Neurotic Styles – David Shapiro, The Austen Riggs Center.

Basic Books, 1965.

 

סגנון נוירוטי הוא צורה של תפקוד, דרך של התנהגות. בעיקר, דרכים של חשיבה, תפיסה, התנסות רגשית, חוויות סובייקטיביות, ופעילות.

התמונה של נוירוזה היסטרית היא באופן יחסי ברורה למדי. זו היתה התמונה הנוירוטית הראשונה שנחקרה על-ידי פרויד. קוסנטלציה ההגנות שלה מרוכזת סביב הדחקה, אשר היתה מנגנון ההגנה הראשון, שזוהה ונחקר על-ידי פרויד. הדחקה הוגדרה על ידו כ'עצירה (WITHOLDING OR EXPULSION)  של רעיון או אפקט מהאני המודע'. היסטרים נוטים להעביר תיאורים, מידע וזכרונות בצורה אימפרסיוניסטית. הקוגניציה שלהם נוטה להיות גלובאלית ודיפוזית. הם מחוברים לתכונות של האובייקטים, יותר  מאשר לאובייקטים עצמם. תגובתם בדרך-כלל מהירה, ומחוברת לאספקטים היותר בולטים וחיצוניים של מה שמדובר עליו. הם מתקשים להשקיע בצורה מרוכזת בדברים אינטלקטואליים, דעתם מוסחת בקלות והם נוטים להיות סוגסטיביים, והעולם החוויתי בו הם חיים מחובר לרשמים יותר מאשר לעובדות. יותר מאשר עולם של עובדות ומציאות, זה עולם של רגשות ומשאלות.  זו הפנטסיה של הנסיך על הסוס הלבן, לצד אידיאליזציה פסטלית של העבר. בן הזוג הנוכחי יכול להיות מתואר בקלות ובמהירות כנפלא, פנטסטי, מושלם, או, להיפך, כלגמרי מגעיל ודוחה. כל אלה תוך התעלמות מהעובדות.  במלים אחרות, הוא או גיבור או נבל. זה בולט במיוחד לגבי הכרות חדשה, שלגביה ברור שעדיין אין מספיק מידע כדי לגבש רושם מהימן.

בדרך ההתבוננות בעולם יש דומיננטיות לרגשות, לצבעים, לחיוניות, ולמיניות. ההיסטרי אינו מחפש דברים בעולם, (לעומת הכפייתי שמחפש מידע, הפרנואיד שמחפש רמזים) – אלא פוגש אותם, מופתע על-ידם. המימדים הפשוטים, המובנים מאליהם, השגרה והסתירות – אינם בולטים לעיניו של ההיסטרי. עולמם הסובייקטיבי הוא, איפוא, מלא צבעים, אך חסר עובדות ומהות.

התנהגותם היא באורח אופייני תיאטרלית, מוגזמת מבחינה רגשית, ולעתים קרובות מזויפת (INSINCERE). התנהגות זו נועדה ליצור אימפקט, הרגשה, או להשיג מטרה.  כל זאת הם עושים בלי להיות מודעים לכך, ומבחינתם בצורה כנה ואותנטית. עימות שלהם עם הרושם שהם יוצרים עשוי לגרום להם אם לא לכעס אזי להפתעה.

הדרך שבה ההיסטרי חווה את העולם מיצגת גם את הדרך בה הוא חווה את עצמו. בעיני עצמו הוא לא לגמרי ממשי ומוצק. ההסטוריה שלו אינה קיימת או נוכחת, אלא היא יותר בעלת איכות עמומה ומעורפלת. בעיני עצמו הוא  דמות או תפקיד, יותר מאשר ממשות. למשל, כאשר הוא חושב על ילדותו, הוא יכול להיות סינדרלה, פיה, קוסם או דון ז'ואן. התפקידים שהוא ממלא וההתנהגות התיאטרלית שהוא מפגין מהווים, עבורו, את המציאות האותנטית שלו. החיבור שלו לעברו ולמטרותיו העתידיות רופף, והוא מחובר יותר להווה שלו, למצב רוחו, למה שקורה באותו רגע, לצרכיו המיידיים, או לפנטסיות שלו.

מטפלים בהיסטרים, המקשיבים לדרך שבה הם מתקשרים בצורה עשירה ומלודרמטית לגבי חוויותיהם, נתונים לפעמים לרושם שאין הם יודעים איך הם 'באמת' הרגישו, מה 'באמת' היה שם. המטופל עשוי להגיב לכך, בכנות, 'אינני יודע מה באמת הרגשתי', והוא מתכוון, בעצם, ל-'אינני יודע מה אני באמת'.  הם כאילו צפים ומרחפים – פה נמשכים או נקשרים, רוצים את זה או את ההוא, מתענינים במשהוא או נדהמים ממשהוא אחר. כאילו אין להם שורשים או בסיס, החלטיות או עצמאות פנימית.

בדומה לילדים, ניתן להתרשם שהיסטרים לעתים קרובות 'משחקים בכאילו', לא 'על באמת'. הם מופתעים ומתקשים כאשר התוצאות של פעולתם, או של הנסיבות, הן אמיתיות.

העולם הרגשי שהיסטרים מציגים הוא חי ואינטנסיבי. הביטוי הקיצוני שלו הוא במצב של התפרצות רגשית. מובן שמצב זה אינו מתקיים אצלם כל הזמן, אך הוא גורם לנזק ולמצוקה (לעצמם או ליקיריהם) כאלה, שזו הסיבה העיקרית שמביאה אותם לטיפול. התפרצויות אלה הן באורח אופייני כועסות, ומלוות במצב רוח דכאוני. בצד אלה ישנה אותה 'אדישות יפה' מפורסמת, אשר גורמת למטופל להתיחס בקלילות יחסית למצב, לתוצאותיו, ולהשפעתו על הזולת. הוא עשוי לראות אותן כמשהוא זמני או חולף, שנובע מנסיבות (כמו מחזור חודשי, חמסין, וכד'), או נובע מילדותו העשוקה (שלגביה כמובן אין מה לעשות כעת), וכדאי לשכוח אותן מהר ככל האפשר. הוא מציע לא להתיחס אליהן  ברצינות, בנוסח של 'אז מה אם אמרתי…'. במלים אחרות, הוא מציע שהתנהגותו אינה משקפת את העצמי האמיתי שלו. כאילו לא הוא עצמו התנהג כפי שהתנהג, אלא איזה מימד אחד שלו, שולי, לא מודע, לא משמעותי ולא מיצג. זהו שילוב פרדוקסלי של התפרצות רגשית ואינהיביציה של אפקט. ההיסטרי יכול להתפרץ בצורה אימפולסיבית וקיצונית, להתכחש להתפרצות זו, ואחר-כך להתנהג בצורה קרה, מרוחקת ואדישה. סגנון זה מתאים לסגנונם הקוגניטיבי – רמה נמוכה של אינטגרציה של מחשבות, רגשות, תכנים, עמדות וצרכים, עם רמה נמוכה של מודעות אליהם. ההיסטרי מבטא משהוא שקיים בתוכו, בלי להיות מודע אליו (התפרצות רגשית), ולאחר מכן מבטא משהוא אחר שקיים בתוכו (ריחוק וקרירות, למשל), בלי לשים לב, או לסבול, מהסתירה ביניהם. החוויה הקוגניטיבית היא גם חוויה אפקטיבית. האימפרסיוניסטיות הההתנהגותית, התפיסתית וההתיחסותית היא גם רגשית. במלים אחרות, נראה שהאופי ההיסטרי מיצג רמה לא מגובשת דיה של ארגון העולם המנטלי.