התערבות במשבר

התערבות במשבר
צבי גיל
פסיכולוג קליני בכיר, מרפאות לבריאות הנפש, גליל מערבי
ער"ן – אגודה ישראלית להגשת עזרה ראשונה נפשית בטלפון
מכון אנאפה, חיפה

http://www.annafa-psychotherapy.co.il/

 

התערבות במשבר, בדומה למזג האויר, היא משהו ש(כמעט) כל אחד מדבר עליו, אך מעטים עושים משהו בנידון. היא חשובה משום שלמרות שהיא נכללת באופן מסורתי בתחום התעניינויותיו של איש בריאות הנפש, הרי היא משמשת גם רופאים לא פסיכיאטרים ועובדי בריאות אחרים, אנשי מקצועות קהילתיים (יועצים, עובדים סוציאלים, אנשי חוק ודת), וגם פארא-פרופסיונאליים.

גישה זו זכתה לפופולאריות רבה בשנות הששים והשבעים (ר' למשל McGee & Jennings in Lester & Brockopp, 1976, Slaikeu 1984). בשנות השבעים והשמונים זכתה לפיתוח מסועף לתחומי התמחות נוספים, לצד מחקר אמפירי ביקורתי, ובתחילת המילניום הנוכחי זכתה לעדנה עקב ארועים ציבוריים חשובים (ר' Roberts, 2005).

התיאוריה של התערבות במשבר התפתחה באופן מסורתי מכתביהם של לינדמן (Lindemann 1944) ושל ג'רלד קפלן (Caplan 1964). ניתן למצוא את שורשיה בכתביהם של תיאורטיקנים פוסט-פרוידיאניים, שהדגשיו את פסיכולוגית האני (היינץ הרטמן, ארנסט קריס ורודולף לוונשטין) (ר' דיון אצל Golan 1978 ), תיאורטיקנים של התפתחות (אריק אריקסון ) (Erikson 1963) ומטפלים הומניסטים (קרל רוג'רס, אברהם מסלואו) (Maslow 1954, Rogers 1961). ויש אף המרחיקים למצוא את הפילוסופיה של התיאוריה בתיאוריה של צ'רלס דרווין על מלחמת הקיום והשרדות היותר כשירים (Moos 1976). בשנות הששים דגלה של גישת ההתערבות במשבר נישא בעיקר על-ידי אלה שעסקו במניעת התאבדות (שניידמן, פיירבראו, ליטמן וחבריהם) ( ר' Resnick 1968, Farberow & Shneidman 1961, Shneidman et al 1970). יש המונים את ההתערבות הראשונה במשבר שנעשתה ככזו בעבודתו של לינדמן עם ניצולי וקרובי הנספים בשריפה שארעה ב-Coconut Grove Hotel ב-1942, בה נספו 493 אנשים.

 
להלן עיקריה של התיאוריה:

1. משבר. המשבר הוגדר על-ידי קפלן (Caplan 1961, p. 18) כמצבו של אדם הניצב בפני מכשול למטרות חשובות בחייו, ושאינו מצליח להתגבר עליו בשיטות הידועות לו של פתירת בעיות. יש לשים לב לכמה אלמנטים חשובים בהגדרה זו:
א. המשבר הינו דבר שעשוי לקרות לכל אדם. הוא אינו מושג פסיכופתולוגי. ניתן אף לראותו כחלק בלתי נפרד ממעגל חייו של אדם.
ב. המשבר נובע מתסכולן של מטרות חשובות בחייו של האדם. בכל משבר יש לחפש את המשמעות הסובייקטיבית שלו עבור האדם החווה אותו.
ג. חווית המשבר כרוכה בכישלון של הפעלת שיטות של פתירת בעיות (PROBLEM SOLVING) המוכרות לפרט. מצב זה עשוי להותיר אותו, מצד אחד, עם חוויה קשה של חוסר אונים, ומצד שני, ולהניע אותו לחפש שיטות חדשות להתמודדות עם מצבו.
2. כמעט תמיד – אך במיוחד במה שנקרא משברים מצביים (ר' להלן) – יש למצוא קיומו של מאורע מזוהה, שהוא בעל משמעות רבה עבור הפרט במשבר. מאורע זה מכונה לפעמים 'הדק' (TRIGGER), מסוכן (HAPZARDOUS), או שהוא סדרה מצטברת של ארועים (PRECIPITATING). משמעות זו היא של איום על דברים בסיסיים בחייו של הפרט – קיומו, איכות חייו, פרנסתו, הערכתו העצמית, או אלה של הקרובים לו. חשוב להדגיש שהמשבר אינו זהה לארוע עצמו (הלמרות שכך הוא לעתים בשפת העם) וכי מה שחשוב הן לא תכונותיו האובייקטיביות של המאורע (מה שהוא שולי עבור אדם אחד הוא הרה גורל עבור אחר) אלא משמעותו עבור הפרט. משמעות זו, ולא הארוע עצמו, היא הנושאת את האיכות המשברית (ר' Brockopp in Lester & Brockopp 1976, עמ. 89 והלאה).
3. גישה גנרית. גישה זו טוענת כי למרות היחודיות של חווית המשבר עבור כל אדם ואדם, הרי מאפייניו דומים למדי מעבר לאנשים, ויתרה מזו, גם מהלכו דומה. הנחה זו מאפשרת מהלך מהיר של התערובת במשבר, גם כאשר המידע היחודי למצב ולאדם עדיין חסר.
4. משברים הם מוגבלים בזמן (SELF-LIMITING), וקפלן אף קבע להם משך מקסימלי – 4-9 שבועות (אף שיש המפקפקים בתקפות ובאוניברסאליות של הערכה זו). ללא התערבות מבחוץ משבר מסתיים בדרך-כלל על-ידי סילוקו של גורם המשבר; או שינוי משמעותי אחר עבור הפרט במשבר; או על ידי הפעלתן של שיטות יעילות להתמודדות איתו; או בהתארגנות מחדש ברמה נמוכה יותר, שלעתים קרובות מובילה לכרוניזציה של הבעיה (מה שקרוי לעתים בצורה לא מדויקת 'משבר כרוני') ולסימפטומטולוגיה פסיכיאטרית.
5. משבר הוא נקודת מפנה, לטוב או לרע, וגורלו עשוי להקבע במידה מסוימת על-ידי התערבות מבחוץ, הנעשית בזמן הנכון ובצורה הנכונה. משברים לא רק שהם בלתי נמנעים במהלך חייו של אדם, אלא שניתן גם לראותם כהכרחיים להתפתחותו. רזולוציה (התרה או פתירה) חיובית, מנקודת ראותו של הפרט, תוביל אותו לשלב התפתחותי גבוה יותר – כלומר, לאימוץ מנגנוני התמודדות יעילים יותר ובשלים יותר, אימוץ פרספקטיבה חדשה ונכונה יותר לחיים, מעבר לרמת קיום נאותה ומוצלחת יותר. התרה לא חיובית משמעה כרוניזציה של מנגנוני התמודדות והגנה לא מסתגלים (מאלאדפטיביים) ופיתרון לא רציונאלי ולא יעיל של הבעיה שהובילה למשבר. האדם במשבר נתון, אולי יותר מאשר בכל זמן אחר בחייו, להתערבות מבחוץ. התערבות זו לא רק יכולה לעזור לו לסיים את המשבר בצורה מהירה ומוצלחת יותר, אלא גם לקדם אותו לרכישת רפרטואר הסתגלותי עשיר יותר.

מאפייניו הקליניים של המשבר הם רבים, ובדרך-כלל חוצים את הקוים המקובלים של תסמונות פסיכפתולוגיות, החל מסימנים קלים, ברמה נוירוטית, של מצוקה, ועד לסימנים חריפים של פירוק אישיותי, האופייניים לפסיכוזה. בין הסימנים השכיחים יש למנות:
1. אמוציות שליליות – כעס, חרדה, פחד, דיכאון, אשמה, בושה. לחרדה יש השפעה מרחיקת לכת על מגוון של מצבים נפשיים, גופניים, וקוגניטיביים, והיא לכשעצמה מחריפה את המשבר ומקשה על התרתו המוצלחת. הדיכאון, יחד עם תסכול, יאוש, בדידות ודומיהם עשוי להוביל לסיכון העיקרי של מצבי משבר – אובדנות.
2. סימפטומים סומאטיים: כאבים, חולשה, שינויים בלחץ הדם, סחרחורות, הפרעות בשינה ובתיאבון, תשישות, ועוד.
3. שינויים קוגניטיביים, כמו קושי להתרכז, ליקויים זמניים בזיכרון, חשיבה אובססיבית, דפוסי חשיבה לא לוגיים. סימנים אלה יכולים לנבוע מההשפעה של הרגשות השליליים, והם עשויים גם להיות תוצאות של הבלבול הנובע מהתייצבותו של הפרט בפני מצב לא מוכר, של אי היכולת לפתור בעיה משמעותית בדפוסי ההתמודדות המוכרים לו, והצורך לשנות אותם ולמצוא שיטות חדשות להתמודד איתם.
4. פגיעה ביחסים בין-אישיים. פגיעה זו היא תוצאה של הסימנים דלעיל. רגשותיו של הפרט במשבר מתעצמים ומרחיקים אותו מאנשים שחווייתם הסובייקטיבית שונה משלו. הוא מרגיש לא מובן ומבודד. הבלבול הקוגניטיבי שבו הוא שרוי גורם לקשיים בתקשורת ועושה אותו לא מובן ולא אהוד.

שכיחה קלסיפיקציה של משברים למצביים, או מקריים (SITUATIONAL, OCCASIONAL) לעומת התפתחותיים, בשלותיים, או מעבריים (DEVELOPMENTAL, MATURATIONAL, OR TRANSITIONAL) (ר' Golan 1978, עמ. 126-223). משברים מצביים מקורם במאורעות חיצוניים לא צפויים ושאינם הכרחיים במעגל חייו של אדם, למשל: תאונת דרכים. משברים התפתחותיים הם צפויים, לפחות מנקודת ראותו של המתבונן מבחוץ, והם חלק בלתי נפרד מהתפתחותו של כמעט כל אדם, למשל: משבר גיל ההתבגרות או משבר גיל העמידה (Cohen, Claiborn & Specter, 1983).

כאמור, הגישה למשבר זכתה להרחבות לתחומים נוספים, ביניהם נמנה בקצרה את תחום המשפחה (Resnick, Ruben & Ruben 1975, עמ. 123 והלאה, Hill 1958, Parad & Caplan 1960, Rapoport 1963), מחלות ומצבים רפואיים (ר' אצל Slaikeu 1984 עמ. 206 ואילך, Cohen, Claiborn & Specter 1983’ פרק 7, Hamburg & Killilea 1979), לידה (Cyr & Wattenberg 1977), אמהות לא נשואות (Bernstein 1960), נישואים (Lemasters 1957), קרבנות אלימות (Resnick, Ruben & Ruben 1975 עמ. 47) ובמיוחד אונס, מתמכרים לאלכוהול או לסמים (Resnick, Ruben & Ruben 1975), קטסטרופות סביבתיות (Resnick, Ruben & Ruben 1975, פרק 9), מצבים משטרתיים, משפטיים וחינוכיים (Slaikeu 1984), שחיקה (Aguilera & Messick 1982, פרק 8), טיפול בחולי נפש (Ball et al 2005), ועוד.

להתערבות במשבר – הגישה הטיפולית המנסה לעזור לאנשים במשבר – מספר הנחות יחודיות:
1. המטרה העיקרית של ההתערבות היא עזרה במצב האקוטי, ואילו שינויים אישיותיים ארוכי טווח עשויים להיות בונוס.
2. הפרט במשבר, עם כל הקושי לתקשר עימו, דוקא בשל מצבו הרגשי פתוח לקבל עזרה, אם ניתנת כהלכה, ויתר על כן, פתוח לינוי דברים בסיסיים בחייו – כמו דפוסי חשיבה, התנהגות, והתקשרות, ערכים, משמעויות ומטרות – יותר מאשר בזמנים אחרים בחייו (Dixon 1979).
3. עקרונות הקמ"צ: על ההתערבות להיות מיידית ומהירה, להעשות במידת האפשר בסמוך לזירת חייו של הפרט (ולא במוסד מרוחק המיועד לטיפול), והיא נעשית מתוך התכוונות (ציפיה) למטרות מוגדרות היטב ולטווח הנראה לעין (כמו: חזרה ללימודים ולעבודה בתוך זמן מוגדר, פיתרון בעיה מסוימת, שיפור סימפטומטי וכד').
4. להבדיל מטיפולים פסיכותרפויטיים מסוגים שונים, התערבות במשבר אינה עוסקת באבחנות; אינה נזקקת לטרמינולוגיה פסיכיאטרית; מדגישה את הבריאות ואת הכוחות של הפרט; ונותנת תפקיד פעיל ודירקטיבי למתערב (ר' Brockopp in Lester & Brockopp 1976, ויצטום 1979, Sifneos 1976).
5. התערבות במשבר מתאפיינת באיכויות אשר אמנם נוכחות (או צריכות להיות נוכחות) בכל טיפול, אך נוטלות תפקיד מרכזי יותר בהתערבות במשבר: חמימות, אותנטיות, אמפתיה, דירקטיבות, וגמישות של המתערב.

גישת ההתערבות במשבר, עם כל הפופולאריות שלה, זכתה גם לביקורות (Cohen, Claiborn & Specter 1983). הביקורת העיקרית היא העדר תמיכה אמפירית בהנחות שלה, כפי שתוארו לעיל (ר' למשל Ball et al 2005). לא ברור אם אמנם לכל המשברים יש מהלך כמעט אחיד (העיקרון הגנרי), או שהבדלים בין-אישיים הם חשובים יותר, ובעצם כל אדם עובר את המשבר שלו בצורה שונה. להנחת הגנריות חשיבות רבה, משום שהיא מאפשרת לאנשים לא מקצועיים, שעברו הכשרה בסיסית, לבצע התערבות מהירה על בסיס של מידע סגולי מינימאלי. אם הבדלים אינדיבידואליים הם כן חשובים, אזי אין מנוס מהכשרה יסודית יותר בתיאוריות של אישיות, פסיכופתולוגיה, וכדומה, ואז גם ההתערבות עשויה להיות ממושכת יותר. יחד עם זאת, חומר אמפירי מסוים שנצבר נראה כתומך בגישה ((Slaikeu, 1984, Caplan & Caplan, 2000, Myer & Moore, 2006).).
ביקורת נוספת היא חוסר במחקרי תוצאה מבוקרים, שיראו האם אמנם התערבות במשבר באמת כה יעילה כפי שטוענים חסידיה, וכן, מה הם המשתנים שמשפיעים על יעילות ההתערבות. אך למרות דלות יחסית במחקר כזה בתחום, יש ראיות לכך שהתערבות במשבר עשויה להיות יעילה במניעה של תחלואה נפשית (Caplan & Caplan, 2000)
כנגד ההתלהבות המקובלת בשימוש במתנדבים לא מקצועיים, יש ויכוח על היעילות והאתיקה של השימוש במתנדבים כאלה (Cohen, Claiborn & Specter 1983).

מודל להתערבות במשבר:

הספרות הדנה בהתערבות במשבר הציעה מודלים שונים, ביניהם כאלה של שלושה שלבים מורכבים (Golan 1978), ארבעה שלבים (Echterling, Hartsough & Zarle 1980), חמישה שלבים (Cohen, Claiborn & Specter 1983, Lester & Brockopp 1976, Slaikeu 1984), או של תשעה שלבים (Dixon 1979). כולם מתייחסים לצורך שהמטפל יהיה גמיש ומאלתר, יותר מאשר דבק במודל נוקשה. להלן יוצג מודל של חמישה שלבים, התואם במידה רבה את זה המוצג על-ידי Resnick, Ruben & Ruben (1975):
1. הערכה – ASSESSMENT: המטפל מעריך אם מדובר במשבר (לא כל בעיה, תלונה, או מצוקה מהווים משבר, וכן, חלק מהתלונות שנראות אקוטיות מתגלות ככרוניות, ואז הן אינן משבר(. כמו כן, המטפל מעריך את החומרה, הדחיפות, ומידת הסיכון של מצבו של המטופל.
2. יצירת קשר (או יחסי עבודה) עם המטופל. מובן שפעילות זו אינה יחודית לשלב מסוים ונמשכת לאורך כל הטיפול. מכל מקום, לאחר שלב ההערכה, על המטפל להתמקד ביצירת הקשר עם הפונה, קשר שיהיה בסיס לשאר השלבים. צריך לזכור שהפונה במשבר פתוח, מצד אחד, להתערבויות ולשינויים, ומצד שני – מצבו אינו יציב, הוא אינו עקבי, הוא מתלבט, מבולבל וכד', ולכן יכול בקלות יחסית להעלם מהטיפול. כאשר המשבר קשור, כמו שקורה לעתים קרובות, לנושא של יחסים וקשרים (פרידה, העדר אהבה וכד') המטופל מצד אחד צריך קשר חזק ומצד שני – לא בטוח בו, אינו מאמין בו, חשדן ובודק. הקשר שהמטפל בונה עם המטופל במשבר הוא המסגרת והבסיס לכל ההתערבויות שתבאנה בהמשך. הקשר הזה צריך להיות אותנטי. מתבגר במשבר כבר נמצא בדרך-כלל בקשר עם דמויות בוגרות, והן אכזבו אותו או לא הצליחו לעזור לו. המסר של המטפל הוא בערך כזה "אני כאן כדי לעזור לך, וזאת אעשה כמיטב יכולתי". כלומר, אין כאן מסר של "אני יודע מה טוב בשבילך, אני יודע יותר טוב ממך, או תן לי להדריך אותך" – אלה בדרך-כלל מסרים שהמתבגר כבר קיבל מהמבוגרים שבסביבתו והם לא הוכיחו את עצמם. המטפל במתבגר במשבר משקיע בעיקר בכך שהמתבגר ירגיש שהוא, המטפל, מבין אותו, אוהד אותו, ורוצה באמת לעזור לו, וזאת מתוך מסגרת הערכים והאמונות של המתבגר עצמו. המטפל אינו חייב להזדהות עם המתבגר או להסכים איתו, וגם לא לחנך אותו או להטיף לו. המתבגר במשבר בדרך-כלל נמצא במצוקה ורוצה לקבל עזרה, אך לא במחיר של חוויה של כניעה לערכים ולמטרות של האחרים.
3. מיקוד הבעיה. המטופל במשבר בדרך-כלל מוצף קוגניטיבית ורגשית. הוא עסוק במצוקתו, בתלונותיו, בסימפטומים ובבעיות. תפקידו של המטפל בשלב זה הוא למקד את הבעיה, להבין מהו הדבר – או מהם הדברים – העיקריים שנמצאים בבסיס או במרכז של מצבו של המטופל. חשוב שמיקוד זה יעשה יחד עם המטופל, תוך שיתופו בתהליך והשגת הסכמתו, יותר מאשר שהמטפל יגיד לו בצורה סמכותית מה הוא, המטפל, יודע על מצבו של המטופל. המטפל בשלב זה משתמש (גם) בשכלו ובידיעותיו כדי להציג ניסוח דינמי של הבעיה, ניסוח אשר בדרך-כלל מכיל גם את הגרעין, או הכיוון, לפתרונה. במצב זה יש מקום לנסח גם בעיות נוספות אשר יחכו לפתרונן בשלב מאוחר יותר.
4. בדיקת אלטרנטיבות, גיוס כוחות ומשאבים. שלב זה מסתמך במידה רבה על המידע שנאסף לפני כן, ועל הקשר הטיפולי שנוצר. שלב זה מתבסס מצד אחד על ההבנה שלפני שהפונה הגיע לטיפול כבר נעשו דברים שונים כדי לסייע לו, ועל המטפל לבדוק איתו מה נעשה, ולמה לא הצליח, ומה לא נעשה, והאם מתאים למטופל. בנוסף, ברוב המקרים בהסטוריה של המטופל יש כבר משברים קודמים, גם אם אינו מודע להם בתור שכאלה (אינו מנסח אותם כמשברים), ויש לעמוד על מאפייניהם ובמיוחד על הדרכים בהם המטופל התמודד עימם, ומה למד מהם. המטפל בודק עם המטופל פתרונות, התמודדויות, ואלטרנטיבות שונות להתמודדות עם מצבו הנוכחי. המטפל עוזר למטופל במשבר לזהות את כוחותיו (הפנימיים – אינטליגנציה, השכלה, הומור, כוח פיסי, נסיון חיים) ומשאביו (חברים, הורים, יועצים, עובדי רווחה וכדומה). המסר האופטימי הוא שגם אם פיתרון אינו נראה קל או קרוב, הרי הוא תהליכי, ובמשך הטיפול אין ספק שדברים ישתנו בסיטואצית חייו של המטופל, בדרך בה הוא רואה את הדברים או מרגיש עימם, ושיעלו כיוונים שאולי אינם נראים כעת. חשוב במיוחד לשדר אופטימיות, אמנם ריאלית.
5. סיום – התרה (רזולוציה). יש חשיבות לדרך בה הסיום נעשה. כמו שמאפיין את השלבים הקודמים, המטפל יוזם, אך בהסכמה ובשיתוף של המטופל. בשלב הסיום ישנה הבנה והסכמה על מהות הבעיה או הבעיות, ועל הדרכים או הכיוונים להתמודד איתן. יש שאיפה להשיג פרספקטיבה של המצב, שכוללת גם הבנה של מה אי אפשר לפתור כעת, ושיעשה בעתיד. בשלב זה יש לצפות לירידה בעוצמת הלחץ הרגשי, לשיפור בסימפטומים, בתלונות, ובמצוקה. יחד עם זאת אפשר גם לקבל שלא הכל נפתר ושיש דברים שצריך להמשיך לעשותם, או שיעשו בעתיד. יש מקום לסכם על דרכי טיפול עתידיות (למשל, מעקב, או פניה למסגרות אחרות), ועל מהות הקשר שישמר (אם בכלל) עם המטפל. המטופל מסיים את הטיפול בהרגשה שהוא מבין טוב יותר מה קרה לו, ויודע לפחות במידה מסוימת מה עליו לעשות עכשיו או בעתיד הקרוב, ואין הוא חסר אונים, מבוהל, או מדוכא, כפי שהיה לפני הטיפול.

 

 

 

 

 
מקורות:

ויצטום א. – בין התערבות במשבר לפסיכותראפיה קצרת מועד. בתוך ח. דסברג, י. איציקסון ו-ג. שפלר – פסיכותרפיה קצרת מועד. מאגנס, ירושלים, .1989.

רוטפלד עטרה – נפרדות האני כתנאי לגדילה ולצמיחה (הרצאה) אתר מכון תקוה.

Aguilera D. C. & Messick J. M. – Crisis Intervention: Theory and Methodology. Mosby St. Louis, Missouri, 6th ed., 1990.

Ball J. S., Links P. S., Strike C.,& Boydell K. M. – “It’s overwhelming… everything seems to be too much”: a theory of crisis for individual with severe persistent mental illness. Psychiatric Rehabilitation Journal. 29, 10 – 18., 2005.

Bernstein R. – Are we still stereotyping the unmarried woman? Social Work 5, 1960. also in Parad, op. cit.

Blos P. – The Adolescent Passage: Developmental Issues. International Universities Press, 1982.

Caplan G. – Principles of Preventive Psychiatry. Basic Books, New-York, 1964.

Caplan, G. & Caplan, R.- Principles of community psychiatry. Community Mental Health Journal 36, 7-24, 2000.

Cohen L., Specter J. A. & Claiborn W. L. (eds.) – Crisis Intervention. Human Sciences Press, New-York, 1983.

Cyr F. & Wattenberg Sh. H. – Social work in a program of maternal and child health. Social Work 2, 1957, also in Parad, op. cit.

Dixon S. L. – Working with People in Crisis: Theory and Practice. Mosby, St Louis, Missouri, 1979.
Echterling L. G., Hartsough D. M. & Zarle Th. H. – Testing a model for the process of telephone crisis intervention. American Journal of Community Psychology 8: 715-725, 1980.

Erikson E. H. – Childhood and Society. Norton, New-York, 1963.

Farberow N. L. & Shneidman E. L. – The Cry for Help. McGraw-Hill, New-York, 1961.

Golan N. – Treatment in Crisis Situations. Free Press, new-York, 1978.

Hamburg B. A. & Killiles M. – Relations of social support, stress, illness, and use of health services. In U. S. Department of Health, Education and Welfare: Health People. The Surgeon’s General’s report on health promotion and disease prevention background papers. U. S. Government Printing Office, Washington D. C., 1979.

Hill R. – Generic features of families under stress. Social Casework 39, 1958. also in Parad, op.cit.

LeMasters E. E. – Parenthood as crisis. Marriage and Family Living 19, 1957. also in Parad, op. cit.

Lester D. & Brockopp G. W. (eds.) – Crisis Intervention and Counseling by Telephone. Charles C. Thomas, Springfield, Ill., 1976.

Lindemann E. – Symptomatology and management of acute grief. American Journal of Psychiatry 101, 1944. also in Parad 1965, op. cit.

Maslow A. – Motivation and Personality. Harper, New-York, 1954.

Moos R. H. – Coping With Life Crises. Plenum, Press, New-York, 1954.

Myer R. A. & Moore H. B.- Crisis in Context Theory: An Ecological Model. 84, 139 – 148, 2006.

Parad H. G. & Caplan G. – A Framework for studying families in crisis. Social Work 5, 1960. also in Parad 1965, op. cit.

Rapoport L. – Working with families in crisis: an exploration in preventive intervention. Social Work 7, 1962. also in Parad, op. cit.

Resnick H. L. P., Ruben H. L. & Ruben D. D. (eds.) – Emergency Psychiatric Care. Charles, Bowie, MD., 1975.

Roberts A. R. (ed.) Crisis Intervention Handbook: Assessment, Treatment, and Research. Oxford University Press., 2005.

Rogers C. – On Becoming A Person. Houghton Mifflin, Boston, 1961.

Shneidman E. S., Farberow N. L. & Litman R. E. – The Psychology of Suicide. Science House, New-York, 1970.

Sifneos P. E. – Short-Term Psychotherapy and Emotional Crisis. Harvard University Press, Cambridge, Mass., 1976.

Slaikeu K. A. – Crisis Intervention. Allyn & Bacon, Boston, 1984.

כתיבת תגובה