שלבים בהתפתחותן של קבוצות

שלבים בהתפתחותן של קבוצות
(לפי: McKenzie K. R. – Introduction to Time-Limited Group Psychotherapy. American Psychiatric Press)

שלב ראשון – התקשרות (ENGAGEMENT). המשימה של הקבוצה בשלב זה היא להפוך לקבוצה, שחבריה יהיו מחויבים לקיומה. המשתתפים צריכים להכריע בין לסמוך ולבטוח, מצד אחד, לבין להתרחק, מצד שני. כדי לבצע משימה זו הקבוצה, ראשית, עוסקת במה שדומה בין המשתתפים, ושנית, עוסקת במה שמבדיל אותם מאלה שאינם משתתפים בקבוצה. החרדה בלב זה היא מפני דחיה (לא להכלל בקבוצה) לבין חשיפה (להיות יותר מדי בקבוצה). המשתתפים עלולים בשלב זה לאחר או לנשור.
הגבולות הנוצרים בשלב זה הם בין מה שבתוך הקבוצה לבין מה שמחוצה לה ("אננו שונים מאלה שבחוץ").
המנחה בשלב זה עוסק בקבוצה יותר מאשר בפרטים שמרכיבים אותה, כאשר מטרתו היא ליצור לכידות (COHESION). הוא שם לב לתהליך יותר מאשר לתוכן. הוא יותר יוזם ומבנה, בלי להשתלט; יוצר ומחזק נורמות קבוצתיות ואוירה טיפולית. הוא מעודד את החברים להשתתף, ולתקשר בינם לבין עצמם. ההתערבויות שלו הן בעלות אופי תומך ומעודד.

שלב שני – התמיינות (DIFFERENTIATION). המשימה של הקבוצה בשלב זה היא לזהות את ההבדלים שקיימים בין המשתתפים, ולפתח שיטות להתמודדות עם קונפליקטים ולהתרתם. המשתתפים צריכים להיות מסוגלים לשאת אוירה שלילית בקבוצה, להכריע בין יוזמה והתעמתות לבין המנעות ופסיביות, בין לכידות לבין אינדיבידואליות, בין שותפות להגדרה עצמית. בשלב זה המשתתפים פחות עסוקים בדמיות ביניהם אלא יותר בהבדלים, וההווכחות בהבדלים אלה גורמת חרדה. זה מעלה במשתתפים אספקטים של עצמם שנחוים כשליליים או שהם אמביולנטים לגביהם. כאן עולות לשימוש הגנות של השלכות (לחוות אצל הזולת את הדברים שאינני אוהב בתוך עצמי). עולים רגשות של בושה ושל אשמה. שלב זה מסתיים כאשר כל המשתתפים השתתפו, במידה מינימאלית לפחות, בפעילות של ביטוי עצמי, וכאשר הקבוצה מסוגלת לשאת הבדלים וקונפליקטים כאפשריים ואף קונסטרוקטיביים. הם מבינים שלא על כל דבר חייבים להסכים, ושהקבוצה יכולה לקבל אותם גם עם חסרונותיהם.
הגבולות הנוצרים בשלב זה הם בין החברים שבתוך הקבוצה ("אנחנו שונים זה מזה").
המנחה עוזר למשתתפים לא להמנע מקונפליקטים. בשלב זה עשויים להופיע גילויים של 'מרדנות' כלפי המנחה, והדרך בה הוא מנהל אותם משפיעה באמצעות- MODELING על הדרך בה הקבוצה ומשתתפיה מתמודדים עם קנפליקטים.

שלב שלישי – אינדיבידואציה. המשימה של שלב זה היא לקדם חקירה של המורכבות של כל אחד מהמשתפים. זה השלב שבו המשתתפים מדברים על עצמם ועל ההסטוריה האישית שלהם, ומפתחים תובנות לגבי הפסיכולוגיה של עצמם. הם נעים בין קבלה עצמית להאשמה עצמית, כאשר האיום הוא לערך העצמי. בשלב זה המשתתפים מבינים ומאתגרים את מנגנוני ההגנה העיקריים שלהם.
הגבולות נוצרים בשלב הזה בתוך הנפש של כל אחד מהמשתתפים.
המנחה יכול להיות לא מאד מעורב בשלב זה, והתערבויותיו יכולות להיות ברמה אינדיבידואלית ופרשנית.

שלב רביעי – אינטימיות. שלב זה הוא תוצאה של השלב הקודם, שבו משתתפי הקבוצה מתקרבים זה לזה באמצעות החשיפות ההדיות. הם נעשים קרובים, וזה מעלה נושאים הקשורים לקרבה ולאינטימיות, עם איום של דחיה. היחסים שבין המשתתפים לבין עצמם נעשים חשובים עבורם יותר מאשר היחסים שלהם עם המנחה. לעתים זה מגיע להתידדויות או התאהבויות בתוך הקבוצה, ומכאן – לקנאות. בשלב זה נעשית חקירה של היחסים הבין-אישים הקרובים, ובדרך-כלל הוא מספק למשתתפים חוויה טיפולית רבת עוצמה.
בשלב זה חווים את הגבולות שבין המשתתפים ואת האפשרות של המסתם.
על המנחה לשמור בשלב זה מפני טשטוש גבולות, מצד אחד, ומפני שקיעה של המשתתפים בחיים הקבוצתיים שלהם על חשבון החיים שלהם מחוצה לה.

שלב חמישי – הדדיות (MUTUALITY). שלב זה מאזן את קודמו. בעוד השלב הקודם ניתן לתיאור כ'רומנטי', הרי הנוכחי הוא מפוכח; בשלב הקודם עולות פנטסיות של קרבה, בשלב הנוכחי נתקלים בגבולות ובמציאות, וההתקרבות נעשית יותר ריאליסטית. לכן בשלב זה עולים גם רגשות של אכזבה ותסכול, והאיום הוא של העדר הדדיות. העבודה בשלב זה נעשית על הציר שבין עצמאות לתלות הדדית. בשלב זה ניתן לצפות לישום של ההבנות הטיפוליות בחיים החוץ-טיפוליים של המשתתפים.
שלב זה הוא המשך של בדיקת הגבולות בין המשתפים.

שלב הסיום (TERMINATION). שלב זה יכול להופיע בעצם בכל נקודה בחיי הקבוצה, בתלות בהסכם ובנסיבות. שלב זה מעלה נושאים הקשורים באובדן, עם איום של בדידות, לצד האפשרות של הפנמה חיובית.
בשלב זה עולים מחדש הגבולות בין החיים בתוך הקבוצה לבין אלה שמחוצה לה ואחריה.

כתיבת תגובה