שיר מאת דוד אבידן

הָרְחוֹב הַיָּפֶה-הַיָּפֶה יֵעָצֵר לְבַסּוֹף בְּדַרְכּוֹ.
הַשַּׁלְוָה, אֲטוּמָה וְקָשֶׁה, תֵחָתֵך כְּמוֹ חַלָּה לְאָרְכּוֹ.
וְהַבֹּקָר הַלַּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ.

אֲנָשִׁים יִתְנַשְמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִּיקָה.
חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶׁל הָעִיר הֲדוּקָה. בְּהֶחְלֵט הֲדוּקָה.
הַקִּירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶּׁהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְׁתִיקָה.

עַל הֵעִיר הַגּוֹסֶסֶת בְּחוּץ צוֹנֵחַ אוֹרְשֶמֶש מֻחְלָט.
בְּיוֹם שֶׁכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שׁוּם תִּינוֹק לֹא נוֹלַד,
אַף לֹא מֵת שׁוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאַט.

הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְׁטִיחַ-קְסָמִים.
הַקִּירוֹת שֶׁנָּפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶׁהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים).
וּלָעִיר אֵין רֵאשִׁית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְּבוֹאוֹת חֲסוּמִים.

וְיָדֶיךָ שָׁרוֹת מִן הַקִּיר כְּמוֹ מִלְמוּל שֶׁל אֵזוֹב יְרַקְרַק.
וְעֵינֵיִךָ פּוֹרְחוֹת כְּמוֹ פְּנִינִים שֶׁל זְכוּכִית עַל צַוָּאר הַבָּרָק.
רַק רֹאשְׁךָ הֶעָיֵף צָף בָּאוֹר הֶעָמֹק. וְרַק פִּיךָ שָׁרַק.

דוד אבידן, מתוך 'ברזים ערופי שפתיים'.

כתיבת תגובה