מדעיזם בפסיכותירפיה

 

תרגום חופשי של מאמר של רוברט סטולורוב, המועצה הבין לאומית  לפסיכולוגית עצמי פסיכואנליטית

Robert D. Stolorow:  Scientism in psychotherapy: Show me the evidence.

פורסם ב- 2012Psychology Today

הערת המלבה"ד: רוברט סטולורו, כיום בן 76, הוא פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי. בוגר אוניברסיטת הרווארד בפסיכולוגיה קלינית, וכן בעל תואר דוקטור בפילוסופיה מאוניברסיטת קליפורניה בריברסייד. פסיכואנליטיקאי, הרואה עצמו מממשיכי דרכו של קוהוט, וממייסדי הגישה האינטרסובייקטיבית. ממייסדי המכון ללימודי פסיכואנליזה וסובייקטיביות בניו יורק, וממייסדי המכון לפסיכואנליזה עכשווית בלוס אנג'לס,. מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. כתב לפחות שמונה ספרים (חלקם בשיתוף מחברים אחרים) וכמאתיים מאמרים. ניתן לעיין באתר שלו  https://sites.google.com/site/robertdstolorow/   ובבלוג שלו  https://www.huffingtonpost.com/author/robert-d-stolorow

 

 

בימינו, בתקופה זו שנדחפת על ידי חברות ביטוח רפואי לכיוון של   'תקן מהר',  יש הרבה שיח בחוגי פסיכותירפיה  על 'פרקטיקה המבוססת על ראיות'. הישום של סיסמא זו מתעלם בצורה בולטת משאלות פילוסופיות על טבעה של הפרקטיקה הטיפולית או על הראיות המתאימות שצריכות להדריך את הגישה הטיפולית לנפש האנושית הסובלת.

חברי ואני השתמשנו בהבחנה האריסטוטליאנית בין techne  לבין phronesis לפרקטיקה של הטיפול הפסיכואנליטי. טכנה, או רציונליות טכנית, היא הסוג של שיטה ושל ידע שנחוצים ליצור האחיד של דברים. ניתן לראות אותה בכללים התקניים מסורתיים של הטכניקה האנליטית, בעיקר כאשר רוצים ליישם אותם  עבור כל המטופלים, כל המטפלים, כל הדיאדות מטופל-מטפל, וכל המצבים ההתיחסותיים. אנחנו טוענים שכל המושג של פסיכואנליזה כטכניקה הוא שגוי מיסודו… וצריך לחשוב עליו מחדש. בהמשך אנו מציעים שמה שנחוץ לפרקטיקה פסיכואנליטית אינו הטכנה אלא הפרונזיס, או התבונה המעשית.  בשונה מטכנה, פרונזיס היא צורה של הבנה פרקטית שתמיד מכוונת אל הפרטי, אל היחוד של האינדיבידואל ושל מצבו ההתייחסותי.

המחקר המקובל בפסיכותירפיה נוטה לרדוקציה של בני אדם ויחסים אנושיים ל'משתנים' שניתן למדוד, לחשב, ולעשות ביניהם מתאמים.  פרוצדורות כאלה נראות דומות למה שהיידגר קרא 'הדרך הטכנולוגית של הקיום' או הדרך הטכנולוגית של המובנות. לפי היידגר, ישויות שהן שלמות, כולל בני אנוש, מובנות בעידן הטכנולוגי שלנו כמשאבים חסרי משמעות שיש לחשב, לאחסן, ולתקן במאבק לכיבוש הארץ. להשקפתי, הדרך הטכנולוגית של הקיום מתחברת גם לעמדה הפילוסופית של  מדעיזם – ההנחה, שמועצמת בפוזיטיביזם המדעי שמאפיין חלק גדול מהמחקר על שינוי בפסיכותירפיה, שהצורה העיקרית של  ידע תקף היא זו שמושגת באמצעות מתודולוגיה ניסויית וכמותנית.

שיקולים כאלה מכוונים לחשיבות של מחקר איכותי יותר מאשר כמותני. הם גם מחזירים אותי למסורת של פסיכולוגית אישיות אקדמית – המסורת שבה למדתי כסטודנט לתואר שלישי בפסיכולוגיה קלינית בהרווארד באמצע ובסוף שנות הששים – שידוע בשם פרסונולוגיה. מסורת זו, שנוסדה על ידי הנרי מוריי* בקליניקה הפסיכולוגית של הרווארד בשנות השלושים, החזיקה כהנחתה הבסיסית את הטענה שידע של האישיות יכול להיות מושג רק על ידי חקירה שיטתית ומעמיקה של האינדיבידואל. הדגשה זו של מחקר אידיוגרפי, יותר מאשר נומותיטי, היתה חריגה קיצונית מפילוסופית המדע ששלטה באותה תקופה, והמשיכה לשלוט, בפסיכולוגיה האקדמית בארצות הברית.

אני מציע שהבנה של הפרקטיקה של הפסיכותירפיה כצורה של פרונזיס יותר מאשר של טכנה מצדיקה חזרה לשיטות האידיוגרפיות בחקירה של יחסים טיפוליים – שיטות שיכולות לחקור את העולמות הרגשיים היחודיים של המטופל, של המטפל, ושל המערכות האינטרסובייקטיביות הספציפיות שנוצרות על ידי יחסי הגומלין ביניהם. רק מחקר אידיוגרפי כזה, אני סבור, יוכל להאיר את הקשר ההתייחסותי החי, המורכב, העשיר, שבו התהליך הפסיכותרפויטי מתרחש.

 

• הנרי מוריי (1893-1988) פיתח את מבחן ההתפשה הנושאית, TAT