הרשומה הפסיכולוגית

הרשומה הפסיכולוגית בבית המשפט בהליך אזרחי, או: של מי הרשומה הזו?

צבי גיל (1) וברוך אברהמי (2)
תקציר: המאמר דן בתופעה רווחת שבה מטפל נפשי – בעיקר פסיכולוג קליני, העוסק בפסיכותרפיה – נדרש להעביר את רישומיו לעורך-דין המייצג צד בהליך משפטי, או לבית המשפט על פי צו שיפוטי. דרישה זו באה כשגרה, ומתבססת על הדמיות בין ה'תיק הרפואי' ל'רשומה הפסיכולוגית'. דא עקא, שלדעתנו דמיות זו אינה מדויקת. לטיפול פסיכולוגי יש מאפיינים אחרים מאשר לטיפול רפואי, ובהתאם – הרשומה הרפואית שונה במהותה מהרשומה הפסיכולוגית. השגרה שלפיה הרשומה הפסיכולוגית חשופה להליכים משפטיים פוגעת במהות של הטיפול הפסיכולוגי, אשר החיסיון שלו הוא מאושיותיו. המצב הקיים נידון וכן מועלים רעיונות לשינויו.

 

 

 

(1) פסיכולוג קליני ורפואי מומחה, מדריך בפסיכותרפיה ובפסיכודיאגנוסטיקה; מרפאות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית חולים פסיכיאטרי ע"ש פליגלמן ('מזרע'); מרפאת 'לטיף', אום-אל פאחם; מכון' עמית', חדרה; מכון 'אנפה', חיפה; חבר ועד הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (הפ"י).
(2) עו"ד, תל-אביב; יועץ משפטי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל; לשעבר, משנה ליועץ המשפטי לממשלה.

הדעות המוצגות במאמר זה הינן של המחברים בלבד ואינן מייצגות כל גוף בו הם עובדים או אליו הם קשורים.

מחבר מכותב: צבי גיל, ת.ד. 3626 חיפה 31036, tsvigil13@gmail.com
מבוא:

מאמר זה דן במצב שכיח ומוכר כמעט לכל מטפל נפשי, והוא – זימונה של הרשומה הפסיכולוגית לבית המשפט במסגרת הליך משפטי אזרחי. דילמות אתיות ביחס לדיסקרטיות של מידע פסיכולוגי הן מלחם חוקו של המקצוע, ובדרך-כלל עוסקות בהליכים פליליים, כמו: האם רשאי (או אולי אף חייב) הפסיכולוג להשתמש במידע שהגיע אליו כדי למנוע ארוע פלילי ופגיעה באנשים אחרים? האם רשאי הפסיכולוג ליתן מידע שיוביל לענישתם של אשמים או לזיכויים של חפים מפשע? בעוד שאלו הן דילמות כבדות משקל, הרי ענייננו להלן בהליכים הרבה יותר פרוזאיים, והם הפרוצדורה של המשפט האזרחי, שבה אחד משני הצדדים בהליך – בדרך כלל, תובע במשפט נזיקין, או הורה בהליך בבית דין למשפחה, וכיו"ב – נמצא, בהווה או בעבר – בטיפול נפשי, ותיקו זה נדרש על ידי עורכי דין של אחד הצדדים, או אף על ידי בית המשפט עצמו. המצב מסתבך עוד יותר כאשר בעל הדין אשר נמצא או היה בטיפול נותן את הסכמתו – באמצעות חתימתו על כתב של ויתור סודיות – להעברת המידע. מה אז, מנקודת ראותו של הפסיכולוג המטפל? ומה אז, מנקודת ראותו של המקצוע של טיפול נפשי?

 

הרשומה הפסיכולוגית:

חוק זכויות החולה מחייב מטפל "לתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית". החוק בנוסחו זה אינו מגדיר מי הוא המטפל, אך מאחר ומדובר ב"רשומה רפואית" ניתן להבין שמדובר ברופא: ומכללא ניתן להסיק כי מדובר בכל מטפל שהוא. גם סעיף 2 לחוק זה (זכויות החולה) מגדיר "מטפל" וכולל בו פסיכולוג.
ניהול הרשומה הפסיכולוגית מקובל וכמעט מובן מאליו. קוד האתיקה המקצועית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל משנת 1998 מחייב (בסעיף 12.1): "תיעוד העבודה המקצועית ברמת פירוט ואיכות מתאימים, בצורה שתאפשר המשך מתן שירותים מאוחר יותר", וכו'. בחוק זכויות החולה מ – 1996 , המתייחס לכלל מקצועות הרפואה (כולל הפסיכולוגים) (פרק ה', סעיף 17) נכתב כי " הרשומה הרפואית תכלול, בין היֶתֶר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברוֹ הרפואי כפי שמסר, אבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול". חוזר מנכ"ל משרד הבריאות מס' 6/96 משנת 1996 מפרט את הדרישות מרשומה זו, ואלה כוללות "רישום הנעשה בידי הרופא…אבחנה… דיון – יש לתעד את פרטי הדיון שקיים המטפל לצורך קבלת ההחלטה הטיפולית עם המטופל. חשוב לציין פרטים משמעותיים בשיחות עם המטופל… החלטות לגבי דרכי הפעולה של המטפל, הטיפול שבוצע" וכן הלאה.
כפי שכותבים יהודית אכמון וגבי וייל (בתוך שפלר, אכמון ווייל,2003, עמ. 214), "למרות העובדה שחוק זכויות החולה מתייחס ל'מטפל', שמשמעותו, נוסף על רופא, גם פסיכולוג ועובד סוציאלי, ההנחיות המפורטות של מנכ"ל משרד הבריאות פונות בעיקר אל רופאים הפועלים במסגרות הרפואיות הכפופות למשרד הבריאות, תוך שימוש במונחים הלקוחים מעולם הרפואה. בטיפול הפסיכולוגי, הנעשה בידי מי שאינם רופאים, הדגשים שונים והמינוחים שונים והם נובעים מיחודו של הטיפול הפסיכו תרפויטי, המבוסס בראש ובראשונה על תהליכים פסיכולוגיים בקשר ובאינטראקציה עם המטופל. נוסף על ההבדלים בין הרופאים לפסיכותרפיסטים, גם בין פסיכותרפיסטים קיימים הבדלים גדולים בגישה הטיפולית ומכאן הדגשים שונים על מה שחשוב לתעד ברשומה". מחברים אלה מציעים להלן מה כן צריכה לכלול הרשומה הפסיכולוגית, וזו כוללת, בין השאר, הערכה, הערכה פסיכולוגית, הערכה סוציאלית ומשפחתית, קביעת תכנית טיפולית וחוזה טיפולי, ותיעוד שוטף במהלך הטיפול. זה האחרון – שהוא ליבו של הדיון הנוכחי – אמור לכלול "את כל ההתרשמויות הקליניות שהמטפל פיתח במהלך המפגש הטיפולי, בהתבסס על התנהגות המטופל או על דבריו… בדיקת מהלכי המטפל ותרומתם לתהליך הטיפולי" וכן הלאה. בהתאמה להסתייגות המופיעה בחוק זכויות החולה, לפיה "תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית", קובעים גם מחברים אלה (אכמון ווייל) כי "התרשמות סובייקטיבית של המטפל יש לכלול בתרשומת אישית ולא ברשומה" (עמ.213).
מהי תרשומת אישית זו? אכמון ווייל מציעים, בהתאמה לחוות דעת משפטיות שניתנו להסתדרות הפסיכולוגים, כי תרשומת זו מוגדרת כ"רישומים בדבר התרשמות סובייקטיבית של המטפל, זאת לעומת רישום נתונים אובייקטיבים והמסקנות מקצועיות המתחייבות מהם". אך אכמון ווייל מצביעים בצדק על כך כי במסגרת פסיכותרפיה, ובעיקר פסיכותרפיה דינמית ופסיכואנאליזה, הפרדה זו (בין הרשומה הרפואית או הפסיכולוגית לבין התרשומת האישית) אינה פשוטה: "בתהליך הטיפול נוצרת תערובת מורכבת בין חוויות המטופל לחוויות המטפל. המטפל משתמש באסוציאציות האישיות ובחוויות האישיות שלו כדי להבין את התהליכים הלא מודעים שחווה המטופל, וכדי לבנות יחד איתו את התהליך הטיפולי. לחוויה הסובייקטיבית של המטפל יש אפוא חלק חשוב בתהליך הטיפול ומכאן עולה השאלה אם יש לכלול אותה ברשומה או רק בתרשומת האישית" (עמ. 213-214). לדרמן ושפלר (2011) סבורים כי "התרשומת האישית נועדה לאפשר למטפלים מרחב מקצועי מוגן להרהר ולהתבלט בהתרשמויותיהם, מחשבותיהם ודעותיהם לגבי הטיפול". רבקה רייכר- עתיר, המשמשת כיו"ר ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, הרחיבה על נושא הרשומה הפסיכולוגית (רייכר-עתיר 2006). גם לשיטתה "הכללים החלים על הרשומה הפסיכולוגית הינם פועל יוצא מהכללים החלים על הרשומה הרפואית", וגם היא סבורה כי "ניהולה של רשומה רפואית אינו עונה על התכליות והתכנים הקיימים בניהול רשומה הפסיכולוגית". רייכר-עתיר סבורה כי זה "אתי ומקצועי כי הידע שהצטבר מההתערבות הפסיכולוגית יתועד ויירשם כרשומה פסיכולוגית על ידי אשת המקצוע; נוכחות פסיכולוגית זו… תהיה זמינה גם למטופלת שלעתים מעוניינת לקרוא את הרשימה על אודות טיפולה ו/או מבקשת להעבירה לגורם מקצועי אחר". היא מתארת את התרשומת האישית כ"תרשומת של המטפל, המנהל אותה לצרכיו, והיא כיומנו האישי של המטפל" אך עיקר תכליתה, לפי רייכר-עתיר, "להוות כלי שבאמצעותו מביאים חומר להדרכה" ומשמשת גם "למעקב של המטפלת אחרי ההתפתחות המקצועית שלה עצמה". לעומת זאת סבורה רייכר-עתיר כי תכני העברה נגדית והגיגים הקשורים בה – אין מקומם ברשומה.
האם דינה של הרשומה הפסיכולוגית כדין התיק הרפואי? אכמון וויל (2003, עמ. 218-219) כותבים "יש לשאול אם הוא (חוק זכויות החולה) מתייחס לכל מקצועות הרפואה, ללא כל הבחנה והבדל בין המקצועות השונים, ויש לשאול אם הוא תמיד מתאים למקצועות בריאות הנפש, אם המחוקק נתן דעתו לדילמות היחודיות למקצועות אלה. האם למשל תיעוד של פסיכותרפיה דינמית (עם ההבחנה בין תרשומת רפואית לתרשומת אישית) מתאים להגדרות של תרשומת בטיפול רפואי? נראה שלא נעשתה חשיבה מספקת בסוגיות אלו ויתכן שגופים מקצועיים שונים יצטרכו להעלות בעתיד סייגים שונים ולדרוש אולי שינויים שיתאימו לצרכים היחודיים של הטיפולים הנפשיים לסוגיהם".
מחברים אלה מתייחסים (עמ. 221) למצב בו עורכי דין מבקשים את התיק הרפואי של טיפול פסיכולוגי, אך גם כאן מדובר במצב מסוים מאד, והוא בדרך-כלל המצב שבו אדם מוחתם על ויתור סודיות כללי, ובעזרת ויתור סודיות זה מקבליו, בדרך-כלל מקומות עבודה שבהם אדם מועסק או אליהם הוא פונה, פונים אל כל המקומות בהם טופל החותם. המחברים ממליצים ש"המטפל ידון עם המטופל בבעייתיות הכרוכה בבקשה וימצא אתו דרכים למסור למקום העבודה כל מה שרלבנטי לענייני עבודה ולא את התיק בשלמותו". אפשרות זו אינה רלבנטית כאשר מדובר במטופל שכבר סיים את טיפולו, או במצבים – כפי שיודגמו להלן – שבהם הפניה נעשית בצורה לא אישית, אלא בצורת מכתב מעורך דין המלווה בויתור סודיות חתום על ידי המטופל (לשעבר), או אף בצו של בית המשפט (שאינו נזקק לויתור סודיות). לא רק שהדיון עם מי שכבר אינו נמצא בטיפול אינו מתאים, אלא שהעברה של הרשומה שלא במלואה עשויה להעלות חשדות של הסתרה מגמתית, או הפרה של דרישה חוקית.
ניתן להסכים עם אכמון ווייל ש"הצורך בשקיפות ובמתן דין וחשבון למטופל מובן והוא עדיף מניצול לרעה מצד המטפל האומניפוטנטי שאיננו נחשף לבקרה ולביקורת… עם זאת נראה לעתים שהמטוטלת עברה לכיוון ההפוך ובצורה מוגזמת. כיום נראה כי המטפל עסוק יותר ויותר בחשש מתביעה, מהביקורת ומהפיקוח עליו, והדבר גוזל ממנו כוחות ואנרגיה שהיו צריכים להיות מושקעים במטופל בלבד" (עמ. 221-222).

 

סודיות:

סעיף 7א בחוק הפסיכולוגים קובע כי "מידע על אדם שהגיע למי שרשאי לעסוק בפסיכולוגיה מעיסוקו המקצועי או בעקבותיו, חובה עליו לשמרו בסוד ואינו רשאי לגלותו ". חוק זכויות החולה קובע בסעיף 19א שלו כי " מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם". סעיף 3 לקוד האתיקה של הפסיכולוגים בישראל מפרט את הסודיות והפרטיות לה זכאים מטופליהם של פסיכולוגים. כמו כן חובת הסודיות החלה על פסיכולוג נובעת גם מחוקים אחרים בעלי אופי כללי יותר, כמו סעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו, ו-(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו"; סעיף 496 לחוק העונשין קובע כי "המגלה מידע סודי שנמסר לו אגב מקצועו או מלאכתו… ואינו נדרש לגלותו מכוח הדין – דינו מאסר ששה חודשים". וסעיף 2 בחוק להגנת הפרטיות (1981) מגדיר פגיעה בפרטיות כ"הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם שנקבעה בהסכם מפורט או משתמע… שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלמשה נמסרה… פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים או למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד".
לשיטתה של רייכר-עתיר (2006) הסודיות החלה על מה שמוסר מטופל נובעת מחוק היסוד "כבוד האדם וחירותו" (1992) המדגיש בסעיף 7 שלו את הזכאות של כל אדם לפרטיות ולצנעה. יחד עם זאת רייכר-עתיר מדגישה כי "מהות הקשר המקצועי בפסיכולוגיה טמונה באמון המלא של המטופלת ובבטחונה, כי זוהי המסגרת שבה היא יכולה להפקיד את סודותיה הכמוסים." בהסתמך על מחברים ישראלים אחרים (צדיק 1992, שפלר, אכמון ווייל 2003) מצביעה רייכר-עתיר על "הסכנה במסירת מידע באמצעות חקיקה ולא באמצעות הסתמכות על שיקול דעת המטפל, הנוגעת הן לזכויות המטופל והן לאיכות העבודה המקצועית… הפרת הסודיות המעוגנת בחוקים עלולה לכרסם בעבודה הטיפולית, כשמטופלים עלולים לסלף דבריהם ולעוותם כדי להגן על עצמם. בכך יפגע המרחב המקצועי של המטפל, ואף יוחמץ הטיפול". בעקבות מחברים אלה מזהירה רייכר-עתיר מפני "השימוש לרעה בחוק זכויות החולה, המדבר על העברת הרשומה במלואה", ושואלת "מה ההצדקה שמקומות עבודה כמו צבא או מוסד יפרו בצורה כה בוטה את פרטיות האדם וצנעתו?".
"אחד היסודות המשמעותיים ביותר עליהם נשען הטיפול הפסיכולוגי הוא נושא מערכת היחסים בין איש המקצוע למטופל" כותב אלמגור (2005). "איכות הקשר בין המטפל למטופל היא המרכיב החשוב ביותר ביעילותו של הטיפול הפסיכולוגי. קשר זה נשען על האמון אשר המטופל רוחש למטפל, המאפשר למטופל לחשוף בפני המטפל את בעיותיו בחופשיות מבלי לחשוש שמא דבריו יועברו לאחר שלא ברשותו ובידיעתו. רק כך יכול המטופל לחשוף ולדבר במהלך הטיפול על נושאים שאפילו עם עצמו אינו מעז לדבר. חשיפה זו הכרחית כאשר יש רצון לפתור את הבעיות בשלן הגיע המטופל לטיפול. השמירה על חיסיון המידע הנמסר בטיפול היא, לכן, מאבני היסוד של הטיפול".
"הסודיות היא אבן- יסוד של הקשר הטיפולי", כותב צדיק (2002). "הסודיות היא חלק חשוב באימון של המטופל במטפל, והאמון הוא משאב חיוני ברפואה ובבריאות הנפש. מטופלים דורשים רמה גבוהה של אמון כדי להסכים להיחשף בפני המטפל בצורה שתאפשר אבחנה מדויקת וטיפול מתאים. הבסיס של שמירת הסודיות הוא כפול. לפי הגישה התועלתנית (utilitarian) רצוי לשמור על הסודיות כיון שאי שמירתה תביא להימנעות של אנשים מפניה לטיפול רפואי או נפשי. בין הפונים לטיפול, אי שמירת הסודיות תביא להסתרת מידע ועלולה להביא לטיפול לא יעיל. הדבר נכון בתחום הרפואה ועוד יותר בתחום הטיפול הנפשי. האמון שנוצר אצל המטופל, עקב ההבטחה של שמירת הסודיות הוא כה קריטי, לפי תיאורטיקנים מסוימים ,שפסיכותרפיה תהיה חסרת ערך בלעדיה. על פי הגישה הדאונטולוגית (deontological), הרואה חשיבות בקיום ערכים ללא בדיקת התועלת שבקיומם , המטפלים מעודדים את המטופלים לחשוף מידע אישי ופרטי תוך הבטחה לשמירת הסודיות, ושמירת הסודיות היא חלק מן הנאמנות של המטפל כלפי הבטחותיו וכלפי המטופל…. הקשר הפסיכותרפויטי הוא קשר מורכב ועדין , שצריך להיבנות ע"י המטופל והמטפל, והסודיות היא יסוד חיוני בקשר שכזה. המטופל צריך להיות בטוח שחדר הטיפול איננו פרוץ , ושהוא יכול לחשוף אינפורמציה אישית , פרטית וסודית במסגרת הביטחון של הסודיות" (צדיק 2002).
הפרת הסודיות – מגבלות החיסיון:

החוק קבע סייגים לחיסיון, והם (1) גילוי המידע דרוש לשם טיפול באותו אדם; (2) קיימת חובה או רשות בחוק לגלות את המידע; (3) האדם שעליו המידע הסכים בכתב לגילויו.
חוקים שונים קבעו, במפורש או במשתמע, חובה או רשות על הפסיכולוג לגלות מידע שהגיע אליו. אלה כוללים דיווח על מטופל אשר נהיגתו מסכנת את עצמו או את זולתו (פקודת התעבורה 1961); דיווח על מטופל אשר החזקתו בכלי יריה עשויה לסכן אותו או את זולתו (חוק כלי היריה 1949); דיווח ללשכת הגיוס על מועמד לשירות ביטחון; דיווח על התעללות בקטין או חסר ישע (תיקון 26 לחוק העונשין, משנת 1989); ועוד.
הנושא של עדות הפסיכולוג בבית המשפט הוסדר בסעיף 50 לפקודת הראיות, אשר קובע כי "פסיכולוג מומחה כמשמעותו בצו שהותקן לפי סעיף זה אינו חייב למסור ראיה בדבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג, והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". ברי כי עדות בהקשר זה אינה רק בעל-פה, אלא גם מסמכים שהפסיכולוג יכול להעביר לבית המשפט.
אנו תוהים מהם המצבים בהם " ימצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". טרסוף היה סטודנט אמריקאי אשר סיפר למטפלו על כוונתו להרוג את חברתו. המטפל לא סיפר על כך עקב חובת הסודיות. המטופל הרג את החברה, ומשפחתה תבעה את המטפל משום שאם היה מספר על כך חיי הנערה היו ניצלים. במשפט שנערך לא עמדה למטפל הגנה בגלל חובת הסודיות – בית המשפט קבע כי הצלת חיי הנערה גברה על חובת הסודיות. בית הדין העליון של קליפורניה פסק ש"בדיני נפשות, חובת ההסגרה קודמת לחובת החיסיון… הזכות נגמרת במקום שבו מתחילה הסכנה לציבור" ((People v. Poddar , 1974(. משפט זה זכה לפרסום רב והביא למחלוקות עזות בקהיליה המקצועית – הן בתחום המשפטי והן בתחום הטיפול הנפשי (ר' למשל Buckner & Firestone, 2000, Vandercrick & Knapp, 2001). אף על פי שהתקיים בארצות הברית ולא בישראל, ועל כן התקדים המשפטי שנקבע בו – הצלת חיים גוברת על סודיות רפואית או פסיכולוגית – אינו תקף בארץ, הרי רבים בישראל סבורים שהלכה זו תנהג גם כאן.
אך הלכת טרסוף מדגימה דילמות 'גדולות' בתחום הסודיות הרפואית, מצבים בהם הסודיות מתנגשת בחיי אדם. לצערנו, בפרקטיקה היום יומית הנהוגה בארצנו, בתי משפט דורשים על דרך השגרה ממטפלים נפשיים לחשוף את רשומותיהם – במצבים שרחוקים מדילמות גדולות אלה. אלו בעיקר מצבים של התדינויות אזרחיות, שבהם צד א' תובע כספים מצד ב'. האם אלו המצבים בהם נכון לחשוף את הסודיות הפסיכולוגית?
אברהמי (2004) כותב כי "הזכות לחיסיון אינה מוחלטת, ולא תמיד יגבר החיסיון על החובה להעיד בבית המשפט". ומה הם מקרים אלה? "מקרים מסוימים, בהם יראה בית המשפט כי הצורך במתן עדות הפסיכולוג לשם עשיית צדק עדיף על שמירת הסודיות, רשאי בית המשפט להסיר את החיסיון". עקרון זה חוזר ונשנה בקוד האתיקה של הפסיכולוגים.
ומה קורה כאשר פסיכולוג נדרש להעיד בבית המשפט וטוען כי הוא מנוע מלהעיד בשל החיסיון החל על יחסי פסיכולוג-מטופל? על כך כותב אברהמי ( 2003) כי במקרה כזה "הדיון בטענת החיסיון מתנהל אז בנפרד, ובית המשפט שוקל לפי המידע המובא בפניו האם במקרה הנדון הצורך במתן העדות לשם עשיית הצדק גובר על הצורך בשמירת הסודיות".
הפרקטיקה הנהוגה, בעיקר בדינים אזרחיים, רחוקה מהמצב של "מקרים מסוימים", ונדירים המצבים שבהם מתנהל "דיון נפרד" בבקשה להסיר את החיסיון הפסיכולוגי. הסרת חיסיון כזה היא להתרשמותנו דבר יום ביומו, שגרה נהוגה.
כאשר נערך משפט נזיקין – למשל נפגע תאונת דרכים תובע את חברת הביטוח – הוא מוחתם כדבר של שגרה על ויתור על סודיות רפואית. ההנחה היא, ראשית, שאין לו מה להסתיר – הסתרה של מידע נזקפת לחובתו ואף עשויה להביא לביטול תביעתו; ושנית, שכל המידע הרפואי הרלבנטי צריך להיות מובא בפני בית המשפט, על מנת שיעשה צדק. חברת הביטוח שנציגיה המשפטיים המקבלים את ויתור הסודיות פונים אל כל הגופים הרפואיים הרלבנטיים בבקשה לקבל את המידע שברשותם, בהסתמך על חתימתו של הנפגע. "כל המידע שברשותם" מתכוון, ראשית, לכל המידע – לאו דוקא זה שהנפגע מעוניין להביא ולהבליט בפני הערכאות, אלא גם כל מידע רקע; ושנית, חברת הביטוח מעוניינת בחומר גולמי ולא בחוות דעת. בידוע שאדם המשלם למומחה עבור חוות דעתו עשוי להשיג חוות דעת אוהדת. במקרים של תאונות דרכים הצדדים מנועים מלהביא חוות דעת 'קנויות' מטעמם, אך סיכומיהם של מומחים עשויים להיות מושפעים ממגמתו של בעל הדין. למשל, מומחה מטעם חברת הביטוח שבודק את התובע עשוי להמעיט בערך פגיעתו, ואילו רופאו של הנפגע עשוי להגזים ברמת הפגיעה, מתוך אהדה לעניינו. מסירת המידע כפי שנרשם ברשומה הרפואית עשויה להביא להצגה המלאה והאובייקטיבית ביותר של חומר רפואי.
כאשר התובע מוסר שהוא נמצא או היה בעבר בטיפול נפשי מועברת הבקשה לרשומה למטפל הנפשי. בעוד התובע עשוי לטעון לנזק נפשי בהסתמך על מצבו הנפשי כפי שתועד על-ידי המטפל הנפשי, הרי חברת הביטוח הנתבעת מעוניינת, ראשית, למצוא חומר שיצביע על מזעור הנזק הנפשי; ושנית, למצוא חומר אשר יצביע על כך שמצב נפשי בעייתי התקיים אצל התובע עוד לפני התאונה.
כותב על כך השופט עמית: "כאשר מוגשת לבית המשפט בקשה לעיון במסמך ספציפי על בית המשפט לבחון את הבקשה על פי "תרשים זרימה" שתחילתו בבדיקה, אם המסמך שגילויו מתבקש הוא רלבנטי לחזית המחלוקת. נמצא המסמך רלבנטי, יבחן בית המשפט אם יש בדין או בפסיקה חסיון, ואם כן, יש לבחון אם מדובר בחסיון מוחלט או חסיון יחסי. במקרה של חסיון מוחלט בזה תם המסע. אם החסיון יחסי, או אם מדובר בערך מוגן כמו פרטיות, על בית המשפט לשקול את האינטרסים הנוגדים ולהכריע אם להורות על הגילוי אם לאו…בתיקי נזיקין קיימת פרקטיקה, לפיה התובע חותם על כתב ויתור סודיות רפואית )וס"ר( על מנת לאפשר לנתבע לגלות כל חומר רפואי הרלוונטי לתביעה , בין היתר, כדי לאפשר לנתבע להגיש חוות דעת שכנגד… החתימה על כתב ויתור סודיות רפואית מבוססת על ההנחה , כי ממילא בית המשפט יורה על הסרת החסיון, על מנת לאפשר לבעל הדין שכנגד להתגונן" (השופט עמית, ת.א 995/05 ליפונצקי אלכס נ' מיקוד אבטחה שמירה בע"מ ואח', המאגר המשפטי הישראלי, נבו הוצאה לאור, 7.200)
לעתים הפניה אל הרשומה הפסיכולוגית עשויה להתבצע מתוך הציפיה ל'חיפוש קל' של מידע, שעורכי הדין מקווים למוצאו בתוך המידע שנמסר לפסיכולוג מתוך ציפיה לדיסקרטיות; לעתים קרובות פעולה זו נעשית מתוך שגרה של עבודה משפטית אשר לדעתנו אינה ראויה.
אך לדעתנו לא ניתנה עד היום תשומת לב מספקת – לא בחקיקה ולא בפסיקה – לחשיבות ולמשמעות של החיסיון שחל על מה שנאמר בין מטופל למטפלו, ולכך שעצם הדרישה, או האפשרות, שדברים אלה, שנאמרו בתוך הטיפול, יועברו לידיעת הציבור (בית המשפט, וממנו לכל הציבור, אם נעשה הדיון בדלתיים פתוחות; ובכל מקרה, לידיעת בעלי הדין ובאי כוחם) – עשויה לפגוע, לדעתנו, בעצם מהותו של הטיפול הנפשי. ולהלן דוגמאות קליניות המבליטות מצבים אלה:

 

 
מקרים לדוגמה:

מקרה א: הלל היה בחור בשנות העשרים לחייו אשר נפגע בתאונת דרכים. פגיעתו היתה קלה יחסית, אך חמורה עבורו: הוא היה ספורטאי, והפגיעה ממנה סבל לא אפשרה לו להמשיך לעסוק בספורט, והוא שקע בדיכאון מתמשך.
בטיפול הפסיכולוגי עלה שהלל מנעוריו היה תלמיד גרוע ונער 'שובב', עם בעיות התנהגות, אשר נפלט מהמערכת החינוכית. כמו כן לא גוייס לשירות צבאי. לא היתה לו השכלה ולא מקצוע, והדבר היחיד אותו ידע לעשות, ועשה היטב, היה עיסוקו באותו ענף ספורט. בטיפול דובר על אפשרויות שיקום, ועל כך שקיימים באופן פוטנציאלי עיסוקים רבים אחרים, אשר חלקם, לפחות, פתוחים בפניו ועשויים להתאים לו, אך הלל התקשה להשתמש במידע זה. הוא ישב בביתו, צפה בטלויזיה, ונפגש מדי פעם עם חברים ותיקים. נראה היה שהוא ממשיך להתאבל על אובדן הקריירה הספורטיבית שלו, ללא יכולת לסיים את תגובת האבל שלו, ולהחליפה בהשלמה.
בטיפול עלה שאביו של הלל עסק בזמנו אף הוא בספורט, ונחשב כמי שיש לו פוטנציאל. אך בשלב מסוים הפסיק את עיסוקו בספורט זה ופנה לתחומי עיסוק אחרים. נראה היה שהלל מרגיש צורך להמשיך את עיסוקו של אביו ולהצליח במקום שאביו לא הצליח. ניתן לראות בכך, איפה, מעין תחרות אדיפאלית, שבה תאונתו של הלל הכשילה את סיכוייו לנצח בה.
במסגרת הטיפול נערכה פגישה משותפת של הלל ואביו עם הפסיכולוג המטפל. ניתן היה להתרשם שהאב לא התרעם ביותר מכך שהלל נפלט מהמסגרות של השכלה וצבא, והעריך מאד את הצלחתו בספורט. נראה היה איפה שההצלחה בספורט היתה גם דרך עבור הלל לרכוש את הערכתו ואת חיבתו של אביו אליו. יחד עם זאת, האב גם לא נראה מתאבל ביותר על תוצאות התאונה שעבר הלל. לדעתו, בסכום הפיצויים שהלל יקבל יוכלו להשקיע בעסק המשפחתי והלל יוכל להצטרף לאב בעסקיו. זה יהיה כדאי לאב מבחינה עסקית והלל יוכל להמשיך את דרכו של האב ולקבל את הערכתו.

דיון: מנקודת ראותה של חברת הביטוח חשוב כמובן לדעת מהי בדיוק פגיעתו התפקודית של הלל ומה שעור נזקה, והאפשרות שהלל יגזים בביטוי הנזק כדי להגדיל את שעור פיצוייו היא כמובן נגד האינטרסים של חברת הביטוח ונגד האינטרס הציבורי של עשיית צדק. יחד עם זאת, היה חשוב שהלל ואביו יוכלו להביא לפסיכולוג בכנות את ענייניהם כפי שהם, בלי שיאלצו להטות אותם כדי ליצור מצגת שוא עבור הפסיכולוג, מתוך השיקול שכל מה שיאמרו לפסיכולוג – וכל מה שהלה חשב ורשם – יעבור הלאה, לבית המשפט, ולנציגי הצדדים. עבור הלל הטיפול הפסיכולוגי היה המקום להביא את הקונפליקט בו הוא היה: מצד אחד, התאבלותו על אובדן הקריירה הספורטיבית היתה כנה. מצד שני, המגמה להעצים את נזקו כדי להעלות את שעור הפיצויים היתה של אביו, לא שלו. הלל כלל לא התעניין בפיצויים ולא תכנן את הדרך בה ישתמש בהם. מבחינה רגשית, עבורו, שום סכום לא היה מפצה אותו על האובדן הרגשי שהוא חווה, והוא לא היה פנוי רגשית לתכנן את צעדיו בהמשך. אך מצד שלישי, לא רצה לצאת חוצץ נגד אביו, ולכן שיתף איתו פעולה בלב ולב. הטיפול הפסיכולוגי היה הזירה שבו מצב דברים מורכב זה, עם המגמות הסותרות בנפשו של הלל, יכול היה לבוא לידי ביטוי, לקבל פירוש ולעלות למודעות. אם הטיפול הפסיכולוגי היה נתפס כשקוף בפני אחרים, האינטרסים השונים לא היו מובאים אליו בפתיחות וההתלבטויות של הלל לא היו נפרשות בו.

מקרה ב': פנחס היה גבר בשנות הארבעים לחייו שנפגע בתאונת דרכים. פגיעתו היתה חמורה למדי, והוא עבר תהליך ארוך של טיפול ושיקום. פנייתו לטיפול פסיכולוגי היתה בשלב מתקדם של תהליך זה, כאשר כבר לא היה מאושפז. הוא בעצם כבר ראה את עצמו בשל לחזור לעבודתו, אך עורך דינו יעץ לו לא להחפז בכך וזאת על מנת להעצים את התמונה של חומרת הפגיעה בו כפי שתוצג בפני בית המשפט והרופאים שיגישו לו חוות דעת. אף על פי כן פנחס, שהשתעמם בביתו וחווה פגיעה בערך בעצמי שלו כאדם עובד וכמי שנחוץ למקום עבודתו, החל לחזור אליו בהדרגה. אך בטיפול הפסיכולוגי שיתף בהתלבטויותיו אשר נבעו לא מהאספקטים ה'פרקטיים', הכלכליים, של החזרה לעבודה, אלא ממידת ההזדהות והעניין שהיו לו בעבודתו זו. בטיפול פנחס התגלה כאדם סוליטרי, אולי אף עם קוים סכיזואידיים, אמנם עם הסתגלות חיצונית טובה. הוא למד במוסד להשכלה גבוהה, ועבד במקצוע אותו רכש, אף כי מדי פעם החליף מקומות עבודה, כאשר הרגיש שמיצה את עצמו בהם. הוא נישא, הוליד ילדים, והתגרש, והקשר שלו עם ילדיו היה מרוחק. בזמן פנותו לטיפול חי עם בת זוג, אשר גם איתה החל להרגיש ש'מיצה את עצמו', אבל הבין שבגילו ובמצבו הבריאותי יתקשה למצוא בת זוג אחרת. לאורך חייו הדברים מהם נהנה הכי הרבה היו בילויים סוליטריים, כמו עבודה מול המחשב ונגינה בגיטרה, בהם היה משקיע הרבה ומשיג דרגה של מומחיות.
לפנחס היה חשבון ארוך עם הוריו, אשר להרגשתו הזניחו אותו בילדותו, ובעבר אף החל טיפולים פסיכולוגים, שעסקו בנושא זה. היתה לו פנטסיה של חזרה לילדות מוקדמת, בה היה הכל טוב והוא היה מאושר, ואף חשב לנסוע בפועל ממש למחוזות ילדותו אלה.
בדיון שהתקיים בבית המשפט ביחס לתביעתו לפיצויים מחברת הביטוח ניסה נציגה של זו למנוע הפנייתו לקבלת חוות דעת נפשית בטענה שפנחס אשר כבר היה בטיפולים נפשיים קודמים לא נפגע נפשית בתאונה הנוכחית אלא היה פגוע עוד מקודם לכן. לכן דרש לקבל לא רק את סיכום הטיפול של הפסיכולוג המטפל אלא גם את רישומיו הגולמיים, 'התיק הרפואי'. אבל לדעת הפסיכולוג המטפל הדברים עליהם דיבר פנחס, חלקם שאינם קשורים לתאונה, לא היו מעניינם של המשתתפים במשפט, וחוסים תחת הצורך בסודיות. לדעת הפסיכולוג פנחס לא היה מדבר בחופשיות על נושאים אלה, אילו ידע שיגיעו לידיעת אנשים אחרים. הטיפול אליו הגיע לטפל בתוצאות התאונה שעבר הפך לטיפולו הנפשי ברכיבים יסודיים יותר של אישיותו ושל פרשת חייו. אילו היה פנחס יודע שרכיבים אלה יהיו נחלת הכלל מן הסתם הם לא היו עולים כלל לטיפול וכך האינטרסים הקשורים לניהול משפט הביטוח היו משבשים את טיפולו. מבחינת הביטוח עצמו המידע שלעיל לא היה צריך להיות כלל רלבנטי להערכה של פסיכיאטר מטעם בית המשפט לגבי הפגיעה הנפשית הנוכחית בפנחס, שהיא תוצאת התאונה שעבר.

מקרה ג': אבי עבר תאונת דרכים קלה, שבה פגיעתו היתה קלה מאד. אך עורך דינו יעץ לו לפנות לטיפול נפשי, בעיקר, כנראה, כדי שיוכל לתבוע מינוי מומחה להערכת נזקו בתחום הנפשי. אבי פנה לפסיכולוג אצלו כבר טופל בעבר. אבי היה בחור סכיזואידי אשר יחסיו האישיים היו מצומצמים מאד ורמת ההסתגלות שלו לעולם, ובעיקר לעולם התעסוקתי, היתה נמוכה. אף כי היה אינטליגנטי התקשה להתמיד בעבודות ורמת ההשתכרות שלו בהן היתה נמוכה מהמקובל. בטיפול הנוכחי הביע רגשות של יאוש ממצבו בחיים, והתלבטויות ביחס לקשר אינטימי שיצר. הוא לא התמיד בטיפול זה, אך לאחר זמן לא רב הגיע בקשה ל'תיקו הפסיכולוגי המלא'.
מבחינת האינטרסים של עורך הדין, תיעוד של פניתו של אבי לטיפול פסיכולוגי היתה נחוצה על מנת שימונה מומחה להערכת מצבו הנפשי של אבי לצורך תביעת פיצויים של פגיעה נפשית כתוצאה מהתאונה שעבר. עבור אבי, הפניה החוזרת לטיפול היתה עבורו הזדמנות להביא כמה מהנושאים הנפשיים בהם היה עסוק בזמן פנייתו. אילו היה מודע לכך שנושאים אלה יחשפו בבית המשפט קרוב לודאי לא היה מביאם באופן פתוח לטיפול. יתר על כן: חשיפת תיקו הפסיכולוגי המלא היתה מביאה גם לחשיפת טיפולו הקודם. יתכן שהיתה זו תמימות מצידו של אבי לפנות לאותו פסיכולוג אצלו היה בטיפול הקודם גם בפעם הנוכחית. אך האם אבי מצופה להיות 'מטופל מתוחכם', אשר בכל פעם פונה למטפל אחר, מביא לו בעיה אחרת, ומסתיר ממנו את ההסטוריה הטיפולית שלו?

מקרה ד': לאה היתה אשה נשואה בשנות השלושים לחייה. היא פנתה לטיפול בגלל בעיות בחיי הנישואים שלה. היא היתה מסוכסכת עם בעלה, וכאשר היתה זועמת עליו יכלה להתפרץ באלימות. בפעם אחת כזו הבעל הזעיק את המשטרה, אשר עצרה את לאה; היא בלתה לילה בתא מעצר והובאה למחרת באזיקים בפני שופט. ארוע זה נחרת אצלה כמשפיל ומעליב, היא לא יכלה לסלוח לבעלה על שהביא למעצרה, ונשבעה לנקום בו. בעלה שהיה מודע לכך נזהר במגעיו עימה, למשל, לא הסכים לקיים איתה יחסים, על מנת שלא תוכל לטעון לאחר מכן שאנס אותה. היה אף מקרה שבו היא חיבלה במכוניתו כפעולה של נקמה. יחד עם זאת, הנתק בין בני הזוג לא היה סופי. היחסים ביניהם היו אמביוולנטיים. לצד הכעסים והעלבונות שניהם היו קשורים זה לזה, ושניהם שקלו את האפשרות שיחזרו לחיות יחדיו – אך זאת בחשדנות רבה ומתוך גישושים הדדיים.

דיון: במקרה זה לא נדרש 'תיקה הרפואי' של לאה, אך מה היה אמור להמסר אם כן היה נדרש (למשל, במקרה של משפט גירושים, של חקירה פלילית על החבלה במכונית, או במקרה שכן היה נוצר מצב שבו היתה מתלוננת על בעלה במשטרה על פעולה פלילית שכיכול ביצע נגדה – למשל אונס)? לאה גילתה את ליבה בפני הפסיכולוג הן מפני הצורך שלה שיהיה מישהו לדבר איתו בגילוי על מחשבותיה ומעשיה, וכן כדי לאפשר טיפול בעמדותיה האמביוולנטיות – גם כעס על בעלה וגם רצון לשקם את הקשר איתו. האפשרות של חשיפת דבריה בטיפול היתה משבשת את שני התפקידים הללו גם יחד: לאה לא היתה יכולה לדבר בגלוי על מה שמתרחש בעולמה הפנימי, ולא היתה יכולה לטפל באמביוולנציה שלה. במקרה כזה, האפשרות של שיקום חיי הנישואים היתה משתבשת משום שעצם הנסיון לשקם (באמצעות הטיפול) היתה פוגעת בו, משום שחשיפת עמדותיה האמיתיות של לאה היתה פועלת נגדה.

 

דיון:

המקרים המובאים לעיל מדגימים, מחד גיסא, את הפרקטיקה של בקשת ה'רשומה הפסיכולוגית' במשפט האזרחי בארץ, ואידך גיסא – את הבעייתיות שבמסירה של רשומה זו. במקרה בו דן השופט עמית הוא כתב כי " החסיון והערך המוגן של הפרטיות ניגפים בנקל מול האינטרס של גילוי האמת". קלות זו מדאיגה ביותר, מאחר ונראה שאין בה תשומת לב ראויה לחשיבותו של החיסיון הפסיכולוגי. לשון אחר – עניינו של המקרה הפרטי המובא בפני בית המשפט גובר "בנקל" על העניין העקרוני והציבורי של החיסיון הפסיכולוגי.
טענה נפוצה היא כי החיסיון אינו עניינו של המטפל אלא של המטופל. יורם צדיק (2008) סבור כי החיסיון אינו שייך לפסיכולוג אלא למטופל: "ניטען חסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בדלתיים סגורות…. פקודת הראיות באה ללמדנו שהמחוקק מעדיף בדרך כלל את האינטרס של חיסיון הראיה הרפואית על פני עקרון עשית הצדק אולם המחוקק הותיר פתח נסיגה לבית המשפט… המבחן הנכון הוא זה: האם נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון מצביעות על צורך כזה של עשית צדק עד שיש מקום לסטות מן הכלל של חיסיון הראיה הרפואית (כרמי, עמ. 1612) . (כרמי מתבסס גם על פסק דינו של בית המשפט העליון בג"צ 447/72 ישמחוביץ נ. ברוך ואח')
גם אברהמי (2003, ר' לעיל) סבור כי "הזכות לחיסיון אינה זכותו של הפסיכולוג – היא זכותו של המטופל". יחד עם זאת הוא מדגיש כי "מטרת החיסיון היא לאפשר למטופלים להתייעץ עם פסיכולוג ללא מורא, ולהבטיח למטופלים ולכל מי שנזקק לשירותיו של פסיכולוג ונותן לו מידע מתוך אמון, שמידע זה ישמר בסוד. המטופל רשאי לסמוך על כך כי הפסיכולוג לא יפגע באמון שנתן בו ולא יגלה את המידע שמסר לו".
אך החיסיון הפסיכולוגי – כלומר החיסיון על מה שקרה בטיפול הפסיכולוגי – אינו רק זכותו של המטופל. כמתואר לעיל, זכותם של מטופלים לחיסיון מבוססת על שורה של חוקים וכללי אתיקה. יחד עם זאת, עוד שתי 'זכויות' כרוכות בכללי החיסיון. הזכות האחת של היא של המטפל – זכותו על דברים שכתב לעצמו בתרשומת האישית, על מחשבותיו, רגשותיו, דמיונותיו, האסוציאציות שלו, ההעברה הנגדית שלו, וכן הלאה. כל אלה קשורים למטופל – אחרת לא היו אמורים להופיע ברשומה שבתוך תיקו – אך הם של המטפל, בבחינת יומנו האישי. יתכן שיש מקרים שבהם הצורך בחשיפת היומן האישי והאינטימי של אדם חשוב דיה כדי להפר את זכותו לפרטיות, אך האם תביעת נזיקין היא אמנם עילה ראויה ומוצדקת לכך? האם יש הצדקה לפרקטיקה שגרתית שבה יומן זה נדרש מניה וביה כל אימת שמטופל חותם על 'ויתור סודיות', או שבבית המשפט מוגשת בקשה לחשיפת 'מלוא התיק הרפואי'?
הזכות השניה הכרוכה בחיסיון היא זכותו של העיסוק ושל המקצוע. "הדיסקרטיות והסודיות היא אבן הבסיס של הקשר הטיפולי, מעין אקסיומה ביחסי האמון של המטופל במטפל" כותב עו"ד בבדז'נוב, (2009). "המטופל אינו רגיל לחשיפה של עולמו הפנימי, ונכונותו לחשוף את המעיק עליו, נושאים עליהם אינו מעז לדבר אף בינו לבין עצמו, מבוססת על ההנחה שהדברים ישארו בינו לבין המטפל. המטפל, מצידו, מעודד את המטופל לחשוף מידע פרטי ואישי, לעתים אינטימי ביותר, תוך הבטחה לשמור על סודיות. יש הגורסים כי האמון שנוצר אצל המטופל בשל הבנתו כי 'הסודיות מובטחת' היא קריטית כדי כך, שבלעדיה אין תקומה לקשר העדין והמורכב ביחס מטפל-מטופל. מטופל החושש כי המידע שנמסר על ידו עלול להמסר לרשויות ולגרום לו נזק עלול להרתע מלפנות לטיפול או מלחשוף נושאים בטיפול… ככל שבית המשפט יכרסם בחובת הסודיות ובחיסיון העומדים לאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש, יש חשש כי המטופל לא יראה בחדרו של המטפל מרחב מוגן אלא חדר פרוץ, מה שיפגע באיכות הטיפול ואף בעצם הטיפול. מטרת החיסיון היא להסיר חשש מליבם של המטפל והמטופל, ובכך לעודד ולקדם את הטיפול… נשווה נגד עינינו את המטופל – או המטופלת – המגלה אוזנו של מהטפל על רגשותיו, חולשותיו, על יחסו לסובבים אותו, על תחושותיו כלפי בת זוגו, על חיי המין שלהם, על מערכות יחסים שקיים מחוץ לקשר הנישואים וכיוצא באלה עניינים אינטימיים ורגישים שסיפר למטפל… (לכן) שומה על בית המשפט לבחון בקפידה בקשה לגילוי מידע המתמקד בדברים שנאמרו במסגרת הטיפול". עו"ד בבדז'נוב מציין גם כי החובה לגילוי מידע שנמסר בטיפולי יכולה גם להשליך על אופן תיעוד הטיפול הנפשי "עקב חשש של המטפל כי דברים שרשם יזקפו ביום מן הימים לחובתו… בהעדר בסיס של סודיות מובטחת יש חשש שהמטופל לא יגיע מלכתחילה לטיפול, או שהמטופל יעלים ויסתיר מידע מהמטפל". לדעתו (המובאת מפסק דין שבו הוא דן) "שומה על בית המשפט להשמר שלא להכנס ברגל גסה למתחם שיקול הדעת של אנשי הטיפול… המטפל הוא שמכיר את המטופל במצבים שונים בנסיבות כאלו ואחרות של חייו".
במקום אחר חוזר עו"ד אברהמי ( 2004ב) כי "החובה לשמור על הסודיות היא מאושיות העיסוק במקצוע הפסיכולוגיה, ועיקרה – האמון שבין המטופל המגלה את צפונות ליבו לבין המטפל הפסיכולוג… המחוקק הכיר בכך שיחסי האמון בין הפסיכולוג לבין המטופל הם ערך חברתי, והם חיוניים לשם מתן טיפול פסיכולוגי. יש לאפשר לפסיכולוגים לסייע גם לאלו שמצבם הנפשי מביא אותם, בין השאר, גם להרהורי עברה. הפיכת הפסיכולוג ל"מלשינון" למשטרה, תפגע באפשרות של ציבור הנזקקים להוועץ בפסיכולוג, לקבל את עזרתו, לשפוך בפניו את מר ליבו ולהשיח לו את מחשבותיו. לכן בדרך כלל גובר הערך של מתן האפשרות למטופל לביטוי עצמי – ובכלל זה הרהורי עברה – על הערך של גילויים ועל גרימת מצב שבו לא יבוטאו כלל ויימנע מתן היעוץ והעזרה המקצועיים. השיקול לאפשר הוועצות ולקבל טיפול פסיכולוגי ללא כל מורא גובר בדרך-כלל על השיקול להפוך את הפסיכולוג למקור מידע של המשטרה".
כריטסטופר בולאס, במאמר על הנושא (בהקשר של פסיכואנליזה) נוקט עמדה חריפה ביותר: No psychoanalyst should ever hand over clinical notes to a court of law, or disclose information gained in a session. To do so may well be in compliance with the law of the land, but it is unethical. It betrays the analysand, it destroys psychoanalysis, and finally it fails the long struggle in many countries to provide a place of psychotherapeutic sanctuary for all persons whose mental life causes suffering to self and to others. This space is to the common good of all societies that have worked to create it. The psychoanalyst is not simply custodian of psychoanalysis. For better or for worse, wished for or not, the psychoanalytical profession is guardian of a social right – the right to speak one's mental life assured that such disclosure will be held in strictest confidence – that will need continuous representation within the dynamic vicissitudes of a free society. (Bollas 2000).
נראה שדרושה הבנה שהמהות של הרשומה הפסיכולוגית, למרות דמיונה לרשומה הרפואית, היא שונה במהותה. "בניגוד לרישומים רפואיים המתארים פתולוגיה פיסית, דוגמת בדיקות דם או צילומי רנטגן" כותבים לדרמן ושפלר (2011), "הרישום השוטף (הכוונה: הפסיכולוגי) מכיל תכנים אישיים ואינטימיים מאד, כמו פנטסיות מיניות או אגרסיביות של המטופל, פרקטיקות או נטיות מיניות שלו, כמו גם פרטים על חיי המשפחה שלו ועל דמויות משמעותיות אחרות בחייו. מדובר בסוג מידע שאדם עשוי להמנע מלחלוק אף עם הקרובים לו ביותר… אם הוא נמסר למטפל, הרי שזה כמעט אך ורק בשל האיכות המיוחדת של המרחב המוגן בטיפול הפסיכו דינמי" (הדגשה שלנו).
גם אנשי משפט מודעים, כך נראה, למורכבות זו – דין הרשומה הפסיכולוגית כדין הרשומה הרפואית (כמבואר בתחילת המאמר), אך מהותה שונה מאד, ובהתאם – תפקידה בחיייו של המטופל. כותב השופט עמית: "…ספק אם בעולם הטיפול קיימת מודעות לכך, שבית המשפט רשאי להחליט על הסרת החסיון לצורך הליכים משפטיים, אם בפלילי ואם באזרחי, ואף בתביעות "בנאליות" כמו תביעה בנזקי גוף….נשווה נגד עינינו את המטופל, או המטופלת, המגלה אוזנו של המטפל על רגשותיו, חולשותיו, על יחסו לסובבים אותו, על תחושותיו כלפי בת זוגו, על חיי המין שלהם, על מערכות יחסים שקיים מחוץ לקשר הנישואין, וכיו"ב עניינים אינטימיים הרגישים ביותר שסיפר למטפל. כל אלה עשויים למצוא דרכם לתיק בית המשפט או לעיני הצד שכנגד בשל תביעה שהוגשה על ידו או כנגדו. הסרת החסיון כעניין של שגרה במסגרת הליכי בית משפט, עשויה לפגוע קשות במהלך הרגיל של הטיפול, הן מתוך חשש של המטופל שדברים שייאמרו ישמשו בעתיד נגדו או שייחשפו ביום מן הימים לעינים זרות, והן מתוך החשש של המטפל כי דברים שיירשמו על ידו, עשויים ביום מן הימים לשמש גם כנגדו, ושמא גם לפגוע בפרטיותו שלו כמטפל" (עמית, כנ"ל, ההדגשה שלנו).
מטפלים רבים שותפים לדאגה זו ביחס לקלות בו מופר החיסיון, ורבים מהם נוקטים עמדות או התנהגויות שנועדו למנוע גילויו של מידע פסיכולוגי. בסקר שנערך בארה"ב רבע מהמטפלים האמינו בחיסיון מוחלט, דהיינו – שאין לגלות מידע מהנאמר בחדר הטיפולים בכל מקרה (Thelen et al 1994).
"אם האירגונים המייצגים מטפלים לא יתערבו כדי שהחוקים הדורשים דיווח יצומצמו בהיקפם", כותב צדיק (1992)," ולא יעמדו על המשמר נגד חוקים נוספים כאלה, המגמה של החקיקה, שפוגעת בסודיות המקצועית תימשך, וחדר הטיפול יהיה פרוץ יותר ויותר".
גם אכמון (2003) כותבת כי "נראה לנו שלנוכח הכירסום בסודיות הרפואית אנשי המקצוע הטיפוליים צריכים לבחון את דרכם ואת עמדתם ולנסות להשפיע על החקיקה כך שיישארו בידיהם יותר שיקול דעת ופחות חובות דיווח כדי להגן יותר על המקצוע לטובת הנזקקים לו".

 

חיסיון פרוץ, חסיון מוחלט:

לצד הדיון בשאלה 'מתי מותר או צריך הפר את החיסיון הפסיכולוגי' יש לציין מצבים אשר בהם החוק הכיר כחיסיון מוחלט. אחד מהם הוא החיסיון על מידע שמסר לקוח לעורך דינו: "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו… ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למוסרם כראיה" (סעיף 48 לפקודת הראיות וסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין). הנימוק לחיסיון זה ברור למדי: אילו היו עורכי דין נדרשים או רשאים לגלות מידע שנמסר להם על-ידי לקוחותיהם "עבודתם של סניגורים היתה בלתי אפשרית. לקוחות לא היו מספרים להם את האמת, מחשש שהמשטרה או התביעה תאלץ את הסניגור, בהזמנה להעיד או בצו חיפוש, לגלות את סודותיו של הלקוח. לכן קיים החיסיון על יחסי עורך דין ולקוחו" (גז ורונן, 1990, עמ. 227). חיסיון אחר, מוחלט עוד יותר, הוא על דברים שנמסרו לכומר במסגרת וידוי (גז ורונן, עמ. 230-231). חיסיון זה מוחלט יותר משום שאינו ניתן לביטול לא על-ידי רשות משפטית וגם לא על-ידי המתוודה עצמו. חסיונות נוספים כוללים מידע שמגלה פקיד מס הכנסה אגב עבודתו (סעיף 232 לפקודת מס הכנסה): הנימוק לחיסיון זה, בדומה, שיש אינטרס ציבורי שפקיד המס יגלה את האמת בענייני המסים עליהם הוא מופקד, ושגילוייו לא ישמש למטרות אחרות להן לא נועדו. במאמר זה לא נדון בחסיונות מחמת ביטחון המדינה.
חיסיון ניתן גם לעדות של שני משפחה – בני זוג זה נגד זו, ילדים והוריהם אלו נגד אלו . "החוק יוצא מתוך הנחה, ובצדק, שיחסי האמון בתוך המשפחה יותר חשובים מאשר הצורך לעשות דין… רצוי שבני זוג יספרו איש לרעותו הכל – גם אם אחד מהם הסתבך בעבירה פלילית" (גז ורונן, עמ. 185)"
ניתן לשער שחלק מהנימוקים לחיסיון על וידוי אצל כומר באו מסיבות 'פוליטיות' – כדי לשפר או לשמר את יחסיה עם העולם הנוצרי החליטה מדינת ישראל לשמור על חיסיון זה, כמקובל ברוב המדינות הנוצריות. אך תקנות אלה של חיסיון מראות כי יש מקרים שבהם הנוסח של "מצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה" אינו תופס – החברה, דרך מחוקקיה, העדיפה לתת חיסיון מוחלט. פירוש הדבר שבמצבים אלה המידע עשוי להיות קיים במקום ידוע אך המשטרה ובית המשפט מנועים מלהשתמש בו. אין פירוש הדבר שמוסדות אלה אינם מחפשים את האמת – אבל הם מנועים מלחפש אותה במקומות אלה. באופן הפוך, עורכי דין ובתי משפט נוטים בקלות רבה לחפש מידע ברשומה הפסיכולוגית, דוקא מתוך הסתמכות על כך שברשומה מסודרת זו (כאשר נערכת כראוי) נמצא המידע שהם מחפשים. ואם כן למה להתאמץ למוצאו במקום אחר?
לדעתנו מעמדו של המידע הפסיכולוגי צריך להיות דומה למעמד של החסיונות לעיל: האינטרס הציבורי לגבי הטיפול הפסיכולוגי בכללו גובר על אינטרסים אחרים – בודאי כאלה שאין בהם דיני נפשות – והצדדים במשפט צריכים להיות מנועים מחפש מידע אצל המטפל הנפשי.
בפסיקה ידועה של בית המשפט העליון של ארצות הברית (Jaffee v. Redmond, מתוארת ב-Lens 2000), דחה בית המשפט הזה, ברוב קולות, את הטענה לפיה בפני בית המשפט צריכות להיות מונחות כל הראיות הדרושות לעשיית צדק ("every man's evidence") לטובת העיקרון של 'טובת הציבור' ("public good"), דהיינו, מה שטובת הציבור דורשת מעבר לעניינו של המקרה הפרטי המובא בבית המשפט. בית המשפט הזה קבע ש"פסיכותרפיה טובה משמעה פסיכותרפיה סודית (private)…בריאות הנפש של אזרחינו, לא פחות מבריאותם הגופנית, היא בעלת חשיבות ציבורית עליונה".
בפסיקה אחרת מארה"ב (מתוארת ב- Kocher & Keith-Spiegel, 2008) רי לו רדמונד הייתה שוטרת בפרוור בשיקגו, אשר בעת שהגיבה לקריאה אודות קטטה, ירתה באקדחה והרגה את ריקי אלן, היות והוא עמד לדקור אדם אחר עם סכין קצבים. לאחר הירי חיפשה רדמונד יעוץ מעובדת סוציאלית. יותר מאוחר, קרי גץ שניהלה את עזבונו של מר אלן תבעה את רדמונד. גץ רצתה גישה לרישומיה של העובדת הסוציאלית, וביקשה לחייב אותה להעיד בדבר הטיפול לרדמונד. רדמונד והמטפלת שלה סרבו. השופט ציין בפני המושבעים שסירוב שכזה יכול להתפרש כנגד רדמונד, וחבר המושבעים פסק לחייב אותה בפיצויים המבוססים הן על הפרת זכויות והן על חוקי המדינה. אך בית המשפט העליון של המדינה שינה את החלטת בית המשפט המחוזי תוך שהוא תומך בחסיון היחודי הניתן למטופלים, בטענה שהטיפול והצלחתו תלויים במערכת היחסים המושתת על אמון וביטחון.
פסיקה נוספת של בית משפט אמריקאי נראית כמצמצמת את תחולתה של הלכת טרסוף (המקרה מתואר אף הוא אצל Kocher & Keith-Spiegel, 2008).. התיק היה נגד ד”ר ברגלס, פסיכיאטר שטיפל בלורנס בליילוק. בליילוק ירה והרג את ויין בוינטון, והוריו של בוינטון טענו שברגלס היה צריך להיות מודע לסכנה האורבת לבנם והיה צריך להזהירו. בית משפט בפלורידה דחה את התביעה נגד הפסיכיאטר וקבע שהחובה להזהיר קרבן מיועד פוטנציאלי אינה הגיונית או ברת ביצוע, ולעומת זאת היא פטאלית מבחינת השפעתה מערכת היחסים בין מטופל למטפל.

 

פיתרון?:

הפיתרון היותר שימושי ואולי יום-יומי בפרקטיקה של פסיכולוגים היא למסור מידע סלקטיבי: רישום פורמלי וקצר של מידע, שאינו כולל כל מה שהפסיכולוג רשם לעצמו. אכמון ווייל (2003) מציעים – וזה אולי הפיתרון כפי שנוצר הלכה למעשה 'בשטח' – "לרשום את האנמנזה, את ההערכה הפסיכולוגית ואת ההחלטות לגבי הטיפול, ואחר כך, במהלך הטיפול, לנהל רישום מפורט כתרשומת אישית ובצידה רשומה רפואית שוטפת, הכוללת סיכום מקוצר של כל פגישה המבליט את הבעיות המרכזיות, התהליכים המרכזיים, שאלות לבדיקה ולבירור, וכדומה" (עמ. 214). בדומה, לדרמן ושפלר (2011) מציעים לנהל 'רישום כפול' – ניהול תיק רפואי כמתחייב בחוק וניהול תרשומת אישית, תהליכית, של האספקטים היותר פסיכולוגיים ויותר אישיים של הטיפול; כאשר מתבקש ה'תיק הרפואי' יש להעביר רק את הסוג הראשון של הרישום.
בעוד שלאפשרות זו יש אספקט חוקי, מאחר וה'תרשומת הפרטית' כמתואר לעיל אינה חלק מהתיק הרפואי (או הפסיכולוגי), הרי אפשרות זו – של רישום כפול – מאפשרת לכאורה פיתרון של בעיה אחת, אך מעלה בעיות אחרות. אכמון ווייל (עמ. 219-220) מצביעים בדאגה על האפשרות של פיתוח "תהליכים של רישום כפול, כלומר תיק 'ציבורי' פתוח למטופל ותיק 'פרטי' שמור למטפל." אף כי הם מצטטים מקורות בספרות המקצועית האמריקאית התומכים בסוג כזה של פיתרון, הרי הם מצביעים על כך כי "יש בפיצול זה לא מעט סכנות", בעיקר במצבים של בעיות משפטיות או אתיות. יש סכנה ש"התיק ה'ציבורי' "הולך ומתרוקן מתוכן ומאחורי גבו (של המטופל) מתנהל לכאורה תיק "סודי", מלא וגדוש הרבה יותר". לדרמן ושפלר (2011) כותבים כי הרישום הכפול "מעורר אסוציאציות לא נוחות מתחום העברות הכלכליות ורומז לפער בין הרצוי למצוי".
לדרמן ושפלר מציעים כי הרישום של הפסיכותרפיה יתעד את תכני השיחות ואת ניתוחן על-ידי המטפל-הרושם, ויוחזק בנפרד מהתיק הרפואי שיכלול את מועדי הטיפולים, טיפול תרופתי, וסיכום של אבחנה, סימפטומים, תוכנית טיפול, פרוגנוזה, התקדמות הטיפול, תוצאות מבחנים פסיכולוגיים, וכיו"ב. ניתן להתרשם שפיתרון זה מתאים לרופא (פסיכיאטר) שעושה גם פסיכותרפיה, אך מפריד בין פעילותו כרופא ופעילותו כפסיכותרפיסט. מטפלים שאינם רופאים עשויים להתקשות לעשות הפרדה כזו, כאשר מטפל – ובעיקר מטפל בגישה דינמית – לא תמיד מפריד בין קבלה (INTAKE) לשאר חלקי הטיפול, אינו רושם בנפרד סימפטומים, תוכנית טיפול וכד'. עבור מטפל כזה אין משמעות רבה לשני התיקים – המידע העיקרי בטיפול הינו המידע הדינמי, הרגשי, האישי, וזה בדיוק המידע שלדעתנו אין להעבירו לגורם שלישי.
בארצות הברית מדיניות הרישום הכפול זכתה לעיגון חוקי, המבחין בין רישום רגיל שהוא רפואי באופיו לבין הרישום הפסיכולוגי, ומעניק לזה האחרון הגנה מיוחדת מפני חשיפתו לצד שלישי (.Health Insurance Portability and Accountability Act Privacy Rule, 65 C.F.R. §164.501 (2000), מצוטט אצל לדרמן ושפלר, 2011). אך בישראל, במצב הנוכחי, יש להתייחס לעניין ה'רשומה הכפולה' בזהירות רבה. בית המשפט עלול להתייחס לרשומות הכפולות כנסיון להסתרת מידע ולהגיב על כך בחומרה. הדבר עלול לגרור לא רק פסילת חוות דעתו של הפסיכולוג, אלא אמירות שתהיינה חלק מפסק הדין ושתגרומנה נזק קשה לשמו הטוב של הפסיכולוג ולמוניטין שלו. בכך טמון סיכון ממשי ומומלץ להיות ערים לכך. לא די בכך שהמניע של הפסיכולוג חיובי ורצונו הוא טוב. בתי המשפט, יש להניח, יהיו רגישים מאד לקבלת חומר סלקטיבי.
ניתן ללמוד מתוך מקרה שהגיע לבית המשפט העליון בו אמר בית המשפט דברים קשים על מומחה שלא הציג לבית המשפט את כל החומר שהיה בפניו. בע"פ 410/72 מדינת ישראל נ' אסעד עלי קיזל כח (1) פמ"ה 256,262 , שבו דן באשר לשיטת עבודתו ועדותו של מומחה בליסטיקה, כאשר מן הראוי היה שיגיש לבית משפט את כל החומר שעליו הוא מסתמך, כדי לאפשר לביהמ"ש לגבש חוות דעת משלו באותו תחום מקצועי, ביהמ"ש אמר:
"…לא תיתכן שפיטה ראויה לשמה אם לא יוגש לשופטים החומר בצורה המאפשרת להם ליצור דעה משלהם. על המומחה להכניס את השופט לסוד מומחיותו, לגלות לפניו גם את החיובי וגם את השלילי שבממצאיו ולשתף את בית-המשפט בהתלבטויותיו. מבחינה זו נראית גם לנו שיטתו של המומחה … לקויה… הוא נמנע מלהגיש לבית-המשפט תצלומים והוא הצדיק מחדל זה בהסתמך על ספר שבו נאמר כי "סניגורים פיקחים עלולים להצביע על קווים בלתי תואמים שבתצלומים ולעורר בכך בלב המושבעים ספקות שלא היו מתעוררים, אילו העיד המומחה בלי להגיש תמונות. גישה כזאת לא יכירנה מקומה במשפט הפלילי בישראל."
על כן, אם מחליט הפסיכולוג להבחין, בכל זאת, בין סוגי רשומות, אנו ממליצים לראות ולציין זאת בעת העברת הרשומה, כך שבית המשפט לא יתייחס לכך כאל חוסר תום לב מצידו של הפסיכולוג.
גם לדרמן ושפלר ערים לבעייתיות זו ומציינים כי "פיצול הרישומים מעלה חשש לניהול שני תיקים בעת ובעונה אחת, ובכך מהווה סכנה לפגיעה בערכה של הרשומה הרפואית" . מצב זה, אמנם "אינו ראוי" לטעמם, אך לדעתנו הינו כמעט בלתי נמנע. ככל שהטיפול הוא באופיו יותר פסיכותרפויטי דינמי – דהיינו, מהווה שטף תהליכי, אסוציאטיבי, של מחשבות, תחושות, רגשות, זכרונות, דמיונות, פנטסיות, השלכות והשלכות נגדיות – כך קשה למוץ ממנו רכיבים פורמליים שראויים להרשם ברשומה ה'ראשית' ולהמסר כנגד ויתור סודיות או צו משפטי.
אחת מדרכי הפיתרון הנראות לנו מתאימות כדרך פרקטית אחרת לצימצום הבעיה היא בעידוד מינוי מומחים מטעם בית המשפט, במקום הנסיון לחפש מידע פסיכולוגי ברשומות. מינוי מומחים, כאמור, יחסוך את הצורך בזימון פסיכולוגים מצד הצדדים היריבים בדיון המתנצחים ביניהם. (ר' למשל, בע"א 158/72 חנניה אילוק נ' אדמונד ביטון ואח' פ"מ כו (2) .169) מינוי מטעם בית המשפט מצמצם את מרחב הזימון של הפסיכולוג מטעם הצדדים. הוא מקנה לפסיכולוג הממונה מטעם בית המשפט מעמד מיוחד וראוי, המאפשר לו להידרש לנושאים שבמומחיות באורח אובייקטיבי כ"קצין בית המשפט" ומבלי להיות מטעם צד כלשהו, ואילו הפסיכולוגים , שהיו מעורבים קודם לכן בטיפול נשארים במסגרת הטיפולית ולא נגררים לדיון שיפוטי לא להם. להערכתנו, יש בדרך זו לעזור בהצבת סכר וגבול לתופעה הלא רצויה של בקשות שגרתיות לעיין ברשומות הפסיכולוגיות בניסיון "לדוג" מהם דברים ולגרור את הפסיכולוג למסע דייג זה תוך הצצה לרשומות הפסיכולוגיות.
אך הפיתרון העיקרי, לדעתנו, דרך המלך, צריך להיות שינוי חקיקתי שיגביל את הזמינות של הרשומה הפסיכולוגית לבעלי הדין. על המחוקק לאמץ את הגישה שהרשומה הפסיכולוגית אינה צריכה להיות מקור למידע: החיסיון של הרשומה הפסיכולוגית הוא אינטרס הציבור, ואשר האינטרס הפרטי של בעלי דין אינו גובר עליו אלא במקרים נדירים ומצומצמים, אשר לגביהם יפסוק בית המשפט בדיון מיוחד.
לסיכום, אנו סבורים שהפרקטיקה הנוהגת של בקשת הרשומה הפסיכולוגית על-ידי עורכי דין, או בהחלטה של בית המשפט, וגם בהסתמך על ויתור סודיות הנחתום על-ידי בעל הדין – היא לקויה. לדעתנו אל להם לעורכי דין 'לדוג' מידע מתוך תיקיו של הפסיכולוג, ואל לו לבית המשפט להענות כדרך שגרה לבקשות של בעלי דין לחשיפה של תיק פסיכולוגי. כאשר דרושה הוכחה לכך שאדם נמצא או היה בטיפול נפשי (למשל, לצורך מינוי מומחה מטעם בית המשפט לצורך הערכה של נזק נפשי) ניתן להסתפק באישור של הפסיכולוג על כך שבעל הדין אמנם היה אצלו בטיפול נפשי – מה שמהווה 'ראשית ראיה', ואילו המידע שנמסר במהלך הטיפול אינו צריך להיות לא לנגד עיניהם של בעלי הדין, עורכי הדין, או המומחה שמונה על-ידי בית המשפט. בכל או ברוב המקרים האחרים של המשפט האזרחי, המידע שנמסר על ידי אדם במהלך טיפולו הנפשי אינו צריך להיות חלק מהמידע שנחשף בבית המשפט.
לשם כך יש להפוך את החיסיון מחיסיון יחסי לחיסיון מוחלט. אפשרות אחרת היא להתנות את הויתור בהסכמה של הפסיכולוג בנוסף להסכמה של המטופל. תהא זו ערובה נוספת לכך שהויתור על החיסיון הוא אכן ראוי והולם ואינו נובע מחשיפת המטופל לדרישת ויתור שאין הוא יודע כיצד להתמודד איתה.

 
מקורות:

אברהמי ב., 2003 פסיכואקטואליה, (דצמבר עמ. 49-50),
אברהמי ב. 2004, פסיכו אקטואליה, אפריל, עמ. 62-65)
אברהמי ב. 2004ב, פסיכו אקטואליה אוקטובר, עמ. 60-64)
אלמגור מ. ( 2005) חיסיון בטיפול פסיכולוגי: סוגיות משפטיות. רפואה ומשפט 32
בבדז'נוב ר. 2009, פסיכואקטואליה אוקטובר, עמ. 55-57).
גז ש. ורונן מ. (1990). המשפט הפלילי: מדריך שימושי לדיני העונשין. בורסי.
גורן א. (2003) סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית.
זוסמן י.(1995) סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית.
כרמי א. (2003) בריאות ומשפט. הוצאת נבו.
לדרמן ש. ושפלר ג. (2011) ניהול רישום כפול בפסיכותרפיה פסיכו-דינמית: הגנה נוספת לפרטיותו של המטופל בהקשר של הטיפול הנפשי. רפואה ומשפט 43: 84- 96.
צדיק י. (1992) החדר הפרוץ – על כרסום הסודיות המקצועית על ידי חקיקה. שיחות ו': 173-175.
צדיק י. (2002) פסיכותרפיסטים מול חובת דיווח.רפואה ומשפט 27: 145-158.
צדיק י. (2008) שבירת החיסיון ביחסי מטפל – מטופל בבריאות הנפש. רפואה ומשפט 38: 146-156.
רייכר-עתיר ר. (2006) הרשומה הפסיכולוגית: כללים, תכליות והנחיות. פסיכו אקטואליה אוקטובר 2006, עמ. 40-47.
שפלר ג., אכמון י. ו-וייל ג. (2003) סוגיות אתיות במקצועות היעוץ והטיפול הנפשי. ירושלים, מאגנס.
Bollas Ch. (2000) On the loss of confidence in psychoanalysis. Psyche Matters 2.
Buckner F. and Firestone M (2000) "Where the Public Peril Begins": 25 Years After TARASOFF . The Journal of Legal Medicine , 21: 2
Koocher, G.P. & Keith-Speigel, P. (2008). Ethics in psychology and the mental health professions. New York: Oxford University Press, 189-226

Lens V. (2000) Protecting the confidentiality of the therapeutic relationship: Jaffee v. Redmond . Social Work. Vol. 45, 273-277.

People v. Poddar Supreme Court of California. Docket No. Crim. 16502,
February 7, 1974.

VanderCreek L. and Knapp S. (2001) Tarasoff and Beyond: Legal and Clinical Considerations in the Treatment of Life-Endangering Patients. Practitioner's Resource Series

Thelen M.H., Rodriquez M.D. & Sprengelmeyer P. (1994) – , Psychologists' beliefs concerning confidentiality with suicide, homicide and child abuse. American Journal of Psychotherapy, 48(3) ,363-379.

 

כתיבת תגובה