להיות מיעוט ערבי בקבוצת רוב יהודי

אנעאם אבו אל היג'א, ג'ניה וילינסקי, צבי גיל

מרפאה קהילתית לבריאות הנפש, עכו, בית חולים פסיכיאטרי ע"ש פליגלמן ('מזרע')

המרפאה הקהילתית לבריאות הנפש בעכו משרתת אוכלוסיה מגוונת שכמחציתה הינם ערבים. במסגרת פעילויותיה המרפאה מקיימת גם קבוצות טיפוליות, אך בקבוצות אלה משתתפים ערבים מועטים בלבד – הרבה פחות מיצוגם בכלל האוכלוסיה אותה משרתת המרפאה. כמו כן, בצוות המרפאה יש אך מעט ערבים, גם כן פחות מכפי שהיה נחוץ לשם טיפול באוכלוסיה הערבית. חשבנו להקביל שתי קבוצות אלה – קבוצת המטופלים וקבוצת המטפלים – ולתהות על קנקנן.

תופעה אחת שנראית לנו בולטת היא היחסים הטובים שבין ערבים ליהודים – הן בקבוצת המטופלים והן בקבוצת המטפלים, יחסים שאינם נותנים ביטוי למתחים הקיימים באוכלוסיה הכללית, לקונפליקטים הלאומיים, הפוליטיים, הדתיים, שכולנו שותפים להם.

בהמשך להנחות הבסיסיות המפורסמות של ביון, לורנס, ביין וגולד (1996) הוסיפו הנחה נוספת (המכונה ה'הנחה החמישית' (בעקבות הצעתו של טורקט (1974) להנחה רביעית). הם מכנים הנחה זו "Me-ness". אנחנו ננסח אותה בדרך הפשטנית שלנו, " היחיד משתלב בקבוצה היותר גדולה שעשויה להיות בעייתית עבורו על ידי כך שהוא מתמזג עם הערכים היותר כלליים שלה".

בעקבות רוני סרור, במאמר מצויין שראה אור לאחרונה (Srour 2015) אפשר להעלות את ההשערה שערבים רואים את התרבות שלהם כנחותה לעומת התרבות היהודית שהיא חזקה יותר (שהביסה אותם בעבר מספר פעמים), והפניה שלהם לרוב היהודי היא תוצאה של מנגנונים של הזדהות עם התוקפן ואידיאליזציה שלו. כמו כן, בהסטוריה של התפתחות התחום של בריאות הנפש בארץ, ערבים החלו להכנס לתחום כאנשי מקצוע רק משנות התשעים ואילך. כתוצאה, ברוב המערכים הציבוריים, היהודים, שהם ותיקים יותר, הינם בכירים יותר (מנהלים, מדריכים וכדומה) ונתפסים ככאלה הן בעיני אנשי הצוות והן המטופלים הערבים. המפגש הזה בין ערבים ויהודים באותה קבוצה הוא בהכרח מפגש לא שוויוני, כאשר ברקע נמצאת המודעות ליחסים בין שתי הקבוצות הלאומיות האלה, לאורך הסטוריה של כמאה שנים. עמדות ורגשות של עליונות או נחיתות, כעס, פחד, אשמה וחוסר אמון הן כמעט בלתי נמנעות: לא רק אצל המשתתפים עצמם, אלא גם ביחוס לזולת. כלומר, מטפל יהודי עשוי לא רק לכעוס על עמיתו או מטופלו הערבי, אלא גם להניח שהעמית כועס עליו; וכן גם ההיפך מזה (הערבי ביחס ליהודי). האפשרות לעבוד בצוותא ולקיים טיפול בתנאים כאלה דורש, מצד אחד, רגישות ומודעות, ומצד שני – שימוש במנגנונים מסיביים אחרים, כמו הדחקה, הכחשה, תצורת תגובה וכדומה. מי שמשתמש במנגנונים אלה משכנע את עצמו שאין אצלו כלל שנאה, כעס, פחד, עליונות או נחיתות ביחס לצד האחר. מה שנשאר בשדה או במטריצה המשותפת הם רגשות מדוללים של אחווה, חיבה, ידידות, עניין (concern) ודומיהם.

רגשות ועמדות כאלה עשויים להזכיר, ולא במקרה, את השלב הראשון בהתפתחות של קבוצות אשר מכונה על ידי מקנזי (1997) 'התקשרות' (engagement). הכוונה היא לשלב שבו קבוצה מתגבשת ויוצרת את הזהות שלה. שלב זה נעשה במידה רבה על ידי הדגשת המשותף והדומה בין המשתתפים, תוך הצנעה של ההבדלים. הרגשות העולים בשלב זה הם בעיקר חיוביים, כאשר מודגשים פתיחות, אופטימיות, תחושה של 'כולנו באותה סירה', ודבקות באמונה שאם כולנו נעבוד ביחד – ולא נריב – נשיג את מטרתנו המשותפת. במקרה של קבוצה טיפולית, המטרה המשותפת המוצהרת (האקספליציטית) היא התרה של הבעיות הפסיכולוגיות שבגללן משתתפי הקבוצה הגיעו לטיפול. במקרה של קבוצת אנשי הצוות, המטרה היא עבודה טיפולית יעילה. במונחים של ביון, ההתנהגויות של שלב ההתקשרות נועדו לקדם את 'קבוצת העבודה'. מנקודת הראות שלנו ברור, שקבוצת העבודה אינה מושגת, וזאת משום שהמשתתפים בשלב הזה הם במעין מצב של 'העמדת פנים' (pretend mode במונחים של פונגי), שבו יש אך קשר מועט בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית: או במונחים וויניקוטיאניים, מצב של 'עצמי [קולקטיבי] מזויף', שבו הקבוצה מתנהגת כפי שהיא חושבת שמצופה ממנה ונכון להתנהג, ולא כפי שהיא באמת מרגישה, לא לפי עולם הדחפים שגועש בתוכה.

מעניין לציין, אגב, ש-engagement יכולים לשמש גם לציון שלב האירוסין. זה השלב של אהבה אידילית בין בני הזוג, אפילו התאהבות. הנסיון לממש ולבדוק אותה בפועל, באמצעות נישואים, יכול רק להפחית מהפסגה האידיאלית הזו שאין נשגבה ממנה. נישואים משמעם לא רק הדמיון (imagination) של לחיות ביחד – דמיון שיכול להיות נעים ומלהיב – אלא בדיקתו הלכה למעשה על ידי חיים בפועל, המפגש עם תכונות ואספקטים שונים של בן הזוג, התמודדות עם הבדלים וקונפליקטים שהם בלתי נמנעים. בפתגם הספרדי הותיק – האהבה היא עיוורת: הנישואים הם רופא העיניים.

ד"ר סרור, בעקבות כותבים אחרים אותם הוא סוקר, מציע שמודעות להבדלים, לעמדות, ולרגשות הללו יכולה לשמש מנוף לעבודה טיפולית על תכנים, תהליכים, ומנגנונים החבויים בנפש שלנו. כעס, פחד, אשמה, מנגנונים של הזדהות, השלכה והזדהות השלכתית הם חלק בלתי נמנע מהרפרטואר של נפש האדם, לא רק של ערבים או יהודים בהקשר ההדדי. אנחנו מצפים לפגוש אותם בקרב מטופלינו אבל אין פירוש הדבר, כמובן, שאנו עצמנו – אנשי הצוות הטיפולי – פטורים מהם. יתר על כן, סיטואצית הקבוצה ממהותה מעוררת את הרבדים היותר מוקדמים (אנחנו נזהרים מלומר את המלה 'פרימיטיביים') שבנפש האדם. אם נכון כאן לצטט את ביון (1955) , שכתב (בתרגום חופשי שלנו) "ההנחות הבסיסיות מופיעות כתצורות שהן משניות לסצינה שהיא ראשונית במידה קיצונית, שעובדת ברמה של אובייקטים חלקיים, וקשורה לחרדות פסיכוטיות ולמנגנונים של פיצול ושל הזדהות השלכתית, מנגנונים שאופייניים לעמדות הסכיזואידיות פרנואידיות והדפרסיביות. הקבוצה נתפסת כעת כחוקר המפחיד, ואינטרוייקציה שלה והשלכה עליה יוצרות חלק מהותי בתמונה, ועוזרות להשרות בלבול על הסצינה שאחרת נתפסת כפעילה בצורה חיובית" (עמ. 457).

סרור מציע (בעקבות מחברים אחרים) מה שנקרא 'זכות היתר הלבנה' שמשמעה, בפשטנות מסוימת, שהרוב מניח כמובן מאליו את המצב הנתון שבו מירב המשאבים והזכויות נתונים לו, מצב שהמיעוט יכול לשאוף אליו וצריך להאבק עליו. סרור מפרש את השלווה הרבה שקיימת בקבוצות אותן אנו מתארים – קבוצת המטפלים וקבוצת המטופלים – כביטוי לכך שלשני הצדדים יש אינטרס להתנהג כאילו הקבוצה היא הומוגנית ולשים בצד את ההבדלים והמתחים הקיימים בין תת הקבוצות (ערבית ויהודית) בקבוצה. אנו מציעים שהמיעוט (הערבי, במקרה שלנו) משלים עם המצב הקיים, או אינו מראה כלפי חוץ את מאבקו השקט עליו – אותו מצב שעבור הרוב (היהודי) הוא כה מובן מאליו שאינו מורגש כלל. כמו שאיננו מרגישים את הלחץ האטמוספרי (יותר מק"ג לכל סנטימטר מרובע של גוף!) כך איננו מרגישים את זכויות היתר שלנו, בעוד שהמיעוט מרגיש את היעדרן.

דוגמא: בפרוס החגים היהודים שולח בית החולים ברכות 'חג' שמח, 'שנה טובה' וכדומה לכל עובדיו. הערבים מרגישים שברכות אלה אינן מכוונות אליהם, אבל אינן נשלחות אליהם בחגים המוסלמים, הנוצרים, או הדרוזים.

ודוגמא נוספת, קרובה: המרפאה סגורה בחגים היהודים. חברי הצוות הערבים אינם מחוייבים, כמובן, לעבוד בימי חגיהם, אבל אז המרפאה פתוחה ואינה מתאימה את עצמה אליהם. מבחינתם הפטור מלבוא לעבוד הוא מעין ויתור שהרוב היהודי עושה להם, ברוב נדיבותו. מטפלים יהודים אינם חשים בטובה שנעשית להם כאשר המרפאה סגורה בפסח או בראש השנה.

ד"ר סרור מראה בסקירתו שבמצבים דומים בעולם, שבהם האוכלוסיה מכילה קבוצות אתניות הנמצאות בקונפליקט, הצדדים בטיפול – מטופלים ומטופלים – נמנעים מלבטא קונפליקטים אלה ונוטים להתנהג כאילו אינם קיימים או אינם רלבנטים לסיטואציה הטיפולית. התנהגות זו בולטת דוקא על רקע הממצא ששני הצדדים אינם באמת אדישים לקונפליקט הקיים, והוא מעורר בהם תגובות פנימיות חזקות, אבל אולי דוקא בגלל עוצמתן של תגובות אלה, והפוטנציאל שלהם להיות הרסניות ליחסים הטיפוליים או ליחסי העבודה, הנטיה היא להשתיק אותן בעוצמה רבה.

שושני וחבריו (2010) סבורים שמצב זה של קונפליקט חיצוני רב עוצמה (מסוכן, מאיים, מעורר רגשות חזקים) מצמצם את ה'מיכל' הפנימי של המטפלים, (ונוסיף – גם של המטופלים). התוצאות הן שחלק גדול, יחסית, מהחוויות התוך-נפשיות ומההתנסויות הבין-אישיות נשאר מחוץ למטריצה (של הטיפול הפרטני, עליו מדווחים שושני וחבריו, של הטיפול הקבוצתי, או של היחסים בקבוצת עובדי המרפאה). באופן דומה, באום (2011) סבורה שרגשות חזקים מתקיימים אצל מטופלים ומטפלים במקביל (כעס, פחד, אשמה וכדומה) וגם ביחס זה לזה ("האם הערבי הזה מזדהה עם המחבלים?" "האם היהודי הזה מזדהה עם המתנחלים?" האם הוא/היא בעל דעות קדומות/גזעניות ביחס לקבוצה אליה אני שייך?"). התוצאה היא, בדומה, צמצום של המרחב המשותף שבו הצדדים נעים – הצדדים נעים רק במרחב המצומצם יחסית של בעיות נפשיות בהן ניתן לטפל, עם מינימום התייחסות לרקע, להקשר, לסיבות, ועם זהירות רבה ביחס לכל פעולה או התבטאות שיכולה להחריג את המשתתפים בריקוד העדין הזה מהמרחב שהתוו לעצמם. אמון הופך להיות סוגיה קריטית, גם אם לא מדוברת: האם האחר (מטפל, חבר לצוות, עמית לקבוצה) מבין אותי? יכול לראות את הדברים כמוני? האם יש לו עמדות קדומות? האם הוא בכל רוצה בכנות את טובתי?

סרור מציע שעיבוד של הרגשות והעמדות הנמצאות בפנים, ומודעות להזדהויות, להשלכות, ולהזדהויות ההשלכתיות, יכולים ליצור בין המשתתפים שיח יותר אמיתי, יותר אותנטי, יותר טיפולי. בין השאר – לראות את האחר לא רק כמייצג של הקבוצה אליה הוא שייך, אלא כאדם בפני עצמו, ואז להיות מסוגלים לחוש אמפתיה לאותם חלקים באנושיות שלו שקשה לו איתם.

בקבוצה מעורבת כזו כל אחד מהמשתתפים יכול להפוך, לעתים בצורה לא מודעת ואלי אף בעל כורחו, למעין נציג של הקבוצה אליה הוא שייך. ישראלים שנוסעים לחו"ל מודעים לציפיה, ולעתים אף להרגשה, שהם צריכים "לייצג" את מדינתם, גם אם בשיח הפנימי הם מתנגדים למדיניותה ואולי אף ביקורתיים מאד כלפי תרבותה (כל הישראלים חוצפנים, נדחפים, לא סופרים אותך). חברי הרוב בקבוצה מעורבת רואים את המשתתף השייך לקבוצת המיעוט כמעין מייצג שלה. ברמה האוברטית זה עשוי להתבטא בשאלות על מנהגים עדתיים; ברמה היותר סמויה אנחנו נוטים לשייך לו/לה עמדות המייצגות את הקבוצה לה הוא שייך, למשל: יהודים עשויים להניח שכל ערבי מזדהה עם פעולות איבה נגד ישראל, ואילו ערבים עשויים להניח שיהודים רוצים בנצחון מדינתם במצב של עימות צבאי. וולקן מעיר על כך שרגשות ועמדות אישיות עשויות להיות מושלכות על הקונפליקט הלאומי. למשל: אם משתתף יהודי כועס על או עוין לעמית ערבי, הוא ישייך את עמדותיו לפער הלאומי ביניהם. אין צורך לומר שאנשים יכולים לכעוס, להפגע, או לפחד מאחרים ללא קשר לזהותם הלאומית או לארועים שקורים בין הקבוצות הלאומיות.

ה'מיעוט' בקבוצה עשוי לחוש לא בטוח בביטוי עמדותיו ורגשותיו האותנטיים ולכן עשוי לפתח מעין 'עצמי מזויף'; זו הופכת להיות הזהות שאותה מכירים חבריו לקבוצה ואשר בזכותה הם מקבלים אותו, ואולי אף מאמינים שמייצגת את הקבוצה אליה שייך.

יחסים טובים בין ערבים ויהודים המשתתפים באותה קבוצה מושגים לעתים קרובות באמצעות דיכוי (suppression) של הקונפליקטים שביניהם, לטובת הדגשה של הנושאים המשותפים. במלים אחרות: הקבוצה רוצה להשלות את עצמה שהיא מקיימת קבוצת עבודה ללא הנחות בסיסיות.

ההתמודדות עם קושי מול הרוב בקבוצה נעשה לעתים באמצעות pairing -התחברות עם חבר אחר בקבוצה איתו מרגישים נוח, ואשר נותן סיפוק מקסימלי לצרכים שהפרט היה אמור לקבל מהקבוצה כולה.

בקבוצות שלנו יש שני מנחים בכל קבוצה. בקבוצה אחת יש מנחה ומנחה (צבי וג'ניה) ובקבוצה השניה יש גם כן מנחה ומנחה (צבי ואנעאם). זוג המנחים יושב לאחר פגישת הקבוצה ודן על הקבוצה. זו הופך את הזוג למעין יחידה קטנה, תת-קבוצה בקבוצה הכללית של עובדי המרפאה. ברור שבשיחות הזוגיות מדברים על דברים שונים, מוחלפות דעות, עמדות, הרגשות, ביחס לנשואים שונים (לא כולם קשורים ישירות לטיפול הקבוצתי), ונוצרת שפה זוגית. לגבי נושאים רגישים נוצרת תחושה שהזוג יכול לדבר על דברים שאין מדברים עליהם בכלל המרפאה. למשל, בתקופות של קונפליקט לאומי אנעאם וצבי יכולים לדבר על זה בדרכים שהן שונות מאלה שקורות ברמת המרפאה בכללה. הדבר בולט על רקע העובדה שבמרפאה יש עוד (מתי מעט) עובדים ערבים, אבל איתם לא מתנהלות שיחות כאלה. עובדים אלה מרגישים, ככל הנראה, צורך להטמע בכל עובדי המרפאה, לבטא את הדברים המשותפים (למשל, טרוניות כלפי ההנהלה) ולשים בצד את הדברים היחודיים לו, כאלה שעשוים לעורר קונפליקט, עוינות, או ניכור.

חבר הנמנה בקבוצה על מיעוט נוטה לעתים לשאת על כתפיו את היצוג של אותו מיעוט. לעתים הקבוצה היא שדוחפת אותו למקום זה, בעל כורחו. לעומת זאת חבר המיעוט בקבוצה עשוי לחוות הנאה ורווח מהיותו מעין 'בן יחיד', המקבל תשומת לב מיוחדת והנחות. חברים בקבוצה – המטופלים או הצוות – מספרים זה לזה על מנהגיהם הדתיים והתרבותיים הערבים בקבוצה מוצאים את עצמם מספרים על הפולקלור שלהם כאילו היו מדווחים על מנהגיו של שבט פולינזי. אך לשם ה'ביחד' גם החברים היהודים מספרים על מנהגיהם, והאושר רב כששני הצדדים מוצאים דמיות: גם אנחנו חוגגים פסחא! גם אנחנו צמים! (אבל אצלנו הצום ארוך יותר).

העדר סימטריה: הרוב בקבוצה לא תמיד רגיש להיותו רוב, כפי שהמיעוט רגיש להיותו מיעוט. בדיונים שלנו על כתיבת הרצאה זו, צבי (היהודי) הצע את השם "להיות ערבי בקבוצה יהודית'. אנעאם (הערביה) הסתייגה משם זה בהעירה שהוא מניח כמובן מאליו שהיהודים הם הקבוצה שנמצאת, ואליה מצטרפים הערבים המועטים. השם הניטרלי, כביכול, מכיל בתוכו כבר הנחות סמויות, אימפליציטיות, בדבר יחסי הכוחות בין המשתתפים, וקבלתו על ידי המשתתף הערבי עשויה לייצג הסכמה מבלי לדעת לגבי כך שהם מטבעם מיעוט, אורחים בקבוצת הרוב הנמצאת. הערה זו של אנעאם מלמדת גם על הרגישות ביחס למה שקורה בקבוצה ההטרוגנית, רגישות אשר לעתים נעדרת אצל הרוב. המיעוט בקבוצה מפתח רגישויות, אשר גובלות לעתים בעמדה פרנואידית, למשל: פירוש מייחס (referential) לאמירות או למעשים של חברים אחרים בקבוצה. במלים אחרות, מעשים אלה מפורשים כנובעים מהפער בין היחיד לרוב בקבוצה, ולא כנובעים מסיבות אחרות הקשורות לתכנים ולתהליכים קבוצתיים.

המקום של ה'אחר' בקבוצה מאפשר פיתוח השלכות – של הרוב על המיעוט ולהיפך. המשפט שמתחיל ב"אתם היהודים" או "אתם הערבים" אמנם נשמע יותר בקבוצת המטופלים מאשר בקבוצת המטפלים, אך משמעותו ככל הנראה דומה: היא מגלמת בתוכה את ההנחה שהמשתתף הפרטיקולרי מייצג את הערכים של הקבוצה אליה הוא שייך. הוא עצמו יכול לבטא ערכים אלה, אך שכיח יותר שהאחר מייחס לו אותם. כאשר משתתף ערבי בקבוצה טיפולית מספר על יחסיו הטעונים עם אשתו היהודים מייחסים זאת לעמדות פטרנליסטיות של ערבים; כאשר מטופל יהודי מספר על יחסיו הטעונים עם ילדיו הערבים מייחסים זאת לניכור שיש אצל יהודים בין בני משפחה. כאשר בין שני המשתתפים לא מושגת הסכמה ניתן לייחס אותה להבדלים הלאומיים ביניהם ("ערבים ויהודים לא מסתדרים ביחד, זה שמן ומים") אבל בדרך כלל, כפי שמתואר לעיל, הנטיה היא לכיוון ההפוך: אנחנו לא נתייחס לערכים הלאומיים שלנו ולהשפעות שלהם עלינו ועל יחסינו, כדי לאפשר לעצמנו ליצור קבוצה גדולה יותר, לה אנחנו מייחסים ערכים משותפים ואשר הם מספיק כלליים, ואשר בה נוכל להטמע.

Baum, N. (2011). Issues in psychotherapy with clients affiliated with

the opposing side in a violent political conflict. Clinical Social Work Journal, 39, 91–100.

Bion, W. R. (1952). Group dynamics: a review. International Journal of Psycho-Analysis, vol.33: , Reprinted in M. Klein, P. Heimann & R. Money-Kyrle (editors). New Directions in Psychoanalysis (pp.440-477). Tavistock Publications, London, 1955. Reprinted in Experiences in Groups (1961).

Lawrence W. G.., Bain A., Gould L. (1996) – The fifth basic assumption. Free Associations Vol. 6, Part 1 (No. 37): 2855

MacKenzie, K.R.(1997) – Time-Managed Group Psychotherapy. American Psychiatric Press

Shoshani, M., Shoshani, B., & Shinar, O. (2010). Fear and shame in an Israeli psychoanalyst and his patient: Lessons learned in times of war. Psychoanalytic Dialogues, 20, 285–307

Srour R. (2015) Transference and Countertransference Issues During Times of Violent Political Conflict: The Arab Therapist–Jewish Patient Dyad. Clinical Social Work 43(1)

Turquet, P.M. (1974) "Leadership: The individual and the group." In Gibbard, G.S. et al., (eds). The Large Group: Therapy and Dynamics. San Francisco and London: JosseyBass

Volkan, V. D. (1997). Blood lines: From ethnic pride to ethnic terrorism. Boulder, CO: Westview Press.