סאד (פורסם ב'נפש', גיליון 12, שנת 2002, עמ. 68-71)
SADE
צבי גיל
צבי גיל, מ.א., פסיכולוג קליני בכיר, מרפאה לבריאות הנפש, עכו, מכון אנאפה לפסיכותירפיה, חיפה.
כתובת: ת.ד. 3626, חיפה
Tsvi E. Gil, B.Sc., M.A., clinical psychologist, supervisor in psychotherapy and psychodiagnostics;
Western Galilee community mental health clinics, Fligelman ("Mazra") Psychiatric Hospital.
Address for correspondence: POB 3626, Haifa
סאד
תמצית:
המאמר מציג את המרקיז דה-סאד, אשר על-שמו נקראת הסטיה המינית "סאדיזם". מה שמעניין בסאד אינו דווקא פעילותו המינית, אלא כתיבתו ופרשת חייו. סאד, בן המאה השמונה-עשרה, חי חיים אינטנסיביים וכתב הרבה. אפשר לראות סתירות בין דרך חייו לבין האידיאולוגיה המוצהרת בכתביו; ומתוך כתביו ניתן לגזור תיאוריה פסיכולוגית, אשר היתה חדשנית ומקדימה את זמנו. לא בכדי תיארה אותו סימון דה-בובואר כ"מבשרה של הפסיכואנליזה". ובעצם, המוקד האמיתי להבנתו של סאד נמצא לא במיניותו אלא בגישה הליברטינית הקיצונית שלו, גישה אשר משתלבת ברוח החופש של המאה שלו, ואשר יכולה לדבר גם אל ליבנו. המאמר מציג בקצרה את פרשת חייו, האידיאולוגיה שלו, הביקורות עליו מאת דה-בובואר ויואב רינון, ודוגמאות מספרו שתורגם לאחרונה לעברית, "ז'וסטין".
SADE
ABSTRACT:
Marquise de Sade is known mostly for the sexual deviation called after his name. However, what is really interesting with Sade is not particularly his sexual activity but his life and his writings. Sade was a product of the eighteenth century, lived an intensive life and wrote much. Although there were contradictions between his way of life and his manifested ideology, it is possible to derive from his writings a psychological theory, which was ahead of his time. Simon de Beauvoir even called him a "precursor of psychoanalysis ". It seems that the real key for understanding Sade exists not in his sexuality but rather in his extreme Libertine approach, one which was a product of the century of the human and civil rights, and which can also integrate well with modern thought. The article briefly presents Sade's life, his ideology, and critiques written by de Beauvoir and Yoav Rinon, as well as illustrations from his book recently translated into Hebrew, Justine.
דונאטיין אלפונס פרנסואה, המרקיז דה-סאד, ידוע לציבור הרחב בעיקר בזכות תרומתו להגדרה של סאדיזם. פחות ידועה היא תרומתו היחודית להסטוריה של הספרות ושל הרעיונות.
סאד היה אציל כפרי צרפתי, במאה השמונה-עשרה – ימיו הידועים של לואי הששה-עשר ותקופתה של המהפכה הצרפתית. הוא נולד בשנת 1740, וחי את שנותיו הראשונות בפאריס, בחברתו של נסיך מבית המלוכה. הוא למד בבית-ספר ישועי, שם רכש השכלה קלאסית – לימודי דת, הסטוריה, ספרות, שפות עתיקות. לאחר מכן שירת כקצין זוטר בצבא הצרפתי, ואף השתתף במלחמת שבע השנים. בתום המלחמה השתחרר בדרגת סרן, ונישא לבת אצילים אמידה. נישואים אלה הולידו שני ילדים, ונמשכו עד גירושיהם, עשרים ושבע שנים לאחר מכן.
עד כה ביוגרפיה זו הינה שגרתית למדי – חינוך קפדני, שירות צבאי למופת, נישואים עם בת המעמד, ילדים. סאד לא היה צריך לעבוד, כבן אצילים אמיד, אף כי חלק ניכר מחייו היה שרוי בקשיים כלכליים. חייו שזורים בארועי התקופה – מלחמת שבע השנים, המהפכה הצרפתית; סאד אהד את המהפכה ואף קיבל בה תפקיד – חבר בבית דין. בשנותיו האחרונות בילה לסירוגין בבתי כלא או במוסדות לחולי רוח, או בהתמודדויות עם הנסיונות לכלוא אותו במוסדות אלה. סאד נפטר בשנת 1814, בגיל 74.
השערוריה הראשונה הקשורה בשמו פרצה בהיותו בן 23 בלבד, זמן קצר לאחר שנישא: סאד נעצר עקב "הלקאות ומעשי הפקרות" עם פועלת צעירה. שערוריה קצרה זו לא הזיקה לקריירה שלו: סאד המשיך בחיי המשפחה והחברה וקיבל תפקידים נכבדים, ובאותו זמן המשיך בחיי ההוללות המיניים שלו. אך חמש שנים מאוחר יותר פרצה שערוריה חמורה יותר, שבה האשה-הקרבן הגישה תלונות. נראה שהמעשים היו חריגים אפילו ביחס למה שאפשר היה לשאת במשטר שבו לאצילים יש זכויות יתר, וסאד נכלא בכלא, וכאשר השתחרר וברח, אף נידון למוות שלא בפניו. בשנת 1778 נכלא בבסטיליה – ושם מצאה אותו המהפכה, שתים-עשרה שנים לאחר מכן. סאד שוחרר מהבסטיליה, כשאר הכלואים, וכך נתפס על-ידי המהפכנים כעוד אחד מקרבנות המשטר המלוכני.
סאד היה כותב פורה ביותר. הוא כתב במשך רוב חייו הבוגרים, אך בעיקר כאשר ישב בכלא. חלק מכתביו אבד, אך ידוע שכתיבתו היתה מגוונת ביותר – מכתבים, מחזות, מסות פילוסופיות, רומנים וסיפורים, יומנים, טקסטים פוליטיים, ואף הפיק מופעי תיאטרון. חלק מכתביו אבד עקב הנסיבות – ישיבתו בבתי כלא; חלק אחר הושמד על-ידי מוסדות צנזוריים. טקסטים אחדים פורסמו אחרי מותו, חלקם רק במאה העשרים.
כתיבתו של סאד נעוצה היטב במסורת החופש של המאה השמונה-עשרה, המאה שהפיקה את המהפכה הצרפתית: סאד הכיר והושפע מיצירותיהם של רוסו, וולטיר, ומונטסקייה. וגם כאשר הוא מתווכח איתם, הרי אין ספק שכתיבתו וחשיבתו יונקות מהמסורת הספרותית והאידיאית של כותבים אלה ובני דורם. סאד היה מעורה גם, מצד אחד, בספרות הקלאסית, של העת העתיקה, ומצד שני, בספרות הבריטית. בכתביו הוא שואב מכתבים אלה ומתווכח איתם.
בעוד המאה התשע-עשרה – המאה של הריאקציה למהפכה הצרפתית, המאה הויקטוריאנית – דחקה את סאד לפינה ושימרה את שמו בעיקר לתיאורה של סטיה מינית – נראה שהוא זכה לריניסאנס דוקא במאה העשרים. כתביו חזרו ופורסמו, במהדורות מפוארות וממוארות, וניתנה להם גושפנקא של חלק מהמסורת המפוארת של הספרות הצרפתית. ניתן לומר כי כמעט כל מי שהיה לו מה להגיד על הספרות הצרפתית, מצא לנכון להתיחס למקומו של סאד בה. אלה כוללים את המשוררים הרומנטים אלפרד דה-ויני ולאמרטין, הסופרים קונסטנטין, סטנדל ופלובר – במאה התשע-עשרה, ובמאה העשרים – המשורר הסוריאליסטי ז'ילבר ללי, הסופר ז'ורז' בטאיי ומבקר הספרות מוריס בלאנשו, הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן, והסופרת והפילוסופית סימון דה-בובואר, אשר למסתה "האם עלינו לשרוף את סאד" אתיחס בהמשך.
לאחרונה תורגם לעברית אחד הידועים שבספריו, "ז'וסטין, או יסוריה של המידה הטובה" (JUSTINE, OU LES MALHEURES DE VERTU); תרגום מצרפתית על-ידי מיכה פרנקל, בעריכת מירי פז, ועם אחרית דבר מאת יואב רינון, אשר עליה הסתמכתי בחלק ניכר ממאמרי הנוכחי; הוצאת בבל, תל-אביב, 1999.
נראה לי שהמושג המרכזי שעליו יש לעמוד בנסיון להבין את סאד הוא מושג הליברטין – מלה הנגזרת מהשורש של "חרות" (LIBERTINE). סאד הוא, כאמור, חלק ממסורת החופש המפוארת של המאה השמונה-עשרה – המאה שהסירה מעל האזרחים את כבלי העריצות של המלוכה ושל הדת, שהוציאה לאויר העולם את הצהרת זכויות האדם והאזרח ואת מגילת העצמאות של ארצות הברית, בהן הוצהר שכל בני האדם נולדו שוים ובני חורין, ויש להם זכויות טבעיות. סאד לא רק מסכים לגמרי עם עקרונות אלה, אלא גם מעניק להם פרוש יחודי וקיצוני.
הליברטין של סאד – וכאן אני מכניס את ההבנה והפירוש שלי – הוא האדם שמרגיש חופש מוחלט לעשות כל מה שעולה בלבו. לא רק שהוא בז לחוקי הדת והמוסר המקובלים, אלא שהוא רואה עצמו משוחרר מכל חוקי האדם וחוקי הנפש גם יחד. רגשי אשמה ומצפון אסור להם שיכוונו את התנהגותו של הליברטין. שאיפתו העילאית היא להיות טבעי ככל האפשר. הטבע, לגרסתו של סאד, אינו מכיר במוסר או במצפון. בטבע כל אחד עושה מה שליבו חפץ, טורף או נטרף. לאריה הטורף איילה אין נקיפות מצפון, ובדין; ואילו האיילה אינה ראויה לרחמים, כי טריפתה היא חלק מטבעה, חלק מהטבע כולו. בטבע אין טוב או רע – ישנה רק עשיה ופעולה. כל אחד עושה מה שיש ביכולתו לעשות, וברור שככל שהוא חזק יותר, הוא מצליח לעשות לאחרים מה שליבו חפץ. 'חזק' כאן אין משמעו רק חזק פיסית – אלא גם מי שמצליח לשכנע אחרים בצדקת דרכו, מי שמושפע פחות ממגבלותיו הנפשיות, מי שהוא נחוש וזריז וחסר מעצורים. ואילו החלש סובל – אבל גם זה חלק מהטבע ומכלליו הטבעיים.
לאור זאת ברור שהליברטין הוא פושע. ולא רק שהפשע הוא תוצר בלתי נמנע של אורח חיים הבז לחוקים ולמוסכמות, אלא שהליברטין חייב לפשוע, אחרת הוא מוצא את עצמו חי במסגרת המלאכותית של החוקים שבני אדם יצרו, חוקים אשר בנסותם להגן על החלשים מפני החזקים נוגדים את חוקי הטבע. בלשונו של אחד מגיבוריו, "איננו אשמים בהולכנו אחר דחפינו הפרימיטיביים, יותר מאשר הנילוס בזורמו אל הים".
הפעולה לפי נטיות הלב – כל מה שאנו קורים נטיות סאדיסטיות, כלומר, אלה המפיקות הנאה מינית מהתעללות באדם אחר – היא, לפי סאד, טבעית, משום שבה אדם נוהג לפי נטיות ליבו, ואינו בולם אותן בגלל מעצורים מוסריים, דתיים, או חוקיים. אם אדם הוא סאדיסט כנראה שהטבע עשה אותו כזה, ואין טעם ללחום בטבע. ואילו קרבנו אינו מסכן, משום שגם הוא נעשה כפי שהוא על-ידי הטבע – קרבן.
ספרו הנזכר לעיל, 'ז'וסטין', מביא את הקונפליקט בין המידה הטובה (VIRTUE באנגלית, או VERTU בצרפתית) לבין המידה הרעה (MALICE, באנגלית). אם נרצה, נוכל לראות כאן הד לויכוח הפאוסטיאני העתיק, בין האלוהים לשטן, בין הטוב והרע. תרומתו של סאד לויכוח הזה היא צנועה, אך לא חסרת ערך. לפי גתה, השטן אמנם שוחר את הרע, אך תוך כדי כך יוצר את הטוב. בגירסתו של בולגקוב, אין טוב בלי רע, כפי שאין אור בלי צל. לפי סאד, הטוב הוא מלאכותי, או הכבלים שהאדם מנסה לשים על יצריו. מי שעושה את הרע (כלומר, עושה פשעים, מתעלל באנשים אחרים, וכו'), עושה בסופו של דבר את הדבר הטוב – כי הטוב הוא מה שהטבע מאפשר לנו לעשות.
בדיון הזה אפשר לראות את סאד מקדים את פרויד – אשר הבהיר לנו כי הציביליזאציה היא הכבלים שהחברה שמה על עצמה, כנגד יצריה היותר אפלים, כנגד דחפיה ה'טבעיים'. אם לפי פרויד חברה אינה יכולה להתקיים אם היא נותנת דרור לא מרוסן לתשוקותיה ודחפיה, הרי לפי סאד הליברטין, החי בשולי החברה, הוא זה הנותן דרור לכל מה שליבו חפץ בו. ובמהלך נוסף, המחזיר אותנו להתחלה (לפי שעה), מצהיר הנרי מילר, כי "הציביליזאציה היא הסתיידות העורקים של התרבות".
ניתן לטעון, כפי שמנסח זאת יפה יואב רינון במסתו המצורפת לתרגום העברי של 'ז'וסטין', כי כל המשנה של סאד לא נועדה אלא להכשיר את הנשים לשתף פעולה מרצון עם מצב המנציח את נחיתותן ומאפשר לגברים לשלוט בהן לנצח. אין ספק, מוסיף רינון, כי הקריאה בז'וסטין – אשר כעת פתוחה בפני כל קוראי העברית – מחזקת את הרושם שבעולמו של סאד לגברים שמורה הזכות לאנוס ולהפעיל כוח ברוטאלי על כל אובייקט של תשוקה. בעולם כזה החירות להתענג שמורה רק לבעלי הפאלוס, וקשה לומר שאשה בעולם כזה יכולה לממש איזה אושר, אלא אם היא אמורה להפיק אושר מהיותה קרבן – מה שאפילו סאד אינו מתימר ליחס לנשים המוצגות בספרו, אשר בהן מתעללים הגברים.
אך רינון סבור כי פירוש כזה של סאד הינו במידה רבה אי הבנה. לנשים שמור מקום שווה לזה של הגברים בעולמו של סאד, אם הן מוכנות להשתחרר מכבלי ה'מידה הטובה', ולחיות לפי חוקי הטבע. בספריו של סאד מופיעות נשים חזקות ומצליחות. אלה הנשים המקיימות יחסי מין לפי חישקן, ללא שום מעצורים. אין להן גם נקיפות מצפון לנצל גברים לצרכיהם, ולהפטר מהם לאחר שאינן צריכות אותם יותר. הן מבצעות מעשי פשע ואף מנהיגות כנופיות של פושעים. ובאורגיות מרובות המשתתפים הן מלקות ומולקות במידה שווה, נותנות ומקבלות. ז'וסטין מעומתת עם אחותה, ז'ולייט, אשר הסירה מעליה כל כבלי מוסר ומעצורים. ובעוד ז'וסטין היא קרבן אומלל, הרי ז'ולייט היא אשה חזקה, מצליחה ועשירה. ז'וסטין המנסה לציית לכללי המידה הטובה סובלת לבלי סוף בפוגשה ליברטינים; ואילו ז'ולייט ההופכת בעצמה לליברטינית, נהנית מחייה הטבעיים.
סימון דה בובואר, שאינה חשודה בנטיות אנטי פמיניסטיות, פרסמה את מסתה "האם עלינו לשרוף את סאד" בשנת 1951. (בצרפתית: FAUT-IL BRULER SADE? תורגם לאנגלית על-ידי PAUL DINNAGE, בהוצאת JOHN CALDER, 1962). דה-בובואר היא ביקורתית: אין היא מביעה הערצה או הסכמה בלתי מסוייגת עם סאד. יחד עם זאת גם אין היא סבורה שיש לשרוף את כתביו, כפי שאפשר להבין מהכותרת שבחרה למסתה.
לטעמה של בובואר, מה שמעניין ויחודי אצל סאד אינן התנהגויותיו המיניות. סאד לא היה מקורי בהן ולא המציא שום דבר חדש. החשיבות שלו נמצאת בנסיון שלו להסביר ולהצדיק את התנהגויותיו. אנו מכירים את סאד, והנצחנו את שמו דרך כנויה של התנהגות מינית מסוימת, לא משום שהיה משהוא מיוחד בדרך שעשה אותה, אלא משום שהוא זה שכתב עליה. בלשונה של בובואר, סאד ניסה לעשות מהגורל שלו בחירה מוסרית. העניין העיקרי שלה אינו במה שסאד עשה; ובלשונה, הלקאה מוסכמת של כמה נשים (בעיקר פרוצות, שקיבלו תשלום לשם כך) הינה עניין קל ערך: מה שמעניין אותנו היא הדרך שבה סאד ניסה להצדיק את מעשיו, האידיאולוגיה שבנה סביבם.
הנסיונות הפסיכילוגיסטיים להסביר את נטיתו של סאד מתוך הביוגרפיה שלו אינם מבוססים, משום שידוע לנו אך מעט על ילדותו. מכל מקום, אפשר לראות בסאד עקביות רבה. הוא היה תוקפן ומשולח רסן עוד בצעירותו, ונשאר כזה כל ימי חייו, גם תחת איומים של כליאה.
נראה שישנו פער בין מעשיו של סאד לבין כתיבתו. אין ספק שבחייו היה סאדיסט – כלומר, הפיק עונג מהתעללות בנשים. כמו כן נהנה במידה רבה מיחסים אנאליים, כולל כאלה שנעשו בו עצמו – כלומר, יש מקום להסיק גם על נטיות הומוסקסואליות. יחד עם זאת על רקע כתיבתו, מעשיו הפרועים נראים צנועים למדי – כמעט עד שעמום. הלקאות בוריאציות שונות, אורגיות עם מספר אנשים, משני המינים, בו זמנית – ומה חדש?
לעומת זאת כתיבתו הינה, לטעמי, מסמרת שער. מדובר לא רק בהתעללויות מיניות ופיסיות מגוונות, אלא במעשי אכזריות משולחי רסן, הכוללים רציחות אכזריות וחסרות טעם.
יש מקום לתהות, האם סאד כתב על מה שלא העז להגשים בחייו הממשיים. הוא כותב "דמיינתי כל דבר שאפשר להעלות על הדעת, אך לא עשיתי, ולבטח גם לא אעשה, כל מה שדמיינתי". בובואר מעירה כי אין הכרח ליחס את מה שסאד כותב עליו למה שהיה רוצה לעשות, כפי שאין ליחס לקראפט-אבינג את כל ההתנהגויות המיניות אותן הוא מקטלג. לעומת זאת, אפשר לראות את כתיבתו של סאד כאמצעי ספרותי – תיאור קיצוני של רעיונותיו הליברטיניים. סוויפט הביא גמדים וענקים כדי לבקר את החברה האנגלית בת זמנו. סאד הביא ליברטינים משולחי רסן כדי להמחיש את רעיונותיו על החופש המוחלט, על השחרור המוחלט מכבלי החברה. לדעת בובואר הדבר האמיתי שעניין את סאד לא היה המין, כי אם הספרות. האם אפשר לראות כאן תעלול בורחסיאני שבו חיים נעשים כדי לתת ממשות לספרות?
סאד פונה אל מנהיגי החברה בת זמנו ודורש מהם שבמקום להעניש אנשים, יתחילו להבין אותם. בובואר מעירה כי סוטה המלקה פרוצות הוא הרבה פחות מזיק ומסוכן לחברה מאשר מנהיג או גנרל, המוליכים אנשים אל הגיליוטינה, או מכריזים מלחמות. האם אנקדוטי הוא כי מכל עושי האכזריות של הזמן, סאד, שככל הידוע לא הרג איש מימיו, הפך לשם נרדף לאכזר? עובדה לא חסרת חשיבות היא, כי בשבתו כשופט בבית-דין מהפכני, סירב סאד בתוקף לגזור עונשי מות. עקב כך (מה שהשתמע כביקורת על המהפכה) הובא הוא עצמו תחת איום מוות, וניצל רק כאשר נפסק הטרור של רובספייר. השתתפותו של סאד בבתי הדין המהפכנים הופסקה, לבסוף, עקב מה שהיינו קוראים 'אי התאמה': גם המהפכה הצרפתית, הלמרות שתאמה את טעמו של סאד הרבה יותר מהמשטר המלוכני, הודות לרעיונות החופש שלה, הציגה בפניו כללים חברתיים, שבהם היה אנוס, על פי טבעו והאידיאולוגיה שלו, למרוד.
סאד הפך, כותבת בובאר, את המיניות שלו למשמעות ולבטוי של כל קיומו. מנקודת ראותה האקזיסטנציאליסטית, החוויה המינית, הגופנית, החושית, היא דרכו של הליברטין לחוש את האמת של קיומו האינדיבידואלי. לדעתה פעילותו המינית של סאד היתה קרה, נטולת רגשות או יחסים, ויש מקום להבין אותה לא כעובדה ביולוגית אלא כעובדה חברתית. המטרה הסופית של החוויה המינית אינה ריגוש, אלא אפאתיה – העדר רגש, כולל העדר רגש לכאבו של האינדיבידואל או לכאבם של אחרים. העונג המיני הפך חזות הכל, ובסופו של דבר, העיסוק הכמעט כפייתי במין לצורותיו המגוונות – וכן כתיבתו המוקדשת לנושא זה – הוא בטוי למה שאין בו: היכולת להתלהב, להתרגש, לאהוב. בובואר מציעה כי סאד החליף חרדה בכאב. במקום רגשות במפגש שלו עם אנשים רבים, משני המינים, ולעתים בו זמנית – סאד נשאר, בסופו של דבר, מקיים יחסים אוטיסטיים, משתמש באנשים כאובייקט לאספקת תשוקות מיניות, במקום לאספקת קשרים אנושיים. בלשונו של סאד, "כל עונג מוחלש כאשר מחולק (בין אנשים)". גם הליברטינים בינם לבין עצמם אינם יוצרים חברויות, אלא רק שותפויות תועלתיות. חיפוש בלתי נלאה אחר זקפות ואורגזמות הוא התוצר של מערך רגשי של חושניות, שעמום, התרסה ועוינות. חיפוש אחר רעיונות ווריאציות חדשות של הפעילות המינית היה הנסיון, עבורו, לתת משמעות למין נטול אנשים, לקשרים מיניים אוטוארוטיים, נטולי אובייקטים. מן הסתם לא מקרי כי, בעיקר בשנים בהן היה כלוא, עסק סאד, גם כן בצורה כפייתית, באוננות, אשר עליה גם כתב בהרחבה.
בסופו של דבר קשה להמלט מהמסקנה הפרדוקסלית, כי בעוד סאד היה עסוק מאד במין, והפיק עונג ממספר רב של בנות (ובני) זוג – הרי בסופו של דבר הוא דמות טראגית. לא רק אדם בודד, בלתי מובן על-ידי בני דורו ונרדף על-ידיהם, אלא גם אדם שלעולם אינו מגשים את הפנטסיות שלו, שעולמו הפנימי לעולם אינו ממומש במלואו ולכן גם אינו מסופק. ובלשונו שלו: "מה שאנו עושים כאן הוא רק הדמוי של מה שהיינו רוצים לעשות". אפילו הפשעים – אלה שעשה ואלה שהמציא בכתיבתו – הם רק צל חוור של מה שהחופש המוחלט של הליברטין יכול ליצור: "לתקוף את השמש, לחסר אותה מן היקום, או לפרק את העולם – אלה הם פשעים אמיתיים!". לדעת בובואר יש כאן אינסטינקט חזק של הרס עצמי, המגיע עד כדי אניהילציה. הקרבנות של התעללויותיו ופשעיו אינם אלא, בסופו של דבר, סימבול למה שצריך להיות הרס מוחלט, אנארכיזם טוטאלי. באמצעות דמיונו סאד נמלט לא רק מהכלא בו היה כלוא, ומהחוקים שהחברה בת זמנו ניסתה לכפות עליו, אלא גם מעצם קיומו, מהצורך להתמודד עם המוות.
סאד הדגיש את החשיבות של הדחף המיני במה שמניע את האדם; העלה על קדמת הבמה את הדחף המיני, לצד הדחף ההרסני, והבליט אותם ביחס לשאר המניעים וההתנהגויות של האדם; והציע את ההבנה שמה שנראה בהתנהגויותיהם של אנשים אינו מיצג את מהותן האמיתית אלא את המשמעות החבויה של החוויה הפנימית. על סמך כל אלה אפשר לומר, בניסוחה של בובואר, כי סאד היה מבשרה של הפסיכואנאליזה.
ככלות כל אלה, גם אם אין הצדקה לשרוף את סאד, אזי גם אין צורך לעשות אידיאליזציה שלו. בובואר מגיעה למסקנה כי להסכים עם סאד פירושו, במידה רבה, לא להבין אותו. האידיאולוגיה שלו כוללת לא רק הריסה אנרכית של חוקי החברה, אלא גם הריסה שלנו, של קוראיו. למעשה, גישתו של סאד ממליצה בפנינו להתגונן מפניו. איננו צריכים לסבול ליברטינים דורסניים בשמה של האידיאולוגיה – אלא לדרוס אותם בחזרה, חזק יותר מכפי שהם מסוגלים, בשמה של אותה אידיאולוגיה. פמיניסטית (או אשה, או בעצם החברה כולה) המתנגדת לאונס או לאלימות גברית היא בעצם ליברטינית – היא נלחמת על מה שהיא רואה כאושרה, ואינה נכנעת לחזק ממנה בשמה של אידיאולוגיה צדקנית (למשל, אידיאולוגיה דתית המבטיחה שכר לסובלים, או המקדשת את רצונה של החברה לעומת סבלו של הפרט). כל מה שסאד דורש מאיתנו, להבנתה של בובואר, הוא שנילחם באופן קונקרטי על קיומנו. הוא אינו מצדיק בתי משפט, אך מצדיק נקמה; מותר לנו להרוג, אך לא לשפוט.
יש מקום לטעון – אף כי נטען גם ההיפך – כי בסופו של דבר סאד היה מוג לב. הוא השתדל כמיטב יכולתו לחיות בשלום עם החברה בה חי, בתחילה עם המלוכה של לואי ואחר-כך עם הרפובליקה הראשונה. העובדה שלא הצליח ונכלא היא עדות לכישלונו, ולא לגבורתו. בדרך-כלל השתדל להמנע מהעונשים שהוטלו עליו, אם על-ידי בריחה, ואם על-ידי שתדלנויות שונות. חייו הממשיים היו דקדנטיים למדי, לא רק במובן המיני של המונח. פרט לפרקי זמן קצרים ביחס, הוא חי חיים של אציל – מסעות, הוללויות, בזבוז כספים, אכלנות רבה (עד כדי OBESITY). כאשר נדלדלו מקורותיו הכספיים השתדל להשיג עוד כספים, אך כמובן לא לעבוד.
גם כסופר, ספריו הם פלקטיים למדי. הדמויות הן קרטוניות וסטיריוטיפיות. הנשים המשתתפות באורגיות מתוארות בדרך-כלל תיאורים פורנוגרפיים (דקות גזרה, בלונדיניות, מחוטבות וכו'). הגברים חזקים, בטוחים בעצמם, עיניהם לחשקם בלבד. בין הסצינות המיניות או פרקי העלילה האחרים נישאים נאומים ארוכים, אשר אמורים ליצג את דעותיו הפילוסופיות של הסופר. בובואר מציינת כי כתיבתו הינה קרה, אינה מעוררת אמפתיה או השתתפות רגשית. בעוד הסצינות המיניות ממצות את האנטומיה, הרי הן נעדרות כל מימד של מורכבות רגשית או בין-אישית. העלילות שרירותיות ומלאכותיות, ואפילו המיניות שלו לובשת, בסופו של דבר, את האיכות השוממת של מושבת נודיסטים.
הליברטינים של סאד אינם מהפכנים, והשפעתם על דמותה של החברה הינה מועטה. הם חיים בשוליה, מנצלים את חולשותיה. האידיאולוגיה שלהם נועדה להצדיק את מה שהם עושים, ולא ליצור סוג חדש של חברה. סאד לא ניסה ליצור חברה חדשה, אלא יכול היה לצפות, לכל היותר, לכך שהחברה הקיימת תסבול אותו.
לאור כל אלה יתכן שאין מנוס מן המסקנה הפרדוקסלית, שבעוד שסאד נרדף בחייו והוחרם אחרי מותו, הרי בסופו של דבר הוא זכה ליותר הכרה וחשיבות מאלו שהגיעו לו, על סמך איכותו הספרותית או חדשנותו האידיאית. סאד אינו ראוי להשרף, אלא להיות מונח במקום הראוי לו על מדף האידיאות: סוטה מין והולל, איש הגון אשר ככל הנראה לא הזיק לאיש (אבל גם היה חלש מכדי להועיל למישהוא), דמות טראגית של אדם בודד, נרדף וחרד, החי בשוליהחברה, ומעל לכל: ליברטין קיצוני.