהן עושות, מתקשות לראות דרכים אחרות להתמודד עם מצבן.

לדעת  La Capra  (1982(בעוד אמה נושאת חלום רומנטי ופנטסיוני של אהבה, שתמיד מסתבך עם הדמויות בהן היא מתאהבת – בעלה, שארל, ממשיך להחזיק בפנטסיה של אשתו האידיאלית, אפילו אחרי שמגלה את מכתבי האהבה שלה.  La Capra   לא מסכים לראות את מאדאם בובארי רק כ'טרגדיה של חלומות', כאילו הטרגדיה שלה היתה נסיונה לממש את חלומותיה הרומנטיים אותם שאבה מהספרים שקראה בנעוריה. הוא סבור שאמה נעה במעגלי קסם של שעמום והיסטריה: סיטואציה שאינה יכולה לשאת, גבר שאינה יכולה לסבול (או שאינו יכול לסבול אותה), חלומות, ואז גבר אחר, ושוב המעגל מתחיל (סוג של כפיית החזרה?). היא התאהבה ברעיון של עצמה של איך אהבה צריכה להיות. הגבר הממשי לא נמצא ברמה של ההשלכות, הדמיונות, והחלומות שלה. חלומותיה בעצם ריקים מתוכן, או מתפשרים עם המציאות הנקלה, ומשמרים מראית עין של יכולת רק ברמה המטאפיסית שבה תשוקה יכולה לפגוש רק תסכול בסיבוב הגשמי של חיי היום יום. חזרה ריקה ומתה זו היא הצורה הדומיננטית של קיום שמוצגת ברומן. דברים מתרחשים בו, אבל התרחשויות אלו אינן מובילות להתקדמות או אפילו לא להבטחה של התחדשות. המפלט היחיד מחזרה ריקה זו מוצע על ידי רגעים של reverie. אמה היא מלכת הרברי. ברגעים אלה של רברי המחבר הוא הכי קרוב לאמה. אבל רגעי חלום אלה הם קצרים, מוחלפים מהר בהתרחשויות מרחיקות (תיאורים של המציאות, כמו הטבע או המאהב), ומתסכלים, כי אינם מתפתחים או מקדמים.  אין בהם העוצמה להחליף או לתקן את המציאות (בניגוד לתפקיד של חלימה אצל הסכיזואיד). אמה היא נרקיסיסטית, תשוקותיה אינן מתחשבות בצרכים ובקיום של אחרים, היא נעה בין שעמום לבין היסטריה, מזהה רק קלישאות, ומחברת את 'עיקרון העונג' עם דפוס נוקשה של חזרתיות, "לא מסוגלת להבין מה שלא חוותה… דחתה כחסר תועלת כל מה שלא תרם לסיפוק המיידי של מאוויי ליבה, יותר סנטימנטלית מאשר אמנותית, מחפשת רגשות, לא נופים" (עמ. 26, 31). היא רוצה דברים שהם גדולים מהחיים.

La Capra  מתאר את הרומן כגם אמפאתי וגם אירוני, והוא מזכיר מונח של פלובר – מה שלא נאמר, או הבלתי ניתן להאמר (unsayable, בצרפתית l'indisable). לדעתו פלובר מציע ביקורת של התרבות הבורגנית אשר עוברת להאשמה של האנושות והמצב האנושי בכלל (מעניין להשוות ל'תרבות בלא נחת' של פרויד, וגם ליחסו של פלובר לנישואיה של אחייניתו, ר' טרואיה, 1988). קשה להבחין בין מה שקשור למקום ולזמן לבין מה שאנושי באופן אוניברסלי. בודלר (1857) ראה את המצב הבורגני, כפי שניתן לראות במכתביו, כמטופש, מזוייף, מוליך שולל, מעמיד פנים (מעניין להשוות לעצמי הכוזב של ויניקוט), אבל אפשר לראות יחס דואלי בדרך בה ניהל את חייו (טרואיה, 1988).   היסטריה קשורה לנרקיסיזם, דיאלקטיקה בין אימפוטנציה לעודפות. תשוקותיה של אמה אינן מתאימות לאשה או לגבר קונבנציונאליים, הן פחות מדי ויותר מדי. היא מדמיינת גבר שהוא כל כך  'גברי' שבעצם לא באמת קיים.  כאשר נולדת לה בת היא מאבדת בה עניין, כי רצתה בן – אולי קנאת הפין? ילדה זו כה נעדרת מהרומן, עד שאפשר לראות בכך סירוס. לדעת La Capra הריונה של אמה הוא 'היסטרי', והתוצר שלו, ביתה, אינה הופכת לאובייקט של השקעה או הזדהות נרקיסיסטית, ולכן אין לאימה עניין בה. אימה של אמה מתה כבר בתחילת הרומן. אין לה נוכחות ברומן או בחייה של אמה. אמה לא רק אינה מזדהה עם אימה – היא נמלטת מתפקידה האמהי. ילדתה חסרת חשיבות עבורה כמו אימה.  חלומותיה של אמה – רומנטיים ככל שיהיו – מלאים בקלישאות ובסטיריוטיפים, ובודאי אינם יצוגים של המציאות, כל מציאות שהיא. רגשותיה לכאורה עזים אבל בעצם שטחיים, היא עוברת מהר מתגובה רגשית הולמת לתוך עולמה שלה.  לגברים שלה יש תמיד משהו מפוקפק: רודולף הוא בנאלי, פאלוס חלול. ליאון הוא פילגש, ושארל הוא אוויל קדוש.  דרישותיה של אמה אינן ניתנות להגשמה בגלל טבען המופרז, כאשר נראה ששום דבר לא יספק אותה. ומצד שני, הקונקרטיות של אותן דרישות היא נדושה. תשוקתה למוחלט מתמזגת עם מאוויים וולגריים. רצונה להמלט מהמציאות המשמימה של חייה מפגיש אותה עם תסכולים קונקרטיים, נוצרים מעגלים הולכים וצרים שמסתיימים רק עם מותה. כתוצאה, ההתאבדות שלה לא מצליחה להשיג את הגדלות של מחאה טראגית.  עד יומו האחרון אמה נשארת פיקציה טהורה עבור שארל, והדימוי שהוא זוכר ממנה יש לו אך מעט עם מציאות חייה. גם במותו הוא נשאר השוטה שלה. במובן מסויים, הפנטסיה של שארל יותר מוחלטת וטהורה מזו של אמה, כאשר אמה עצמה נאלצת להתפשר, ואילו עבורו היא נשארת טהורה גם אחרי מותה.

לפי סארטר (1971-1972) הרומן הוא נוירוטי, במובן של התרחקות מהמציאות או עיוות שלה. סארטר סבור שפלובר טיפל בדמויות שבספר כמו שאימו טיפלה בו – בהשקעה, בדיקנות, מתוך חובה, אך ללא אהבה.  פעולות טריביאליות ('אוטומטיזמים') מייצגות סימפטום, ועשויות ליטול מימדים של המאויים (האל ביתי, uncanny). במצבים פתולוגיים לא רק המחיצות (בין מציאות לדמיון, כנראה) מטשטשות, אלא גם שהאינטראקציה ביניהן כבר לא פרודוקטיבית (סארטר).

 

ספרות:

 

אזולאי א. יצירה ביצירה עשויה: אינטרטקסטואליות ברומנים של עמוס עוז. באר-שבע, מכללת חמדת הדרום.

אילוז א. (2011) החיים הם במקום אחר. הארץ 2.11.2011.

בן דב נ. (2000) והיא תהילתך: עיונים ביצירות של עגנון, א.ב. יהושע ועמוס עוז. תל-אביב, שוקן.

בר יוסף ח. (2000) מעמדה המוסרי של השפיות ביצירתו של עמוס עוז. בתוך א. קומם ו-י. בן מרדכי (עורכים) ספר עמוס עוז. ירושלים, מוסד ביאליק, עמ. 46-.

פלד-גינצבורג מ. (2013) מאדאם בובארי בירושלים. זהויות 3: 24-33. וכן:   Ginsburg-Peled M. (1986) Flaubert Writing: A Study in Narrative Strategies.  Stanford, Stanford University Press.

טרואיה א. (1988) פלובר. תרגום יורם ברונובסקי, שוקן, 1996

שופמן א. (2018) נפש האדם בראי הספרות. אח.

 

Amery J. (1978) Charles Bovary, A Country Doctor: Portrait of a simple man.  Trans.  A. N. West. New York Review of Books Classics, 2018

Barleby  Essay on Gustav Flauber's Madame Bovary.  In

https://www.bartleby.com/essay/Gustave-Flauberts-Madame-Bovary-FK6E6XZTC

Boudlaire Ch. (1857) Madame Bovary par Gustav Flaubert. L'Artisan.

De Man P. (ed.) (1965) Madame Bovary by Gustav Flaubert. A Norton Critical Edition.

Fernandez N. (2012)  Is fate to blame Madame Bovary?  Essay. Grin .in:  https://www.grin.com/document/212634

Gaultier J. (1892) Le Bovarysme dans L'auvuvre de Flaubert.  Paris, Mercure de France, 3ed ed., 1902.  https://exploringyourmind.com/what-is-madame-bovary-syndrome/

Girard R. (1965)  Desire, and the Novel: Self and Other in Literary Structure, trans. Yvonne Freccero. Baltimore, MD: Johns Hopkins Press.

Hunt B.  (2018) The Madame Bovary effect.  Epsilon Theory.

Kidder P. (2017) The second realities of Madame Bovary. Eric Voegelin Society Round Table Discussion, San Francisco.  https://sites01.lsu.edu/faculty/voegelin/wp-content/uploads/sites/80/2017/09/Kidder-Bovarys-Second-Realities-Paper.pdf

Klein, Melanie (1935). A contribution to the psychogenesis of manic-depressive states. International Journal of Psycho-Analysis, 16, 145-174. Reprinted in The writings of Melanie Klein, vol. I. (1975). London: Hogarth, 262-289.

La Capra D. (1982) Madame Bovary on Trial.  Cornell University Press.

Little M. (1960) On basic unity (primary total undifferentiatedness).  In Transference Neurosis and Transference Psychosis: Toward Basic Unity. New-York, Aronson, 1981, pp. 1091-135.

McCullen A. (2019)  The Madame Bovary effect and the benefit of boredom. The Thursday Thought.

Robinson R. (2017) Teaching Madame Bovary.  The New-Yorker

Romero S. (2017) 6 reasons why Madame Bovary is the worst woman in literature.  Culturacolectiva.com.

Sartre J. P. (1971-1972)  The Family Idiot: Gustave Flaubert 1821-1857, Vol 5, trans. Carol Cosman. Chicago: University of Chicago Press, 1993.

Vanwesenbeeck B. (2016) Reading Madame Bovary in the provinces.  Los Angeles Review of Books, 14.2.2016

Zak F. (2018) Beware of books! Madame Bovary and the old anxieties about women who read:  Flaubert's novel, Madame Bovary, was a snapshot of society's views about women who read.  In:   https://www.booksontrial.com

 

 

[1] המחברים אינם יודעים עברית, ועל כן כל הספרות ששימשה למאמר זה נקראה בעברית או באנגלית

[2] מכתב ל-Louise Colet מה-23.12.1853, בתוך Gustav Flaubert Correspondence, Paris, Gallimard, Bibliotheque de la Pleiade, 2nd. Ed., 1980

 

 

[3]https://exploringyourmind.com/what-is-madame-bovary-syndrome/