הגר דרור מליניאק – אמנות הטיפול הנפשי: גישה אנתרופוסופית בפסיכותירפיה. הוצאת המחברת, 2011, 164 עמ'.

צבי גיל, מרפאות קהילתיות לבריאות הנפש, מרכז לבריאות הנפש 'מזור', עכו, מכון עמית, חדרה, מכון אנפה, חיפה.

 

רודולף שטיינר (1861-1925)  נולד בעיירה שבדרומה של הממלכה האוסטרו-הונגרית. הוא למד בטכניון בוינה, כך שתחום עיסוקו העיקרי היה מדעי-טכני. אך שטיינר היה איש רב אשכולות, אוטודידקט, שעסק בתחומים רבים, ומתואר (ב'ויקיפדיה') כ'פילוסוף, מורה רוחני, ואדריכל'. הוא היה הוגה פורה, שכתב ספרים רבים, מהם כחמישה עשר תורגמו לעברית. התיאוריה שלו היא מורכבת, מגוונת, עמוקה, ובעצם אידיאולוגיה יותר מאשר תיאוריה, בעלת מימדים רוחניים, ומכונה 'אנתרופוסופיה'. לשטיינר תרומות רבות לתחום החינוך, ובארץ קיימים בתי ספר המלמדים לפי גישתו.

בספר שלפנינו פורשת המחברת, פסיכולוגית קלינית תושבת הרדוף, את ההשפעות של האנתרופוסופיה על הפסיכותירפיה. מעניין ששטינר היה גם בן זמנו ואף בן עירו של פרויד, ופעל כמעט במקביל, אבל ידוע לקורא העברי – קל וחומר למטפל הנפשי הישראלי – הרבה פחות מפרויד. ספר זה פותח איפה צוהר למטפל הנפשי המעוניין להכיר את משנתו של שטיינר, לפחות בהקשר של הטיפול הנפשי. יש לציין, מכל מקום, שהספר אינו רק סיכום או תמצית של גישתו של שטיינר לנפש, אלא תוצר של ההתפתחויות שהיו בתחום בתשעים השנים שחלפו מאז מותו של שטיינר, של מטפלים ששילבו את גישתו בטיפולם, כולל של המחברת עצמה.

ביקורת ידועה על הפסיכואנליזה – בעצם, ביקורת של פרויד עצמו – שהיא מתמקדת בעיקר ביצרים האפלים שבתחתית נפשו של האדם ('הכוחות משאול מטה'), ואילו הגישה האנתרופוסופית "רואה תמונת אדם גבוהה ומקיפה" (עמ. 19), ולוקחת בחשבון את "המרכיבים הנעלים באדם – כמיהתו ליופי, לאמת ולטוב, יצירתו… יכולת חשיבה מעמיקה, ואפילו יכולתו להתבוננות ולהבנה עצמית" (עמ. 21).

בדומה לפרויד (ואולי בהשפעתו?) , אף שטיינר ראה את נפש האדם כ"שדה קרב דרמטי, בו הפכים נאבקים בהתמדה" (עמ. 22). התיאוריה של שטיינר על נפש האדם ועל מהות החיים בכלל היא מורכבת, ואינני מתיימר להבינה במלואה מתוך הספר הנוכחי. בתמונת האדם הוא מונה ארבעה 'גופים' – הגוף החומרי (הפיסי), גוף החיים שהוא הגוף הפיסיולוגי, המטבולי (מכונה גם ה'גוף האתרי), הגוף הנפשי (האסטרלי), הכולל חשיבה, רגש ורצון, וה'אני' שהוא החלק האינדיבידואלי, הרוחני, הלא מודע (קרוב, אולי, לארכיטיפ היונגיאני יותר מאשר לאגו הפרוידיאני). יחסי הגומלין בין הגופים הללו נראים דומים לעיקרון האקונומי של פרויד, ומתבטאים במצבים הנפשיים של המטופל (מצבים רגשיים, התנהגויות שונות, סימפטומים ומצוקות). הגישה הזו מבחינה בין שתי רמות של מודעות, שניתנות להשגה בטיפול: האחת, שמקבילה למודעות במשמעה המקובל בפסיכותירפיה, הינה המודעות למה שקרה בנפש האדם (כגון טראומות), ואשר משפיע על אישיותו ועל התנהגותו; והשניה, העמוקה יותר, הקרויה 'המודעות החיה', כרוכה במודעות של המטופלת "למה שמעשיה וחולשותיה גורמים לאחרים" (עמ. 31). בלעדי מודעות זו המטופל נידון ל"עיסוק עצמי מוגבר ללא יכולת להניע תהליך של שינוי" (שם).

יש לציין שהמחברת אינה מביעה מחויבות רק לגישה הפסיכואנליטית, ומציינת כי "הידע האנתרופוסופי עשוי לתרום לתחום הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי" (עמ. 24). כמו כן היא משלבת בגישתה הטיפולית גם משיטת ה'יעוץ הביוגרפי', אותה היא סוקרת בפרק נפרד. שיטה זו כרוכה בתיאוריה של התפתחות האדם מלידתו ועד זקנתו (ליתר דיוק, עד גיל 63, שבו מסתיים השלב התשיעי – כל שלב הוא של שבע שנים).  יתכן לראות כאן הקבלה למודל ההתפתחותי של אריק אריקסון, שבו לכל אחד משמונה השלבים המתרחשים לאורך חיי האדם מלידה עד זקנה יש משימה התפתחותית וסיכון לכשל התפתחותי. השנים שלאחר גיל 63 הן 'שנות החסד', שבו לאדם כבר אין משימות התפתחותיות, והוא יכול ליהנות מחייו: אין פירוש הדבר רק סקי בבולגריה, אלא המשך של התפתחות רוחנית, מוסרית ויצירתית. ברור שעבור המטפל הנפשי האוחז בגישה זו יש חשיבות לשלב ההתפתחותי בו נמצא המטופל, כדי לשים דגש על ההתפתחות הדיפרנציאלית בין הגופים השונים, התפתחות רוחנית בגיל הבגרות, יחסים בין הגוף הרגשי לרוחני, וכן הלאה ( החלוקה במקור מפורטת יותר, ומובאת בצורה סכימטית בטבלה בעמוד 43).

בפרק על תהליך ההערכה מצטטת המחברת משרלוק הולמס, המפענח את פרטי חייו של אדם לפי כובעו בלבד. לטעמי יש בזה דמיות ל'אוזן השלישית' של תיאודור רייק – המטפל המקשיב למטופל מפענח בתוך כך את המרכיבים של נפשו, את ה'סאבטקסט'. מובן שיש חשיבות לרקע הביוגרפי (ילדות, משפחת מוצא, וכן הלאה), אך המחברת מתעכבת במיוחד על מאפייני הבריאות הנפשית (עמ. 71), עם הדגשה על כך שעל המטפל לא רק לחפש פתולוגיה  אלא גם כוחות ויכולות:  מובנות (comprehensibility), היכולת להתנהל (manageability) ומשמעותיות (meaningfulness) (שלושת המונחים לקוחים מתיאורית ה-Salutogenesis של אהרון אנטונובסקי, סוציולוג ישראלי). על רקע גישה זו המחברת מונה את מרכיבי הבריאות הנפשית לפי שיטתה, וכפי שהם מתבטאים ב'גופים' השונים (חשיבה, רגש, רצון, משמעות, התכוונות לעתיד, לצד הבריאות הגופנית, שניתן לתארה במקביל במונחים פסיכוסומטיים).

אף כי נראה לי לא נכון למנות את הגישה האנתרופוסופית בתוך התחום של 'פסיכולוגיה חיובית', הרי חשוב לציין שהגישה הזו "מכירה במניע ההתפתחותי הקיים בכל אדם: מניע (או דחף) זה מבטא את כמיהתו העמוקה של האדם להפוך לישות אנושית שלמה יותר" (עמ. 78). במלים אחרות, הגישה האנתרופוסופית מכילה בתוכה מרכיב טלאולוגי חזק, לצד רכיבים פרוידיאניים דטרמיניסטיים. למשל, עבור מטופלים עם הפרעות חרדה (תחום שקרוב ללבי בימים אלה), המחברת מציעה "לסייע למטופל בחיפוש יעוד" (עמ. 81) – במונחים דינמיים ניתן לדבר על התרה של קונפליקט סביב יחסים משמעותיים לכיוון סובלימטיבי, או במונחים אקזיסטנציאליים לצורך לבחור ולהיות אותנטי.

בפרק על איכות השיחה הטיפולית המחברת מדגישה את איכות ההקשבה, "הקשבה עמוקה שיש בה פתיחות וקבלה ודממה עמוקה" (עמ. 85), שהזכירה לי את גישתו של נוויל סימינגטון שמדגיש את המימד (או האיכות) הקונטמפלטיבי שבהקשבה הטיפולית. המחברת, לעומת זאת, בעקבות  מרגרט דן ברינק, לוקחת את גתה כמודל. בהקשר של השיחה הטיפולית המחברת מפרטת את שלושת שכבות המודעות של הנפש – מודע, לא מודע, ועל מודע – השתיים הראשונות מקבילות, כמובן, להמשגה הפרוידיאנית של המודעות, והשלישית מתאימה לאספקט הרוחני בפסיכותירפיה האנתרופוסופית, וכוללת מניעים, שאיפות, אידיאלים. בהתאם, יש הדגשה על המרכיבים הרוחניים של השיחה הטיפולית. בהתפתחותה של מטפלת יש הדגשה רבה על מה שהיינו קוראים מודעות עצמית או העברה נגדית – "מודעות ובהירות לגבי התגובות הפנימיות שלנו כמטפלים, גם החבויות ביותר, ונכונות לוותר עליהן… במונח לוותר אין מדובר בהדחקת תגובות אלה, אלא בכוונה פנימית ובמאמץ להרפות מהן, להניחן בשולי הנפש במקום לתת להן מקום מרכזי או 'לתדלק' ולהזין אותן" (עמ. 91). כמו כן ממליצה המחברת על "טיפול מכוון ומודע של איכות העניין בזולת" (עמ. 92).

בעבודה הרגשית בטיפול הגישה האנתרופוסופית מונה שנים עשר חושים, החל מהחושים ה'נמוכים' (מגע, חוש החיים, חוש תנועה), חושים 'אמצעיים' (ריח, טעם, ראיה וכו'), וחושים גבוהים (שמיעה, מילוליות, חשיבה, וחוש האני). התקשיתי להבין, מצד אחד, מדוע חוש השמיעה גבוה יותר בהירארכיה זו מחוש הראיה, ולעומת זאת מדוע חשיבה ומילוליות נחשבות ל'חוש'. מדובר, אם כן, בנומנקלטורה יחודית לתיאוריה זו. כמו כן מוצעת אבחנה בין איכויות שונות של רגש, של ריגושים (emotions) ורגשות, או הלכי נפש (feelings). סוגים אלה מתבטאים בצורות שונות ברבדים השונים של הנפש האנתרופוסופית (נפש התחושה, הנפש השכלית הרגשית, נפש התודעה).

החלק האחרון דן בהפרעות בהתפתחות הנפש, ומנסה להמשיג אותן לפי  התיאוריות המבניות וההתפתחותיות של הנפש אשר נידונו בפרקים הקודמים:  טראומה, שמובילה להתנתקות בין רבדי הנפש השונים;  אישיות גבולית (אשר לדברי המחברת נחזתה על ידי שטיינר לפני מאה שנים, כמבטאת פתולוגיה של החברה) מוסברת במונחים הקרובים לגישתו הסוציואמוציונאלית של אלאן שור – "אנשים בעלי קונסטיטוציה היסטרית חשופים מלכתחילה פיסית ורגשית וחווים את העולם כפוגעני" (עמ. 123). לעומת זאת התקשיתי להבין את הניסוח של דיטר בק של הגבולי כ"בעל מחוות התגשמות הססנית המאופיינת בכמיהה לחזור לעולם הרוח" (שם). ההפרעה הגבולית מתוארת באמצעות שימוש במנגנונים של פיצול (אנכי ואופקי), אם כי התקשיתי להבינם כמקבילים לפיצולים הנמצאים בגישות פסיכואנליטיות ופסיכיאטריות. בהמשך המחברת מתעכבת – והדבר יאה בעיני – בהתייחסות לאנשים שחיים עם (או לצד) אישיות גבולית, כלומר, בני משפחתם.

הפרק על פסיכופתולוגיות כולל גם התייחסות לדיכאון ולחרדה, אשר לגביהם המחברת מדגישה את חווית הניתוק מחיים משפחתיים, קהילתיים, ורוחניים, המאפיינים את החברה שלנו בשחר המאה העשרים ואחת.

בתהליך הטיפול המחברת מציעה תרגילים רוחניים, שנועדו לחזק את החשיבה, את הרצון, את הרגש, ואת החיוביות.

הספר כולל בתחילתו מבוא מאת הנרייטה דקרס, פסיכולוגית אנתרופוסופית הולנדית, תיאור מקרה בסופו,  נספחים (מתווה להבנת מטופל מזוית אנתרופוסופית, תפקוד ארבעת הגופים), וביבליוגרפיה.

המחברת אינה מעריצה עיוורת של אנתרופוסופיה ומודה – בעצם, כבר בתחילת הספר, במגבלות של הגישה הזו, והספר נועד, לכן, לא רק 'ללמד' אנתרופוסופיה, אלא לעזור למי שמעוניין לקלוט ממנה את הנוסף והמועיל (ביחס לגישות פסיכותרפויטיות קונבנציונליות יותר), אך גם להיות מודע למגבלותיה ולהתמודד איתן. למשל, בעוד הפסיכואנליזה מתמקדת בקשר המיוחד בין מטפל למטופל, היא מתקשה "לראות את תמונת הגורל העמוקה של המטופל – את נסיבות חייו כנגזרות משליחות שעליו למלא" (עמ. 22), ואילו האנתרופוסופיה אינה לוקחת בחשבון די הצורך את תופעות ההעברה וההעברה הנגדית.

כפי שניתן לראות בחיבור הזה אינני יכול להמנע מלנסות להעביר את הפסיכותירפיה האנתרופוסופית לכלים ולמונחים שמוכרים לי, דהיינו, מתוך הגישה הדינמית. דבר זה ממחיש את הידוע, שאין אדם יכול לפעול אלא בתוך הפרדיגמה המוכרת לו ושבה התפתח. המחברת, שהיא בהשכלה פסיכולוגית קלינית 'קונבנציונאלית', אימצה את הגישה האנתרופוסופית (וכן הביוגרפית) גם כחלק מאורח חייה, ועל כן מיטיבה לשלב בין הגישות ובין המונחים. דוגמאות קליניות שהיא מביאה מיטיבות להמחיש את החיבור שהיא עושה בין הפרדיגמות השונות. ככל שהצלחתי להבין, הטיפול בקליניקה שלה אינו  טיפול 'אלטרנטיבי' של new age אלא שילוב של חשיבה ומושגים אנתרופוסופיים, שעודכנו על פני כמאה שנים, עם גישות טיפוליות מקובלות, דינמיות, קוגניטיביות-הנהגותיות, ופרדוקסליות.